אם השם עידו גל רזון לא נשמע לכם מוכר, אתם ודאי זוכרים את המונולוג קורע הלב שנשא לפני כשנתיים בכנסת, בדיון בנושא הלומי קרב. נאומו של רזון הפך במהרה לוויראלי: "כל הבית מתפורר לך מול הפרצוף, חברים מתפרקים לך", אמר שם, "אתה נפצע, נשבר לך הגוף, אבל אתה יוצא בנס. לוקח את עצמך בידיים ומפנה את הצמד בטנק תחת אש… אבל אחרי זה, אתם לא ממלאים לי דוח פציעה? מי זו קצינת הנפגעים שלי? איפה הוועדה, איפה? אני הייתי גולנצ'יק, למה לא מטפלים בי? אני הרגתי בשבילכם בידיים האלה יותר מארבעים איש".
"אני זוכר שראיתי איך הוא נשבר שם מול כולם", מספר השחקן עמוס תמם, שמגלם הלום קרב בסרט חדש שיוצא לאקרנים בימים אלו. "זה היה אחרי שהסרט כבר כמעט היה מוכן, ועוד יותר הרגשתי שזכיתי. זכיתי לספר את הסיפור של אנשים פשוטים שצעקתם לא נשמעת. אנשים שהחיים הלמו בהם תרתי משמע, אנשים שחייהם לא חיים. בימים אלו, כשהטריילרים כבר עלו, אני מקבל המון תגובות מרגשות מהלומי קרב או מהנשים והילדים שלהם. אז אולי זה לא סרט שיהיה שובר קופות, זה גם לא סרט נחמד. אבל זה סרט שאומר שיש כאן בעיה, ובואו תראו איך זה נראה מפנים".
ב"הלומים" משחק תמם הלום קרב בשם מנשה, שש שנים לאחר שחזר ממלחמת ששת הימים. מנשה מבין שהוא לעולם לא יהיה האדם שהיה לפני המלחמה, שבה איבד את חברו הקרוב ואיבד גם משהו מעצמו. הסרט עוקב אחריו בימים שלפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. את ימיו הוא מעביר בנסיעות אינסופיות במשאית האדומה שלו, ואת הלילות בסיוטים. חוסר היכולת לתקשר עם אשתו דפנה (אדוה בולה הנהדרת) ובנם הקטן שלומי (רועי פינק) מוביל את משפחתם להתרסקות. דפנה מנסה לגייס את עזרת הצבא בימים שאף אחד לא הכיר בהלומי הקרב, ואילו שלומי מנסה להבין למה אביו אינו ככל האבות. הסרט, חלומם של שני יוצרים צעירים ומוכשרים – ארז מזרחי וסהר שביט – נעשה בתקציב צנוע, כאשר לקראת סוף העבודה עליו הם נאלצו לפנות לציבור ולגייס כספים בהדסטארט. כל זה לא הפריע לסרט לזכות בשורה של פרסים ובהם פרס הסרט האירופי הטוב ביותר בפסטיבל טיראנה אלבניה, פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ורונה איטליה, פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל שאנגחאי ועוד ועוד.
"כשאני בוחר אם להשתתף בפרויקט מסוים אני לא מסתכל על המעטפת והגודל של ההפקה", מספר תמם, מהכוכבים המצליחים כיום בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה. "לפעמים יש סרטים גדולים שלא מגיעים לאף אחד, ולפעמים יש תסריט מינורי שעושה לך בום בלב. קראתי את התסריט של הלומים והרגשתי שאני מכיר את האיש הזה, מנשה. שאני מצליח להזדהות איתו בצורה עוצמתית.
"הסיפור של התפוררות התא משפחתי נגע לליבי. חוסר היכולת של מנשה לעבד את הטראומה שעבר, וחוסר היכולת של אשתו דפנה להכיל את זה ולהמשיך הלאה. מעט פעמים בחיים אתה מקבל הזדמנות לעשות תפקיד חזק שאנשים מתחברים אליו, ובעיקר תפקיד שיש בו שליחות. בשנות השבעים לא הייתה אפילו הגדרה למושג הזה, "הלומי קרב". בכל שכונה היה את משה המשוגע או דוד המשוגע, אנשים שישבו ושתו אלכוהול או סתם התנהגו מוזר, או פשוט שתקו, בלי לקבל עזרה מאף אחד, בלי שאף אחד יבין מה הם באמת עוברים. אלו אנשים שנתנו את החיים שלהם למדינה. כמו שדפנה אומרת בסרט על מנשה, 'הוא לא חזר', כי אנשים כביכול חזרו משם בחיים, אבל הם לא".
אין סרטים קטנים
בתחילת העבודה על הסרט חיפש תמם לשמוע עדויות של הלומי קרב, ובכלל של חיילים שחזרו עם טראומה מהמלחמה. הוא לא ידע שימצא עדות כזו קרוב אליו. יום שישי אחד, כשהגיע אל הוריו ברמלה לקידוש, הוא סיפר למשפחתו על "הלומים". אביו חשף בפניו אז את הפצע שמלווה אותו ממלחמת יום הכיפורים. "אבא היה חלק מכוח עתודה שהגיע לתעלה למוצב אחרי שהוא נכבש על ידי ישראל. זה היה שטח שאמור היה להיות נקי, אבל הסתתר שם מחבל על עץ שירה על אבא. כדורים שרקו לו ליד הראש והוא ניצל. הרב של היחידה אמר לו להגיד הגומל וככה אבא שלי בעצם חזר בתשובה והחל לחבוש כיפה סרוגה. אבא שלי לא מוגדר הלום קרב אבל הוא בהחלט עבר טראומה, והדת היא הדרך שלו להתמודד איתה".
נפגשת עם הלומי קרב לצורך התחקיר על מנשה?
"לא. ראיתי המון עדויות של הלומי קרב וקראתי הרבה על הנושא. לא נפגשתי מיוזמתי עם הלומי קרב, אבל כמו שאתה מחליט לקנות רכב לבן ואז אתה מגלה פתאום שכל המכוניות סביבך לבנות, אז ברגע שהתחלתי לעבוד על התפקיד הזה נעשיתי רגיש לנושא וגיליתי מסביבי עוד ועוד אנשים כאלו".
אתה משחק אמנם בתפקיד הראשי אבל בפועל אומר מעט מאוד טקסט. קשה לשחק ככה?
"יש בסרט הרבה מנשה, אבל לא הרבה טקסט, יש שם 15 משפטים אולי. זה אתגר גדול לשחק ככה. מילים הן קביים, זה כלי שדרכו אתה מעביר את המסר והרגש, וכאן יש הרבה סצנות שברובן מנשה לבד, במשאית, ביער, אדם מול יוצרו. זה לא פשוט אבל התוצאה מדברת בעד עצמה".
לעמוס תמם, הכוכב שמשחק סביב השעון, לא הפריע להשתתף בסרט דל תקציב שכדי לסיים אותו נאלצו יוצריו לגייס כסף בהדסטארט?
"את הכסף לסרט לא אספנו בהדסטארט, אלא קיבלנו מקרן. כשסיימנו את הצילומים והיה צורך בסכומים נוספים כדי לסיים את הסרט, אז יצאו להדסטארט. מבחינתי אין 'סרט קטן'. אנחנו חיים במדינה קטנה, הכול כאן קטן, ומחר הבמאים של הלומים יכולים להיות השם הכי חם בתעשייה. אני מסתכל על החומר עצמו, ובמקרה הזה הוא מאוד עניין אותי. ואני שמח שיצאתי להרפתקה הזו".
עד כה הציג הסרט ב־15 פסטיבלים ברחבי העולם, בחלקם כאמור הוא אף גרף פרסים. תמם עצמו השתדל להצטרף לפסטיבלים כל אימת שהיה יכול, בכפוף ללוח ההצגות העמוס שלו.
אנשים שמעבירים את חייהם במדינות שלוות ומכירים מלחמות רק מבעד למסך, הצליחו להבין את הרעיון של הלם קרב?
"השתתפתי בחלק מהפסטיבלים, בשאנגחאי ובאסטוניה למשל, והתגובות שם היו מפתיעות בעוצמתן. בסופו של דבר הסרט הזה הוא סיפור קטן על משפחה אחת שמתפוררת בגלל טראומה. ופתאום אנשים מכל העולם מזדהים עם חייל מישראל. אז העובדה שזאת ישראל ושיש כאן מלחמות היא אולי ייחודית לנו, אבל אנשים בעולם ראו את המשפחה הזאת, את הילד שכמה לאבא שלו שמנותק, ואת האישה שכמהה לבעלה".
ואז הגיעה "סרוגים"
לא מזמן חגג תמם ארבעים, והעשור האחרון היה העמוס ביותר בחייו. הוא מוכר בכל בית בישראל בזכות "סרוגים", "עספור", "אחת אפס אפס" וסדרות נוספות שבהן כיכב, ומופיע כיום במקביל בשלוש הצגות בתיאטרון הקאמרי. את משיכתו לבמה גילה כשהיה בן שמונה בבית הספר ברמלה, וכמבוגר שיחק בתחילת דרכו בהרכב "מה קשור" עם חבריו מילדות. רגע לפני הפריצה הגדולה של השלישייה המוכרת הוא עזב לטובת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים. כשסיים שיחק בסדרה "השיר שלנו", ואז חווה שממה מקצועית.
"עשיתי קצת פה קצת שם, אבל הכול הלך קשה והמשחק לא הפך למקצוע. הייתי עושה תפקיד ואז יושב בבית ומחכה לתפקיד הבא. הדברים לא זרמו", הוא נזכר. בשלב כלשהו תמם התייאש וכמעט נסע לארצות־הברית – ואז הגיעה "סרוגים". הוא ניגש לאודישנים לתפקיד אמיר, הגרוש ששבה את לב המגזר. במקום ארצות־הברית החליט לעשות פאוזה של חודש ולטוס לתאילנד. כשחזר, רגע לפני יום הולדתו השלושים, התקבל לסרוגים ומשם נסללה דרכו ללב התעשייה.
האמנת שסדרה על רווקים במגזר הדתי תתפוס כל כך חזק?
"האמת שלא, ממש לא חשבתי שזה יתפוס. ידעתי שזה כתוב מעולה אבל אם נהיה כנים, לא הייתי במצב של לברור עבודות. רק רציתי שייתנו לי את ההזדמנות לעלות למגרש של הגדולים ולהכניס גול. לשמחתי זה קרה בתפקיד מאתגר יחסית, של אמיר".
מאז, לא משנה כמה שנים חלפו וכמה דמויות גילם, זהו עדיין אחד התפקידים המזוהים ביותר איתו – אפילו בחו"ל צועקים אחריו "אמיר". כך קרה גם כשנסע לפסטיבל הקולנוע הנחשב "טלורייד", כדי לקדם את סרטה של רמה בורשטין "לעבור את הקיר", שבו גילם את התפקיד הגברי הראשי, שימי. "אני מגיע לפסטיבל ופתאום אחת המפיקות צועקת לי 'אמיר!'. ואז היא אמרה ש'גם שימי נחמד, אבל אנחנו אוהבים אותך מסרוגים'".
איך היה לעבוד עם רמה בורשטין?
"רמה מדהימה. היא כמו אדמו"ר על הסט. היא אדם מאוד מחובר, קשוב, ובעיקר היא חדורת שליחות ולא עושה לעצמה הנחות בשום דבר. אנחנו שומרים על קשר ומתכתבים. יש לי פינה חמה מאוד בלב אליה, למדתי ממנה המון. היא אדם לבוא ולהתייעץ איתו. אגב גם בעלה, שאני מכנה רבי בורשטין, הוא כזה. הם סוג של אנשים שהאמונה אצלם היא אש, להט, חיפוש אמיתי וטוב. אנשים שמחפשים ושואלים ומתמודדים עם החיים כאן בארץ, לא נמצאים באיזה אולימפוס. לי באופן אישי היה קל להתחבר ולהעריך אותם, הם מחזקים אצלי את האמונה".
ילדים הם לא פרייארים
תמם גדל בבית מסורתי תוניסאי, ששמרו בו שבת וחגים. "לא הדלקנו אש, וגם אור לא הדלקתי. נו טוב, כשעליתי בחדר מדרגות בחזרה מבית הכנסת כן הייתי לוחץ על המתג", הוא מספר. הוא לא למד במוסדות חינוך דתיים אבל עד היום הוא מחובר למסורת בדרכו. בסט של סרוגים הופתעו לגלות שהוא שולט ברזי ברכת המזון, ואפילו יודע להבחין בין עלוני השבת, כיאה למבקר קבוע בבתי כנסת. "אני לומד 'פנימיות התורה' כבר הרבה שנים, קורא את הרב קוק ומשתדל להעמיק ביהדות, אבל אני לא אדם דתי. לייזי שפירא (יוצר "סרוגים", ר"ר) תמיד היה אומר שיש לי כיפה שקופה".
לצד ההצלחה המקצועית, בעשור האחרון הספיק תמם גם להקים בית. הוא נשא לאישה את טל נרובאי, שלמדה משחק וכיום עובדת כפסיכותרפיסטית בבית חולים, ובשעות הפנאי היא מסייעת לבעלה לעבוד על הדמויות שלו. השנה גם הפך לראשונה לאב, עם הולדת בתו אן. "זה למעשה תפקיד חיי", הוא מגלה בחיוך. לאחרונה, אולי תודות לאבהות הטרייה, השתתף בשני פרויקטים לילדים: ההצגה "שלושת המוסקטרים" שרצה בחנוכה, ודיבוב לסרט "פרדיננד". "ילדים הם לא פראיירים, הם קהל לא פחות טוב ממבוגרים. יודעים להקשיב כשזה מעניין אותם, ואפילו למחוא כפיים בסוף".
בשנים האחרונות זוכה תמם למחיאות כפיים כמעט מדי ערב, כשהוא עולה על בימת "הקאמרי". את דרכו בתיאטרון החל כמחליף לשחקן דן שפירא בהצגה "הבדלה", אך צדי צרפתי, הבמאי של "קזבלן", הזמין אותו לאודישן דווקא אחרי שצפה בו בסדרת האקשן המשטרתית "אחת אפס אפס". "צדי חיפש קאזה כזה שיסתובב בשכונה וכולם יפחדו ממנו. זה לקח כמה חודשים וכמה אודישנים ובסוף קיבלתי את התפקיד. ההצגה רצה קרוב ל־500 פעם, זו הייתה הצלחה ענקית ומרגשת".
בימים אלו הוא משחק במחזמר "מצחיקונת", עובד על עיבוד חדש ל"אותלו" ומשחק גם ב"איסמעיליה" שכתב הלל מיטלפונקט. גם שם הוא משחק סוג של הלום קרב. "אני משחק את מיקי הגניקולוג, שחייו שזורים מאז מלחמת יום הכיפורים בחיי חבריו – עמי העיתונאי וקריץ שעדיין מחפש את עצמו. המחזה מתרחש בעצם בלילה אחד, 22 שנה אחרי המלחמה, שבו כל הפצעים נפתחים והחברות שלהם עומדת למבחן. למרות שזה נשמע כבד, זו בעצם הצגה חזקה שמצליחה להיות גם קומדיה מצחיקה מאוד".
