יש רגעים שבהם הגורל והייעוד נפגשים באותו צומת מורכב; רגעים שבהם הכאב האישי והשליחות הלאומית מתמזגים למשימה אחת, גדולה מהחיים. כך קרה לשירה שפירא לאחר שהתבשרה כי בנה ענר נפל בקרב, במיגונית המוות ליד רעים. רק מאוחר יותר, כאשר הגיעו הסרטונים והעדויות, התברר שהוא מת מות גיבורים לאחר שבלם בידיו החשופות שמונה רימונים שזרקו המחבלים לתוך המיגונית. בסופו של דבר ירו המחבלים אר־פי־ג'י לפתח המיגונית, וענר נהרג.
כבר בשלבים הראשונים, תוך כדי הכאוס והבלבול, עלה הצורך המיידי לבחון כיצד משמרים את העדויות הפיזיות ואיך מנגישים את השרידים שיספרו את הסיפור על מה שאירע כאן לדורות הבאים. באותם ימים של הלם ויגון, שפירא לא יכלה לדעת שדווקא היא, בתפקידה כמנהלת תשתיות מורשת במשרד למורשת, תוביל את מאמצי השימור והתיעוד של האתרים והמקומות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהאסון הלאומי.
המורכבות האישית של המשימה פגשה את שפירא כבר בשלבים הראשונים. במהלך הפינוי והשיפוץ של הכבישים אחרי האסון, היא גילתה כי היה מי שראה לנכון לצבוע את המיגוניות, מבלי לחשוב על הערך התיעודי וההיסטורי של שימורן.
"אנחנו נכנסנו לנושא ממש בשבוע השני", היא משחזרת. "אני עוד הייתי בבית, ובישיבה הראשונה עם מִנהלת תקומה היינו צריכים להבין מול מי אנחנו פועלים, מי בעלי התפקידים, מי אחראי, את מי צריך להנחות, למי צריך לשלוח מכתב שאומר 'אל תיגעו בשום דבר' כדי שנוכל לתאם. הוצאנו מכתב מאוד ברור, אני חושבת שזה היה ב־15 או ב־16 בנובמבר, שאומר 'אל תיגעו בכלום – לא במיגוניות, לא בכבישים, לא בבתים, לא בחפצים, בשום דבר'. המכתב הזה נשלח ממנכ"ל המשרד, אבל לא ירד למטה. כשנתַנו הנחיה לנתיבי ישראל לשקם את הכביש, הם החליטו 'להגדיל ראש' ולצבוע את המיגוניות, לא מתוך כוונה רעה אלא כדי להשמיש אותן".
למרות האכזבה, היא מקפידה לא להיות שיפוטית. "צריך לזכור שזה קרה בנובמבר, וכל המדינה הייתה בבלגן. היו כל כך הרבה גורמים שהיו צריכים לתאם ביניהם, ובהתחלה לא הבינו מי נגד מי, מי עושה מה ומי אחראי על מה. נוצרו כל מיני מערכות חדשות שהיו אמורות לפעול בתיאום עם מערכות קיימות, והיה צריך לראות איך מסנכרנים ביניהן".
ניסיונות הכחשה
שפירא (49) מתגוררת בירושלים, אדריכלית ומתכננת ערים בהכשרתה. לאחרונה מונתה לסמנכ"לית במשרד המורשת, שבו היא עובדת כבר 6 שנים, ולאחראית על מרחב מורשת בחבל תקומה שבעוטף עזה. נשואה למשה, אדריכל במקצועו, ואם לשבעה ילדים; ענר הי"ד היה הבכור מביניהם.
הזמן הוא אויב בלתי נראה אך עיקש, שלא עוצר את מרוצתו, היא אומרת. כל יום שחולף מאיים למחוק עוד פיסת עדות, עוד רסיס של זיכרון.
"יום אחרי 7 באוקטובר נפתחה המלחמה על הזיכרון", היא מסבירה. "והמלחמה הזו היא גם מול פגעי הזמן והטבע. יש מזג אוויר, יש גשם, יש שמש, יש רוחות, החפצים נהרסים, הבתים נמצאים באוויר הפתוח וחשופים לפגעי הזמן. ככל שנפעל מהר יותר, ככה נציל יותר עדויות למה שהתרחש".
השר עמיחי אליהו: "במקרים רבים פעלנו בניגוד למקובל. קיבלנו אחריות והחלטנו החלטות קשות, ולעיתים גם התחייבנו לתקציבים שעדיין לא היו בידינו. הבנו שיש רגעים שבהם המחיר של אי-עשייה גבוה לאין שיעור מהמחיר של נטילת סיכון""
הבעיה המרכזית שניצבת לפתחו של המשרד היא תסבוכת הנהלים והבירוקרטיה. "למשל הרכבים שנשרפו. מי שאחראי על זה מבחינה טכנית הוא מס רכוש, שהיו אמורים לגרוט את הרכבים ולהחזיר את הכסף לקופת המדינה. אנחנו עצרנו את התהליך הזה, כי הבנו שיש לרכבים האלו ערך ושחייבים לתעד אותם. מעבר לכך, אנחנו מתמודדים כבר עכשיו עם ניסיונות הכחשה של חלק מהאירועים. אצל האויבים שלנו יש כל מיני גורמים שמנסים בכוונה לטשטש ולמחוק עדויות".
מעל כל אלו עומד האתגר המורכב ביותר: איך מציגים סיפור שהתרחש במאות זירות בו־זמנית? איך מנציחים טרגדיה שהתפרסה על פני מרחב כה גדול?
"אחת התובנות המשמעותיות שלי בחודשים האחרונים", אומר שר המורשת עמיחי אליהו, "היא שהמערכת הממשלתית על כל יתרונותיה לא ערוכה להתמודד עם אירועים בסדר גודל כזה. אנחנו ניצבים מול משימה היסטורית של תיעוד ושימור, אבל הכלים שעומדים לרשותנו הם כלים שנבנו לימי שגרה. לדוגמה, כשעמדנו מול הצורך הדחוף לשמר את הממצאים במתחם הנובה, נתקלנו בחומות בירוקרטיות בלתי אפשריות, בזמן שההיסטוריה מונחת שם, חשופה לפגעי מזג האוויר ולנזקי הזמן. במקרים רבים פעלנו בניגוד למקובל. קיבלנו אחריות והחלטנו החלטות קשות, לעיתים גם התחייבנו לתקציבים שעדיין לא היו בידינו. עשינו את זה כי הבנו שיש רגעים שבהם המחיר של אי־עשייה גבוה לאין שיעור מהמחיר של נטילת סיכון מחושב.
"המאבק שלנו לא היה רק על תקציבים ונהלים", הוא מוסיף לתאר, "היה כאן מאבק מהותי על אופי התיעוד והשימור. עמדתי הנחרצת היא שאת הסיפור הזה צריך לספר דרך העיניים של כולם – של המשפחות, של הניצולים, של הקהילות השונות. לא סיפור אחד מלמעלה, אלא מארג שלם של עדויות וזיכרונות. למרבה הצער, גם כאן נתקלנו בגורמים שניסו לקחת בעלות על הנרטיב, כולל משרדי ממשלה אחרים. נדרשה התערבות של משרד ראש הממשלה כדי להבהיר שהאחריות על התיעוד והשימור נמצאת במשרד המורשת – לא מתוך שיקולי יוקרה, אלא מתוך הבנה מקצועית של המשימה.
"היום, כשאני מסתכל על התהליך, אני יודע שעשינו את הדבר הנכון. פעלנו בשקט, באופן מקצועי, עם רגישות מרבית למשפחות. בנינו מערך שלם של תיעוד ושימור שיעמוד לדורות הבאים. וחשוב מכול – הצלחנו לשמור על הסיפור האנושי, על הקולות האותנטיים, מבלי לתת לשיקולים פוליטיים או מגזריים להשתלט על התהליך. זו חובתנו ההיסטורית – לא רק לשמר את העדויות הפיזיות, אלא גם להבטיח שהסיפור יסופר באופן שמכבד את כל מי שהיה שם, את כל מי שנפגע, את כל מי שאיבד, את הכאב ואת הגבורה. זו משימה שהיא הרבה מעבר לתפקיד משרדי – זו שליחות לאומית במלוא מובן המילה".
כל קהילה תחליט
כדי להתמודד עם אתגר ריבוי הזירות ועומס האירועים שהתרחשו, אנשי ההנצחה במשרד המורשת עושים שימוש במה שהם מכנים "תפיסה מרחבית". שפירא: "זו תפיסה שפיתחנו עוד לפני 7 באוקטובר, בארבע השנים האחרונות".
מה היא אומרת בעצם?
"כשרוצים לספר סיפור מורשת, צריך להסתכל על המרחב ולא רק על אתרים בודדים. עשינו פיילוט עם המועצה האזורית גזר, שגם במרחב שלה פזורים הרבה אתרים. אם תסתכלי על כל אתר לבד יהיה לך את בית־הרצל, את כפר־בילו ואת תל־גזר, כל אתר עומד בפני עצמו. אבל אם תסתכלי על כל האזור את תראי מרחב שלם, ותוכלי גם להבין את הקשר והממשק בין האתרים השונים שנמצאים בו, אילו סיפורים הם מספרים ביחד, ואז השלם יהיה גדול מסך חלקיו.
"התפיסה המרחבית מאפשרת לנו ליצור סיפור הרבה יותר רחב ולחבר אותו לחיים. לחבר אותו לעסקים, לתיירות, לחינוך ולתרבות, לחבר אותו לכלכלה המקומית ולפעולות ניהול שהרשות המקומית יודעת לעשות. יש כאן יכולת לקשר את המורשת לחיים עצמם, ולהפוך אותה לרלוונטית לכמה שיותר קהלים שחיים במרחב הזה".
ואיך מתרגמים את כל זה למה שצריך לעשות בדרום?
"אחת הסיבות שבגינה התפיסה המרחבית מתאימה כל כך למה שהתרחש ב־7 באוקטובר, היא שיש לנו פה הרבה מאוד זירות, ויש צורך לאזן בין שני כוחות גדולים שפועלים. מצד אחד הרצון או הצורך שלנו כבני אדם לזכור, לשמר ולהנציח, ומצד שני הצורך לחזור לחיים. גלגל החיים חזק מאיתנו, ואנשים מבקשים לא רק לחזור לחיים אלא גם לפתח ולהתעצם אפילו יותר ממה שהיה. המרחב יאפשר לנו ליצור איזונים. יהיו במרחב הזה מוקדים, נקודות ועוגנים שיהיו יותר מוטי שימור וזיכרון, ויהיו עוגנים שיהיו יותר מוטי צמיחה ופיתוח".
באיזה אופן?
"בכל יישוב, בכל קיבוץ, בכל שכונה שנפגעה יש סיפור אחר וכאב אחר. יש גם רצונות אחרים לגבי איך לזכור, איך לספר ואיך להמשיך הלאה. האתגר הוא להקשיב לכל הקולות האלה, ובעיקר להבין שלכל קהילה יש דרך משלה להתמודד עם האובדן. אנחנו לא עושים את זה לבד אלא בשיתוף עם הקהילות, וזה מהותי מאוד. במסגרת השלב הראשון עשינו תיעוד, בשלב הביניים אנחנו מתכננים, ובהמשך אנחנו נפַתח את מרחב המורשת. כרגע אנחנו בהשלמה של שלב התיעוד והתחלנו את שלב התכנון. אנחנו בעצם עושים תכנון בכל יישוב בנפרד. קודם כול נותנים כסף ומובילים תהליך עם כל קהילה כדי לבדוק מה היא רוצה – עם כפר־עזה בנפרד, עם נירים בנפרד, עם בארי בנפרד, עם חולית בנפרד, עם אופקים בנפרד ועם נתיבות בנפרד".
איך הופכים בית שהיה זירת טבח למקום של זיכרון, בזמן שהתושבים רוצים לחזור לשגרת חייהם?
"כל קהילה צריכה לשאול את עצמה איך היא רוצה להיות חלק מהתמונה הגדולה של מרחב המורשת. כל יישוב צריך לעבור שני שלבים: להסתכל קודם פנימה לתוך עצמו, בתוך שער היישוב, בתוך הגדר, ולבחון איך הוא רוצה להיראות. אחר כך הוא צריך להסתכל מהגדר החוצה – איך הוא רוצה לפגוש את הסביבה ואת מרחב המורשת. הבירור ייעשה בתוך תהליך התכנון.
"גם בתוך כל קהילה יש קולות שונים, וכל קהילה תצטרך לראות מה מנגנון קבלת ההחלטות שלה, איך היא שואלת את השאלות, איך היא בונה צוות שעושה את העבודה המקצועית ומגיע לעמדת החלטה. יכול להיות שיהיו קיבוצים שיגידו 'אנחנו מוכנים לפתוח את השער שלנו פעם בחודש במהלך השנה', אבל נדאג שזה לא יהיה בדיוק באותו חודש שהקיבוץ ליד פותח, ואז אנשים יוכלו לבוא בחודש הזה למקום הזה, ובחודש הבא למקום ההוא.
"אני משתדלת לתפוס מרחק מהסיפור האישי, אחרת לא אוכל לתפקד. אני שמה על עצמי חומות הגנה. היום אני פחות בוכה באתרים שלנו, ופחות מאפשרת לעצמי להתחבר רגשית כי אני צריכה לשמור על עצמי"
"זה לא יהיה קבוע או סטטי. לא יהיה כאן מוזיאון אחד ראשי שגזרנו לו את הסרט והפכנו אותו למשהו קבוע. צריך כמובן להיות גם אתר ראשי, אבל לא רק. ברגע שנסתכל במבט יותר גמיש ומודולרי, יהיה אפשר גם לראות את הצרכים המשתנים על פני הזמן, להסתכל על התהליך ולא רק על התוצאה".
איך מנציחים בעולם
לעיתים עוצמת הזיכרון נגזרת מתוך הכמות והמסה. כמו ערמת הנעליים באושוויץ, כך גם חניון הרכבים הנטושים מספר סיפור שלם בלי מילים. כל רכב הוא עולם ומלואו, סיפור חיים שנקטע.
"ההיסטוריה האנושית רצופה בטרגדיות, וכל אחת מהן לימדה את העולם משהו על איך לזכור, איך לתעד ואיך להנציח", אומרת שפירא. "אבל כל אסון הוא יחיד ומיוחד, וכך גם דרכי ההתמודדות איתו. השואה היא אירוע יחיד ויוצא דופן, היא לא דומה לשום דבר ואנחנו לא משווים לשואה, אבל אנחנו בהחלט לומדים מאירועים דרמטיים שהתרחשו בעולם ובכללם השואה, מלחמת העולם השנייה, פרל־הרבור, הירושימה, אפילו סופות טורנדו. יש הרבה אזורי אסון והרבה אירועים טרגיים שאפשר ללמוד מהם, אף אחד לא דומה בדיוק למה שקרה לנו, ותמיד נצטרך לעשות התאמות.
"באופן ראשוני התחלנו ללמוד ממה שעשו סביב חקר השואה, בעיקר בנושא של תיעוד חפצים. למדנו ממה שעשו בארצות הברית אחרי 11 בספטמבר, משלחות של יד בן־צבי נסעו לשם ללמוד איך עושים איסוף חפצים ותיעוד והנגשה שלהם לציבור. אנחנו נצא לתהליך למידה על הנושא המרחבי במדינות כמו צרפת, פורטוגל ועוד, שיש בהן אזוריות של סיפור".
כאשר בן־גוריון ישב וכתב את אותה רשימת מכולת להקמת המדינה, המורשת הייתה כל־כך מובנת מאליה שהוא לא ראה לנכון להוסיף אותה כאחד המרכיבים. הכתבה הזו מבקשת להציב זרקור גם על הנושא הזה, ולמעשה לצרף אותו לאותה רשימה מתוך המבט שלנו היום, ומתוך ההבנה כמה היא חיונית.
שפירא: "בן־גוריון אולי לא כתב את זה, אבל הייתה מורשת גם אז, מורשת של שלושת אלפים שנה. אנחנו לא עם שהתחיל בקום המדינה. העם היהודי הוא עם שיודע מהי היסטוריה ונשען עליה. יכול להיות שלבן־גוריון הייתה תודעה היסטורית כל כך מפותחת, הוא כל כך הוא הבין שזאת הסיבה שאנחנו פה, שהוא אפילו לא ראה צורך לציין את זה, כמו שהוא לא כתב שצריך חמצן בשביל לנשום. אבל היום, כשאנחנו מול אתגרים כל־כך גדולים ומול אירועים כל־כך דרמטיים, אנחנו צריכים להכניס את המורשת לא רק ככלי שמסביר למה אנחנו פה, אלא גם ככלי שנותן לנו חיזוק וחוסן".
הרבה יותר מהנצחה
הכאב האישי והתפקיד המקצועי של שפירא התערבבו באופן שקשה כמעט להפריד ביניהם, אבל אולי דווקא העירוב הזה מאפשר לה לגשר בין העבר לעתיד מתוך החוויה עצמה.
"תמיד הייתי מתרגשת ובוכה כשהייתי מגיעה לאתרי מורשת שלנו", היא משתפת, "אנשים במשרד היו צוחקים עליי שעוד פעם אני בוכה. אפילו אמרתי שביום שלא אתרגש כשאני מגיעה לאתרים שלנו – אעזוב. ב־7 באוקטובר הבנתי שאני חלק מההיסטוריה ברמה האישית. הבן שלי הוא חלק מהסיפור. כשאני מסתכלת על המורשת של ענר ולומדת מהדברים שהוא כתב והאמין בהם, אני מקבלת כוחות להמשיך אותו קדימה.
"זה בעיקר מוזר ומשונה. רוב הזמן אני משתדלת לתפוס מרחק מהסיפור האישי, כי אחרת לא אוכל לתפקד. אני שמה על עצמי חומות הגנה ומתמקדת בעניין המקצועי. היום יש לי פחות בכי באתרים שלנו, ואני פחות מאפשרת לעצמי להתחבר רגשית כי אני צריכה לשמור על עצמי. רוב הזמן אני בריחוק, יותר ממה שהייתי קודם, כדי שאוכל לעבוד. אבל אין ספק שהסיפור האישי מאוד מחבר אותי אל השטח ואת השטח אליי".
איפה את חווה את זה?
"אנשים שנמצאים בתוך תהליכים כואבים, קשה להם להתחבר לאנשים שהם מרגישים שלא מבינים אותם. כשאנחנו מבינים אלה את אלה, מבינים איך העולם התהפך באותה שבת ואיך מאז הכול אחרת, אנחנו יכולים לתקשר ברובד מאוד בלתי אמצעי, וזה מאוד מסייע לבניית האמון ולקידום התהליכים.
"כן, זה לא ייאמן שאני גם אחראית על זה וזה גם קרה לי, אבל אני אגיד שאני חושבת שרוב האנשים במדינה שלנו מעורבבים היום איכשהו ברמה האישית. הסיפור של המלחמה הזאת, בגלל ההיקפים שלה ובגלל שיש לנו כמה וכמה חזיתות, ויש לנו גם מגויסים בצפון ובדרום, וגם פצועים וגם מילואימניקים וגם נשות מילואימניקים וגם חיילים וגם נובה – אני חושבת שהמון אנשים חווים את התחושה הזאת של ערבוב. בסופו של דבר המורשת היא הרבה יותר מהנצחה. היא הגשר שמחבר בין מה שהיה למה שיהיה, בין הכאב לתקווה, בין האישי ללאומי. היא הדרך שלנו להבטיח שהסיפור יסופר, שהזיכרון יישמר, ושהחיים -למרות הכול – ימשיכו.
"לכן חשוב לי תמיד להדגיש שהעבודה שלנו היא לא רק הנצחה, הנצחה היא חלק מהמורשת, אבל המורשת היא תפיסה הרבה יותר רחבה. מורשת זה תרבות, זה heritage, משהו הרבה יותר רחב מרק הנצחה. המורשת היא זהות, היא שייכות, היא בעצם הדי־אן־איי שלנו כחברה".
