אמא יקרה, רציתי לדבר איתך על "פגיעות מיניות". כן, כבר קראת על זה בעיתון והזדעזעת. צפית בטלוויזיה והעברת ערוץ כי את "פשוט לא יכולה לראות את זה יותר!". במפגש חברות שאלת בתמיהה "מה קרה לנו?!" ו"פעם לא היו דברים כאלה!"
אולי דיברת עם בתך על "הסיכונים" ואולי לא, כי "למה להכניס בה פחדים?". אולי בדקת איתה וגיששת, ואולי שתקת כי לא ידעת איך להתחיל בשיחה. הרגעת את עצמך שהיא מוגנת בתוך משפחה חמה ואוהבת, וכשהיא בחוץ את צמודה אליה דרך המכשיר הסלולרי, מלווה את צעדיה.
כשזה מתנפץ עלייך ביום בהיר אחד, השמיים נופלים. כשהיא מספרת לך שזה האב־האח־הסבא־בן־הדוד־הגיס־חבר המשפחה, את המומה. מנסה להינצל והודפת את זה ממך. "זה לא יכול להיות!" את נזעקת, "זה נדמה לך!" ו"בטח לא הבנת נכון".
וידוא הריגה!
כן, זה קרה. וזה היה האדם "הכי קרוב". זה נורא, ואכזרי, ומבלבל, ומגעיל, ומפחיד. וזה מעמיד אותך בפני אתגר שאין לך כלים להתמודד איתו. את לא יודעת מה לעשות עם זה. כל מה שאת רוצה זה להפעיל את גלגלי הזמן אחורנית ולמחוק את מה שקרה. כמו ילד שעוצם עיניים, כדי לא להיות קיים, את מנסה לשנות מציאות בלתי נתפסת. אם לא תשמעי – אולי זה פשוט לא יהיה.
את זועקת "לא!!!" והורגת אותה שוב.
את לא אמא רעה. את תמיד אהבת אותה. אולי הייתן קרובות, ממש חברות. אולי הייתן יותר סגורות ומרוחקות. אך תמיד קיווית שכשהיא תצטרך, היא תוכל לפנות אלייך. ברגע הגורלי האחד הזה, לשנייה אחת, "איבדת את הצפון" ואת המצפון.
שנים אחר כך, כשהיא תשב בחדר הטיפול, טובעת בים של דמעות, מנסה להתמודד באומץ עם טראומת חייה, היא תספר בקול חנוק על הנורא מכול: "אמא שלי לא האמינה לי". היא עדיין חולמת על מה שלא היה. על החיבוק שלא הגיע, על מילות הנחמה שלא נאמרו. על ההבטחה שתעשי הכול למענה, שתילחמי במי שפגע בה "יהיה המחיר אשר יהיה", ההבטחה שלא ניתנה.
אמא יקרה, עדיין לא מאוחר מדי. עם תום קריאת שורות אלה – גשי אליה. חבקי חזק. אולי תגידי לה את כל מה שהיית רוצה להגיד ולא אמרת. ואולי לא יהיה צורך במילים. גשי אליה, חבקי אותה, בקשי סליחה.
הטור נכתב בלשון נקבה, אך הוא מיועד לאבות ולאמהות שהם הורים לבנים ולבנות.
הכותבת היא עובדת סוציאלית ומטפלת במקרי אלימות במשפחה
