ילדותי השנייה: הלהקה שמחדשת את שירי תוכניות הילדים

יום רביעי בערב "יהושע בר" תל־אביב. ליד הדלפק מצטופפת חבורת אנשים אקראית שהקשר ביניהם הוא בערך כמו הקשר בין עומר אדם לקטקטים. מכיפות וחצאיות ועד לזקנים היפסטריים וכובעים מסוגננים.

על הבמה חבורת אלמונים. מחכים לאחרוני המתיישבים על הבמה, ומתחילים לשיר את הפתיח של הקוסם מארץ עוץ: "אל מעבר לקשת, אל מעבר להר, שם כל איש שנפגוש מיוחד ומוזר".

מאחוריהם עולות שקופיות עם המילים, אבל כלל לא בטוח שהן נחוצות. רוב הקהל מדקלם את השירים בעל פה. פה ושם נכנסים בליינים חדשים למקום, שלא ידעו שמתקיימת בו הופעה הערב, ופשוט נשארים ומצטרפים לחגיגה. "מי זה הדוסים האלה?" אומר לי אחד בלחש, "בואנה, הם מנגנים ממש טוב".

הכירו את הסנופקינים,  אולי ההרכב החמוד ביותר שמתגבש בחודשים האחרונים. הם משיקים מופע מחווה לכל להיטי הילדות הטלוויזיוניים האהובים מהניינטיז – מפינוקיו ועד נילס, מגברת פלפלת ועד דיג'ימון – אפילו מרקו זוכה למקום של כבוד בגרסה ג'יברישית.

לעיתים הקהל דורש את מבוקשו ומזמין שירים שלא נכנסו לפלייליסט. והחבר'ה זורמים על הסיטואציה, וממציאים ברגע עיבוד חדש לעוד להיט של אילנית.

"יש הרבה שירים שלא נכנסו", מודה איתמר גילת מגבעת־שמואל, גיטריסט וזמר בלהקה, "נניח 'אלף ואחת אמריקות'. היינו צריכים להגיע להסכמה מה הכי מיינסטרים ואת מה יכירו, ובהצבעה הזאת 'אלף ואחת אמריקות' נפל. עדיין יש לנו מחשבות על הפלייליסט לעתיד, למשל לבצע מחרוזת שהיא קרב ראפ בין המחנות של אלו שהיו בבית עם כבלים ואלו שהיו בלי".

העיבודים, יש לציין בהגינות, מופקים ברמה גבוהה מאוד. כל חמשת חברי ההרכב הם בוגרי ותלמידי בית הספר "מזמור" בגבעת־וושינגטון.

בתום המופע אנחנו מתיישבים לשוחח: אביתר לוין (25) מגבעת־וושינגטון, סולן הלהקה, סקסופוניסט וגיטריסט, גלעד רוטשילד (26), אף הוא מגבעת־וושינגטון ואמון על התופים, אהרן גרובר (23) מקרני־ שומרון על הקלידים והשירה, ליאור לחמי (25) על הבס והשירה, וכאמור גילת (26). כולם באים מרקע דתי, וחלקם הגדול גם לא היו חשופים לטלוויזיה בכבלים. "אבל השכן החזיק כבלים", צוחק לוין, "וכולנו גדלנו על השירים האלה. לפני שנה קיבלתי טלפון מאביחי צדוק, המפיק המוזיקלי של מזמור, שקיבל טלפון ממנהל הגולה יונתן דובוב. הוא רצה להעלות בחנוכה מופע לילדים על סדרות טלוויזיה. הקמתי את ההרכב והרמנו מופע. הוא היה מזעזע. ירדנו בבושת פנים".

עד כדי כך?
"זה נעשה בלחץ זמן", מסביר רוטשילד, "עבדנו על זה רק חודש וגם נשמענו ככה".

"אבל מפה לשם התלהבנו מהרעיון", מוסיף לוין, "והתחלנו לפתח אותו. חיטטנו בגוגל, חרשנו את יוטיוב, מצאנו שירים וגם המון מידע שלא ידענו קודם".

למשל?
גילת: "למשל שחלק מהפתיחים הולחנו במיוחד בשביל הגרסה הישראלית. את הפתיח של צבי הנינג'ה, לדוגמה, הלחין אבנר חודורוב, הקלידן של משינה. 'בבאי' הולחן על ידי יוריק בן־דוד, מנכ"ל אקו"ם היום. 'אבא בונה' מבוצע על ידי גני תמיר שתרמה את קולה הגבוה לדמויות נוספות כמו קופיקו והתינוק של במבה".

איתמר גילת: "יש הרבה שירים שלא נכנסו. היינו צריכים להגיע להסכמה מה הכי יכירו. עדיין יש לנו מחשבות על הפלייליסט לעתיד, למשל לבצע מחרוזת שהיא קרב ראפ בין המחנות של אלו שהיו להם כבלים בבית ואלו שלא"

"הרבה מהתוכניות המצוירות נעשו ביפן", מוסיף לחמי, "ומה שמעניין הוא שהדמויות עוצבו עבור דיבור בשפה היפנית, שהיא ארוכה הרבה יותר מהעברית. כדי להגיד משפט עברי ביפנית צריך הרבה יותר מילים והברות. אז אם פינוקיו צריך לומר 'אני לא רוצה לעשות את זה', בגרסה העברית הוא נאלץ להוסיף עוד מילים, וזה נשמע ככה: 'אני לא רוצה לעשות את זה. לא רוצה. לא רוצה לעשות את זה', וזה קורה לכל אורך הסדרה, מה שמוציא את פינוקיו קצת חופר".

גילת: "כשאתה בודק מי יצר את הפתיחים אתה מבין בעצם כמה השקעה ומחשבה הייתה בדור שלנו, כמה מהמוחות הגדולים של המוזיקה בארץ ובעולם גויסו בשביל זה. בשיר הנושא של רחוב סומסום המפיקים האמריקנים עשו תחרות מי יכתוב את אותו, ויוני רכטר זכה. הוא וגידי גוב עדיין מבצעים אותו בהופעות. ששי קשת ביצע את טאורה, ואת בלי סודות הלחין שלמה יידוב".

בין כל הזמרים המוכשרים שתרמו את קולם לסדרות ילדים, בלט יגאל בשן ז"ל, שביצע את שיר הפתיחה האיקוני של נילס (הילד שהופך לגמד ורוכב על אווז בית עם כל אווזי הבר, זוכרים?). אובדנו השבוע בטרם עת ציער מאוד גם את חברי ההרכב, שהעריכו אותו מאוד.

"מרגע שהתחלנו את ההרפתקה הזאת שנקראת סנופקינים היו לנו כמה חלומות. את חלקם הגשמנו, את חלקם עוד נגשים, אבל את החלום הגדול ביותר שלנו – דואט לשיר הפתיחה של נילס עם יגאל בשן, הזמר המקורי – כבר לא נזכה להגשים", הם אומרים פה אחד, "הוא היה האיש שאחראי על כל כך הרבה מפסקול החיים שלנו, תרם את קולו גם לפסקול הילדות שלנו בסדרות כמו 'הופה היי', 'טוב טוב הגמד' וכמובן, נילס".

היס של השכן

למרות גילם הצעיר יחסית, חברי ההרכב מגלים בקיאות מרשימה בכותבי הלחנים ובמדובבים של דמויות מרכזיות בסדרות.

אני תוהה אם ילדי המגזר מחוברים כל כך לתכני הערוץ הראשון פשוט כי לא היה להם שום דבר אחר בטלוויזיה. רוב ההורים הדתיים באותה תקופה לא הכניסו כבלים הביתה.

גילת: "זה נכון שתמיד מחפשים 'עם מי לדבר על', אז היום זה נטפליקס, ופעם זה היה ערוץ 1 ו־2. אבל עד לא מזמן הכול היה בקטן".

לחמי: "אם מסתכלים על החלוקה בינינו אז היא מאוד מעניינת. אני ואיתמר על ערוץ 1, אביתר על ערוץ הילדים, גלעד מעורב, ולאהרן לא הייתה טלוויזיה בבית".

גרובר: "אבל מגיל אפס יש לי yes של השכן".

https://www.youtube.com/watch?v=bSNKcizGqNc

רוטשילד: "אני גרתי עד גיל שמונה בפתח־תקווה. אז עוד היו ערוצי זהב וגדלתי על כל תוכניות ערוץ הילדים, כולל 'המחסן של כאילו', ואז עברנו לגור בהתנחלות ולאף אחד לא היה כבלים. היינו מראשוני המשתמשים ב־yes, וכולם עברו ממחנה דיג'ימון למחנה פוקימון אצלי בסלון".

למופע מגיע גם איש חמוש בכובע. מדי פעם ניגשים אליו כמה צעירים ומבקשים חתימה עם הקדשה. מדובר באבי מאיר וענונו, שמדבב את סון גוקו ב"דרגון־בול" ונחשב לאגדה עבור חובבי הסדרה. תורים ארוכים של נערים ממתינים לו במפגשי מעריצים. "לי ממש קשה לצפות בסדרה", מודה בתו שהצטרפה אליו, "מוזר לשמוע את אבא שלך בתוך דמות מצוירת".

מאיר־וענונו מצטרף כאורח להרכב ומבצע את הפתיח המוכר, לקול מחיאות הכפיים של הקהל.

"זה מטורף", אומר לוין, "כשהוא הגיע לחזרה בפעם הראשונה שמעתי אותו מדבר וחיפשתי איפה המסך והסלון שלי. לא סתם אהבנו את השירים ולא סתם הם נצרבו לנו כל כך בזיכרון, מאוחר יותר כשגדלתי גם גיליתי למה – כי באמת הייתה שם איכות בהפקה. את רואה פתיחים שעשו אותם עם מחלקת נשיפה או סינתיסייזרים מתקדמים מאוד לסבנטיז, ואת כל זה הם הביאו בשביל שיר של לא יותר מדקה".

את פתח לו

הבחירה להופיע ב"יהושע בר", אולי אחד המקומות הכי מזוהים עם הסצנה התל־אביבית, היא כנראה לא מקרית.

"אנחנו לא אמנים של המגזר", מבהיר גרובר, "זה שיש לי כיפה ופיאות ואני נראה כמו נער גבעות לא אומר כלום. אנחנו לא באים לציבור שלנו ולא עושים הופעה שתדבר רק לחברים שלנו. זו הופעה שמדברת לכל מי שהיה ילד בשנות התשעים. היא לא מכוונת למגזר – זו הופעה שמכוונת לדור".

זו הפעם השישית שהם מופיעים, ומאירוע לאירוע הם צוברים לעצמם קהל מעריצים שמתאהב בקונספט. "בהתחלה היה לנו קצת קשה לשער מי קהל היעד", מודה גרובר, "המופע כביכול פונה לטווח גילים מסוים מאוד, אבל עם הזמן התברר לנו שהטווח הזה רחב ולא מוגבל רק למי שהיו ילדים, אלא גם למי שהיו ההורים של הילדים האלו. עד היום אחיינים שלי יכולים לשבת בסלון ולראות פרפר נחמד. אלו דברים שלא מתיישנים".

גילת: "אבל שם צריך 'את פתח לו' כי היום זה לא משודר".

גרובר: "נכון, אבל מתברר שיש המון הורים שגדלו על הסדרות האלו ואומרים לילד שלהם 'תראה, זו הסדרה שצפיתי בה כשהייתי ילד'. והילד יושב מול מסך מקרטע, אבל בשלב כלשהו הוא נתפס ומתאהב בזה".

ליאור לחמי: "הדמויות עוצבו עבור דיבור ביפנית, שהיא הרבה יותר ארוכה מעברית. כדי להגיד משפט עברי ביפנית צריך הרבה יותר מילים והברות. אז אם פינוקיו צריך להגיד 'אני לא רוצה לעשות את זה', בגרסה העברית הוא נאלץ להוסיף עוד מילים, מה שמוציא את פינוקיו קצת חופר"

באופן סימבולי, אנחנו נפגשים על אדי הדלק האחרונים של הטלוויזיה החינוכית, שנסגרה אך לא מזמן והותירה אחריה שובל של חובבי נוסטלגיה מדוכאים.

אילו הבדלים תרבותיים אתם מזהים בין אז והיום?
לוין: "שמיים וארץ. מעבר לשערוריות המוכרות של ערוץ הילדים בשנים האחרונות, שתמיד היה להם קטע עם בנים ובנות, ובשידור אחד הם אפילו לקחו את זה צעד קדימה יותר מדי, כשמסתכלים על מה הערוץ שידר – אם זה היה המגנט שהציג שיר ראפ מדליק או 'זה סימן בשבילי' נגד אלימות, או 'להתנדב מכל הלב' – אלו תכנים שהרבה יותר קשה למצוא היום".

לחמי: "קחי למשל את דר דוור. פעם הוא היה מחלק מכתבים באוטו האדום שלו, אבל לפני כמה זמן הייתי בבית של דודים שלי ופתאום אני רואה שבאחד הערוצים משדרים אותו. אבל זה לא דר דוור, זה 'דן הדוור', והוא נוסע בקטנוע אדום ואם הוא רוצה יש לו גם הליקופטר וטלפון נייד. הרבה אנשים הזדעזעו ממה שקרה לדר דוור התמים. אז אני לא הזדעזעתי, העולם התקדם וצריך להבין את זה, אבל מצד שני רואים הרבה זלזול בתכנים. יש סדרות שנראות כמו צורות וצבעים לא ברורים שרצים על המסך, התחושה היא שיש הרבה אינסטנט ופחות השקעה".

גרובר: "היום, כדי להכין סדרה, כל מה שצריך זה לפטופ ומיקרופון פשוט שאפשר לקנות ב־Ebay בעשרים שקל. מציבים כמה דמויות באמצעות תוכנה פרוצה שאלף אנשים מורידים אותה ורואים תכנים כאלה בערוצים מסחריים. סדרות עם אפס השקעה. פעם, כשרצו לעשות סדרה, היוצרים אמרו 'טוב, אנחנו הולכים להשקיע שם כל כך המון, אז נחשוב גם איזה תוכן אנחנו יוצקים לתוך זה".

לוין: "אגיד אפילו יותר מזה – הסיבה שבגללה שמנו לב לשירים האלה היא אותה סיבה שבגללה היום אנחנו מוזיקאים. האווירה אז הייתה שאתה עושה משהו ומשקיע בו עד הסוף".

יצא לכם להיפגש עם האמנים שאתם מבצעים את הקאברים שלהם?
לחמי: "כמו שאנחנו מארחים את אבי, אנחנו מתכוונים להגיע גם לאנשים כמו ששי קשת ששר את טאורה, ואת עוזי פוקס מאוטובוס הקסמים. זהו גם קול קורא להצטרף אלינו".

מי הפייבוריט שלכם?
רוטשילד: "השיר של אבא בונה. אני לא מסכים שתעבור חזרה אחת בלי שננגן אותו. הוא קרוב לליבי. במקור הוא די סתמי אבל עפנו עליו".

ולמה בחרתם דווקא בשם סנופקינים?
לוין: "כי לא הצלחנו לחשוב על שם טוב יותר שיזוהה עם התוכן".

גילת: "יש חילוקי דעות עד היום אם זה השם הכי מוצלח. אמרנו שנמצא משהו אחר, אבל עבר זמן וזה מה שנשאר בינתיים".

אולי כי סנופקין הוא חידה. דמות כריזמטית ומסתורית שכולם רוצים להיות חברים שלו. כשקשה אז הולכים אליו.
גילת: "אחד מהאנשים שאנחנו חושבים לארח מתישהו בהופעה הוא דן תורן, המדובב של סנופקין, שיצא לנו להכיר אישית בבית ספר מזמור כי הוא לימד שם".

לחמי: "הוא לא מדבב רק את סנופקין אלא גם את סרח ואת המפקח, ולכל אחד הוא עושה קול טיפה שונה. כל מי שמגיע בשבוע הראשון למזמור חווה את חוויית הסנופקין שלו. הוא שומע מאחוריו פתאום את סנופקין מדבר ולא מבין מאיפה זה מגיע".

גרובר: "אני מעריץ את סנופקין. מבחינתי זה השם המושלם. המון זמן תמונת הפרופיל שלי הייתה של סנופקין. הוא בגדול הדמות האידיאלית שכולם אוהבים, אבל חצי מכירים אותו, והוא מוזיקלי ומעשן ובכל זאת כולם אוהבים אותו".

באמת קצת מוזר. דמות של מעשן בסדרת ילדים.
גרובר: "סנופקין מעשן מקטרת וכנראה הוא מעשן דברים נורא טובים במקטרת כי הוא נראה נורא רגוע".

לוין: "הוא מבוגר־ילד, וזה מאוד מתאים לקונספט".

רוטשילד: "כן, זה עוד משהו. במומינים אי אפשר לדעת מה הגיל של אף אחת מהדמויות".

יש עוד הרבה דברים מוזרים במומינים, למשל שאבא מומין כל הזמן יוצא עם הילדים להרפתקאות במקום לעבוד ולהביא קצת כסף הביתה.
לוין: "זה לא הגיוני? מה לגבי זה שהם הולכים ערומים כל היום ורק כשהם רוצים לקפוץ לאגם הם שמים בגד ים?"

לחמי: "אם אנחנו כבר נכנסים לקונספירציות, המיולין הוא הבחור שמגיע לכפר וצריך לעבור מדלת לדלת ולהגיד לאנשים 'תשמעו, יש לי עבר פלילי'. לא נראה לך מוזר שהוא פתאום מגיח בכפר משום מקום? מאיפה הוא ברח?"

"גם מרקו זה קטע", מצטרף גרובר, "הוא אוכל את אותו לחם במשך קיץ שלם והוא לא נגמר לו וגם לא מתקלקל".

להתפרץ לדלת פתוחה

את הקסם של סדרות הילדים של אז מייחסים חברי ההרכב גם לעובדה שלא חששו לעסוק שם גם ברע שיש בעולם.

"אם דיברנו קודם על יפן", אומר גילת, "יש להם תרבות שבה התוכן שנחשף לילדים הוא הרבה יותר קיצוני. רואים את זה במרקו, בפינוקיו וגם בשאלתיאל קוואק – שזו סדרה מעולה. היא בעצם משכתבת היסטוריה של הרבה עמים. אם אני חושב על סאגת 'דולף הוא הצדק' הבלתי נשכחת, על הרגע בילדות שאתה מבין שדולף זה אדולף – נראה שפעם פחות פחדו להראות לילדים תכנים כאלו. סמכו עליהם שהם ידעו להתמודד איתם".

בכלל, נראה שהחינוכית התייחסה לילדים כבני אדם קטנים.
גילת: "הייתה שם תוכנית שקראו לה 'פשוט אִמרו לא'. לימדו אותך שם שאם את נוסעת באוטובוס ריק ויושב לידך אדם זר שאתה לא מכירה אל תפחדי לומר לו 'אתה עומד קרוב מדי, יש הרבה מקום'. הם לא הסבירו למה, רק כשהייתי גדול הבנתי למה התכוונו, אבל הסבירו שיש דברים שמותר להגיד עליהם 'לא' ויום אחד תבינו למה. גם בספרות הגרמנית הישנה אפשר לראות את זה עם יפתח המלוכלך ויהושע הפרוע. סיפורים על ילד שמצץ את האצבע ובסוף באה מכשפה וגזרה לו את האצבע. מסקנה – אל תמצצו אצבע".

לוין: "וגם אצל האחים גרים ראו את המגמה הזו. נראה לי שבאופן כללי הייתה הרבה יותר חשיפה לרוע, למוות ולדברים לא טובים. אצל במבי אחד הדברים הראשונים שקורים לו זה שאמא שלו מתה".

במהלך השיחה אנחנו גם נדרשים יחד למצבם של האמנים הדתיים בתחום המוזיקה. אני תוהה בפניהם כמה קשה לפרוץ כמוזיקאים שמתויגים כדתיים, והאם הבחירה בקאברים של סדרות הניינטיז היא סוג של פזילה שנאלצו לעשות כדי להשיג דריסת רגל.

גרובר: "לפרוץ לתוך שוק דתי זה יותר להתפרץ לדלת פתוחה מאשר לשוק הכללי. יש המון אנשים שהם סמי־סלבים בציבור הדתי. נורא קל להישאר במגזר כזמר חתונות – אתה מתפרנס לא רע ובא על סיפוקך. אתה לא חייב לפרוץ החוצה כדי שכולם יקנו אותך, יש לך את מי שמכיר אותך ואת כל האולפניסטיות שרודפות אחריך".

רוטשילד: "אני לא חושב שהיינו צריכים להשקיע מחשבה בשאלה איך פורצים את השוק החילוני ואם התכנים שלנו באים ממקום דתי או לא, זה לא נולד מתוך מחשבה כזו. זו פשוט מוזיקה שאנחנו אוהבים מאוד, ולכל אחד מאיתנו היה חלום במשך שנים להפוך את זה למשהו".

עד כה הופיעו חברי ההרכב כבר בשישה מקומות שונים, וב־20.12 יופיעו במתחם התחנה בירושלים. לחברי ההרכב גם עולות מחשבות נועזות נוספות, כמו למשל להרחיב את הקאברים גם לשירי קייטנות כמו "אדום אדום הגזר".

ולאן אתם ממשיכים מכאן?
גילת: "יש כל מיני רעיונות שעולים לנו ואנחנו לא שוללים את האופציה לעשות איתם משהו בעתיד. למשל להוציא עיבודים גם לשירי דיסני, קלטות ילדים מיתולוגיות או הכבש השישה עשר".

אז אפשר כבר להתחיל לחלום על קיסריה?
"הציעו לנו דיל", הם צוחקים, "אבל זה לא היה בשבילנו".