קדמת הבמה: הדסה פרומן ממשיכה את דרכו של בעלה

זה היה אחד הערבים הבלתי אפשריים בתולדות ההתיישבות ביו"ש, ובלתי אפשרי אפילו יותר בקרב ברנז'ת התיאטרון התל־אביבית. אבל זה היה ערב אפשרי וגם ישים, בעיניו של רב אחד צחור־זקן, שלא בחל בחיבורים.

לאחר הסערה שחולל המחזה השנוי במחלוקת "חברון" בקאמרי, החליט הרב מנחם פרומן להעלות את "חברון טייק 2" בתקוע. באופן קלישאתי, "חברון" המקורי והשמאלני הציג את חיילי צה"ל כאכזרים, ומשמרות מחאה מימין ניצבו אז מדי ערב מול האולם שבו הוצג. הרב פרומן, שדווקא אהב את ההצגה, החליט לנתב אותה מהעניין הפוליטי אל מצבו הקיומי של האדם בעולם. הוא ליהק שני במאים וצוות של שחקנים מקומיים מתקוע, והזמין אל מזרח גוש עציון את המחזאי תמיר גרינברג ואת הבמאי עודד קוטלר כדי לצפות בעיבוד המחודש ליצירתם.

רק שבועות ספורים לפני כן, הכריזו רשימת שחקנים ובמאים כי לא יופיעו בהיכל התרבות החדש באריאל, ואווירת חרם עמדה באוויר. אבל אל אותו ערב חורפי וקר בתקוע, הם דווקא כן באו. וכדי להעצים את השמחה של האנדרלמוסיה האנושית והיצירתית, קם אדם מהקהל בעת שהרב פרומן דיבר על הבמה, הטיח בו עגבניות וקרא "בוגד", כך על פי גרסה אחת, או "הרב מנחם, אל תערבב קודש וחול, אל תערבב בין התורה לתיאטרון", לפי גרסה נוספת. וגם זה, מתברר, קרה על פי הזמנה. "מנחם ביקש מאחד התלמידים שלו שיזרוק עליו עגבניות ויצעק, כדי שתהיה הצגה בתוך ההצגה. התלמיד לא ביצע את זה כל כך טוב, היה לו קשה להשליך עליו", צוחקת השבוע הדסה פרומן. "מנחם היה משוגע על תיאטרון. הנושא הזה ריתק אותו מאוד. זה קשור ליסוד של חופש וגם ליסוד של המוות. הכול נבע מזה שהוא חיפש לדבר עם אלוהים דרך החיים. דרך הסיטואציות הקיומיות של הבנאדם. תיאטרון שנוגע במוות מהדהד חזק את נקודות העומק של החיים. גרינברג אמר אחר כך שמנחם הוא היחיד שבאמת הבין את ההצגה".

במוסף "שבת" של מקור ראשון, הביא אז נחום אבניאל מדבריו של הרב פרומן באותו ערב. "אין לי מילים לדבר", אמר הרב שבשלב זה כבר היה חולה בסרטן, "אבל מה שיהיה יהיה, על החיים ועל המוות". ושוב חזר, "על החיים ועל המוות. כל שנות חיי אני מרגיש שמדיום התיאטרון הוא פסגת היצירה האנושית ומיצוי של הקיום. הוא נמצא על הגבול שבין החיים למוות. אותו שחקן שיש לו חיים בנאליים משלו פתאום חווה את האפשרות לחיות חיים אחרים לגמרי. במקום להיות מישהו שגר בשיכון בבלי בתל־אביב, למשך שעתיים הוא נעשה המלט, או המלך ליר. זה יכול ליצור את הניכור של האדם מול חייו, את ההזרה שלהם. המשחק מאפשר לאדם לראות את חייו לא כמשהו מוחלט. אני לא נמצא בתוך חיי, אלא בתוך חופש. נמצא בתוך חופש".

עין–הוד של המתנחלים

לפני 400 גיליונות, התנוסס דיוקן פניו של הרב פרומן שחי "בתוך חופש", על שער גיליון הפיילוט של מוצש. השבוע, כמעט שש שנים לאחר פטירתו, זו רעייתו הדסה, שמציגה בבית בתקוע את המשך היצירה הבימתית שלו. היא בת 68, ובניגוד למצעירות עצמן, מעדיפה להגדיר את הגיל ככמעט 70. "אני לא מפחדת מההזדקנות. אפילו מחבבת". היא אם לעשרה. סבתא. מורה, אמנית, מרצה ויוצרת.

העשייה התיאטרונית העכשווית שהיא מתארת, כוללת בין היתר קובץ מחזות שכתב הרב פרומן ויצא לאור אחרי מותו, תחת הכותרת "קוף אחרי אלוהים", וגם שתי קבוצות תיאטרון שקמו בהשראתו. האחת, "התיאו־טרון" – אנסמבל משותף של יוצרים דתיים וחילונים, שקיבל בית בתיאטרון החאן. את הקבוצה מלווה הרב יוסי פרומן, בנם הבכור של הרב מנחם והדסה, ומנהלת אותה נתנאלה תירוש. קבוצת התיאטרון הנוספת מורכבת משחקנים תושבי תקוע שכבר העלו מופע בפסטיבל עכו, ועובדים כעת על הצגה בהשראת סיפור מייסדי כפר־חסידים – חסידי גור שהפכו לחלוצים עובדי אדמה.

"מנחם חיפש לגעת באינסוף בתוך המציאות. אחרי שנפטר, הוא השאיר מקום פתוח של חיפוש שקרא ליוצרים. אז יש תיאטרון ויש גם קבוצה של רקדנים בשם 'כל עצמותי תאמרנה', שכל הרקדנים בה הם מהיישוב. תקוע היא עין־הוד של המתנחלים", היא מחייכת. "מעבר לחיפוש, היה למנחם המקום החברתי והפוליטי. למשל, כשהוטל החרם על היכל התרבות באריאל, זו הייתה הזדמנות נהדרת בשבילו להזמין את כל האנשים שהחרימו לתקוע, ושם לעשות תיאטרון".

הוא עצמו שיחק פעם?
"לא. אבל היה אומר שבטעות נהיה רב. פעם באיזה ריאיון ארוך הוא נשאל באיזה מקצוע היה בוחר אילולא היה רב, וענה שבתיאטרון. אני חושבת שהוא לא באמת היה בנוי להיות שחקן בתוך קבוצה כי הוא אדם מאוד ספונטני, אבל התיאטרון מאוד ריתק אותו. הוא גם קרא הרבה מחזות ומסות על הנושא".

משהו ממה שכתב הומחז אי פעם?
"רק פעם אחת, הייתה קבוצת תיאטרון במוסקבה, שתרגמה מחזה אחד והעלתה אותו. הוא היה דלוק על הרעיון, אבל לא היה מוכן לעבור את כל התהליך המייגע של עיבוד".

הייתם צופים בהצגות?
"ביטול תוירה", היא נוזפת בהגייה יידישאית. "היו מזמינים אותנו מדי פעם להצגות בתל־אביב. לא הרבה. הייתה תקופה שמסה שכתב נכללה בסילבוס של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. אז הזמינו אותו להרצות שם כמה פעמים והזמינו אותנו להצגות. גם כשעלה המחזה 'חברון', הזמינו אותנו לקאמרי ואחר כך היה פאנל, ומנחם מאוד התלהב מההצגה".

האמת שלי היה מאוד קשה לצפות ב"חברון" בזמנו. היה בה בעיניי ניתוק גדול מהמציאות שהתבטא אפילו בחוסר היכרות עם עיתוי העונות – מסיק הזיתים שם הוא באביב. הרגשתי שההצגה הזו נגדי.
"את יודעת, אלו משקפיים שלא נראה לי שהיו לו כל כך. זה לא היה נושא אצלו, לומר בעד או נגד. מנחם היה בשמאל ובימין כאחד, והלב שלו היה בתוך העניין הכלל־ישראלי הזה. לכאוב גם את זה וגם את זה, לחיות את כל המרכיבים. מבחינה זו, אם זה היה לרעתנו או לטובתנו – זה לא דיבר אלינו. בהצגה הזו יש קריאת כאב מאוד גדולה של האדמה נגד מלחמות. וחברון במהותה יש בה חיבור וחברות. ואגב, הייתי חלק מהגרעין המייסד ביישוב היהודי בחברון. הייתי באה כחיילת מסיני אל הממשל הצבאי בחברון, ללמוד עם הרב לוינגר. מנחם ואני הקמנו הרבה יישובים, באישון יום ובאישון לילה", היא מספרת, בעוד אנחנו יושבות על ספסל בתקוע ב', צופות אל נחל תקוע, ואדי חריטון. "ויחד עם זה תמיד קיים הצורך להתיישב מתוך הכלה של האזור, של הסביבה, של העם הזה שאנחנו סיפחנו אלינו. יש כאן עוד אש. שתי להבות בוערות".

השאלה אם הן לא שורפות אחת את השנייה.
"ברור שלפעמים שורפות. כמו בזוגיות. חלק מהיישוב כאן הוקם לאחר מקרי הרצח שהיו. אבל חלק גדול מקרב החברה הפלסטינית רוצה לחיות יחד איתנו".

אני אומרת לה, שכמו ההחרמה ההיא של אריאל, גם בסערה האחרונה סביב החוק שכונה בתקשורת "נאמנות בתרבות" נעשה שימוש בתרבות ככלי מצמצם – לא בדיוק כזה שנוגע בחופש ובאינסוף.

"יש דברים עדינים. כשהתיאטרון הוא במה לאידיאולוגיות ופוליטיקה, זה מקום לא טוב, לא חי".

גם כשהוא במה לערכים חיוביים, למשל, הרצון הקיים היום ליצור "תיאטרון יהודי"?
"גם שם. התיאטרון הוא לא 'יהודי'. הוא נוגע בשורש של הקיום שאפשר לקרוא לו אולי דתי, אבל אוניברסלי. כל תיאטרון עמוק הוא בעצם תיאטרון דתי והוא לאו דווקא צריך ללבוש מלבושים של דת זו או אחרת. ברגע שאתה מלביש אותו במלבושים, אתה חונק אותו. אתה יכול להשתמש בתכנים תיאולוגיים או תכנים שקשורים לדת מסוימת, אבל התנאי שהוא יהיה דתי באמת נוגע בסוד של החיים, שיהיה עמוק וחופשי".

 חופשי לכאורה סותר דתי.
"בדיוק, המתח הזה בין הקונקרטי והמופשט, בין החוק הדתי עם גבולות הקדושה ובין הנקודה הפנימית שהיא חופשית ואינסופית – נותן כוח ליצירה הדתית, וזה מה שאני חושבת שמאפיין את קבוצות התיאטרון שלנו. מנחם יזם את זה סביב הרצון שלו להתכתב, ליצור שיח, בין התיאטרון התל־אביבי ובין החבורות שנוצרו סביבו בנושא של תיאטרון ויצירה".

בשלים למוות

ההצגה הקרובה של התיאו־טרון, נקראת "מחר נצחק" (בימים אלו מתקיים פרויקט מימון המונים באתר jgive לצורך ביסוסו של ההרכב). בהצגה הזו, חמישה אמנים מוכרים מגלים שהם מתחילים להישכח. בניסיון להחזיר לעצמם את התהילה, הם מחליטים לגלגל פסנתר כנף אל הקוטב הצפוני למופע חד־פעמי, שבזכותו העולם יזכור אותם לנצח. "זו הצגה שעוסקת בשאלות של זקנה ומוות, במה ותיאטרון. תיאטרון שנוגע במוות, מהדהד חזק את נקודות העומק של החיים. מנחם היה בן פחות מחמישים כשכתב שירים על מוות. אמר שמי שלא עוסק במוות, לא באמת עוסק בשאלות של החיים". היא מציגה את אחד השירים שלו, בשם "אחרית הדברים: אחרית הימים", שעוסק בשאלה לאן יוביל מפעל ההתיישבות כשיזדקן וכדרך האדם אולי יתפורר בסופו של דבר, כפי שמתואר בסוף קהלת, ויחזור אל האדמה, ומסיים בפרפראזה על הפסוקים המפורסמים מתוך ספר עמוס. "ונטעתים בתוך אדמתם ולא ינתשו עוד מתוך אדמתם". בתוכה, במקום עליה, דווקא כך ישתרש באדמה.

"כשגילו שהוא חולה נתנו לו בהתחלה חודשים ספורים לחיות. ופתאום זה היה מאוד דחוף. אז התפתח המנהג של 'תורה־שירה' – לימוד בקבוצות גדולות. היו מגיעים תלמידים שלו, זמרים כמו ברי סחרוף ואהוד בנאי, וכל הזמן הוא היה מלמד על המוות. הייתי אומרת לו – תרחם עליהם. הם צעירים. מה הם צריכים ללמוד כל כך הרבה על מוות. אבל הוא אמר, לא, זה מה שאני חי עכשיו, זה מה שאני מלמד. וזה לקח שנתיים וחצי בסוף, לא שלושה חודשים כמו שאמרו. וכשהוא מת, היינו מאוד בשלים".

איזה משפט.
"היינו מאוד בשלים, למדנו את זה המון, את המעברים האלה. את מעבר התודעה, וכשזה קרה, אתה מבין שאין כאן ושם. אין היעלמות. בתודעה המיסטית של החיים, יש סולם. אני נמצאת בקצה האחד והוא בקצה השני".

כשהיה על ערש דווי, הגיעה אל הרב פרומן הבמאית נולה צ'לטון. "זה עוד מיזם תיאטרון שקשור אליו. היא החליטה שהיא חייבת להעלות הצגה עליו. היא הייתה מגיעה אליו לבית החולים, ממש בסוף ימיו, ואספה חומרים יחד עם היוצר אסף אופק. שחקנית תל־אביבית בשם דניאלה מיכאלי העלתה את המחזה שנקרא 'להצחיק את אלוהים'. החתן שלי חגי הלברטל ניגן שם, ואני הייתי מגיעה ומדברת עם הקהל אחרי כל מופע. היא הוצגה כבר עשרות רבות של פעמים".

"כשגילו שהוא חולה נתנו לו חודשים ספורים לחיות. ואז התפתח המנהג של 'תורה–שירה'. היו מגיעים תלמידים שלו, זמרים כמו ברי סחרוף ואהוד בנאי, וכל הזמן הוא היה מלמד על המוות. הייתי אומרת לו – תרחם עליהם. הם צעירים. אבל הוא אמר, לא, זה מה שאני חי עכשיו, זה מה שאני מלמד. זה לקח שנתיים וחצי בסוף, לא שלושה חודשים כמו שאמרו. וכשהוא מת, היינו מאוד בשלים"

נוכח נפקד

בצמוד לבית משפחת פרומן עומד הסטודיו לקרמיקה של הדסה. במרבית השעות האובניים שבו עומדות מיותמות. היא מצליחה לגנוב שעה פה ושעה שם, כהגדרתה, כדי ליצור כלים יפים מחומר, אך מעבר לזה היא עסוקה בשלל מיזמים אחרים. "אני בעיקר בבתי המדרש 'זוהר חי'. יש בתי מדרש בדרום, בצפון ובבקעה, ויש כמה ירושלמיים. אני מלמדת זוהר בארבעה בתי מדרש, בקבוצת נשים ששמה 'עלי באר' ובקבוצת נשים שחוקרת את עניין הנשיות, וחברות בו מובילות התחום במגזר שלנו. ויש בית מדרש לצעירים 'רזא', וגם מכינה קדם־צבאית שנקראת 'רוח נכון' ברוח של מנחם בירושלים, ואני מלמדת גם בה. חוץ מזה אני נמצאת הרבה במפגשים של יהודים ופלסטינים, וגם נפגשת עם קבוצות צעירים – מכיניסטים וחיילים. וכל דבר שאני עושה, הייתי רוצה לעשות יותר".

אם היה לך יותר זמן, במה היית רוצה להתמקד?
"בנכדים שלה", עונה כלתה מיכל פרומן, שיושבת לצד השולחן.

"נכון!", הדסה מהנהנת, "יש לי כאן בתקוע עשרים וכמה נכדים, וזה עולם מרתק".

וכמה מהעשייה שלך היא לזכרו או לאורו של אישך?
"הכול. הכול יחד איתו, הכול מתוך הזרעים שזרע. הכול. אני עושה בדרך שלי, אבל מתוך ההשראה שלו. כל הקיום שלי, כל החיים שלי מעורבבים איתו. אני גם מרגישה שהוא דוחף אותי. שהוא חי. מאוד נוכח, דרך כל האנשים שיוצרים בדרך שלו".

והוא לא היה רוצה, נאמר, שתהיה לך זוגיות אחרת?
"זה נושא שפחות או יותר לא דיברנו עליו. ולי יש זוגיות. אני לא מחפשת משהו אחר. אני חיה בזוגיות הזו. זה פשוט בשבילי. זה שלב ב' של הזוגיות".

היא הדדית, הוא עוד מדבר אלייך?
"בטח. אחרת זה לא היה חי".

ברמה כזו שאין בדידות?
"תמיד כשהייתי אומרת שאני לבד, איזה קול בי היה אומר – 'שקרנית, תגידי את האמת'. כי אני לא באמת מרגישה לבד, ואני אחת שלא אוהבת להיות לבד. אני אדם זוגי, חברתי. יש אנשים שאוהבים את זה. אני לא מסוגלת לצאת לטיול לבד או להיות יום שלם לבד, או ללכת להצגה לבד. מצד שני, הנוכחות שלו היא מאוד־מאוד חיה בי. אני מרגישה אותו כל הזמן. אנחנו הרבה שנים למדנו יחד, פיתחנו שפה של יחד, והשפה הזו ממשיכה לדבר את עצמה. זה דבר שקשה לדבר עליו וקשה לתאר למי שלא חי אותו. אבל הזוגיות היא עדיין הדדית. אני לא עושה דברים בלעדיו. הלימוד, התפילות. הקול שלו, הקול שלי".

מתי בכל זאת הוא חסר?
"הוא חסר כל הזמן. חסר מאוד, חסר מאוד ויחד עם זאת הוא קיים. חסר בחגים, בשמחות, בסיטואציות שבהן הוא מאוד חסר וגם מאוד נוכח. לפעמים יש דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות כי זה הרצון שלו עכשיו שיהיה. ולפעמים אני מרגישה שמשהו לא מעניין אותו והוא פחות נוכח. נכון מיכלי, את גם מרגישה?", היא פונה לכלתה. "בכל פעם שאני נכנסת לבית הזה, הוא כאן", מאשרת מיכל.

"הנוכחות שלו היא מאוד־מאוד חיה בי. אני מרגישה אותו כל הזמן. אנחנו הרבה שנים למדנו יחד, פיתחנו שפה של יחד, והשפה הזו ממשיכה לדבר את עצמה. זה דבר שקשה לתאר למי שלא חי אותו. אבל הזוגיות היא עדיין הדדית. אני לא עושה דברים בלעדיו. הלימוד, התפילות. הקול שלו, הקול שלי"

"יש משהו, בגלל שהוא היה אדם כל כך של העולם ושל הארץ, שהוא ממשיך להיות נוכח וללוות אנשים. אני מקבלת פידבקים מהרבה אנשים שהוא ממשיך ללוות אותם. להופיע להם בחלומות".

מופיע גם אצלך?
"לא מספיק", היא מחייכת. "מדי פעם יש משהו חזק, שנותן תמיכה בעומק. בתובנה שלי הנושא של מוות הוא נושא מאוד מרכזי. כל השנים האחרונות למדנו יחד זוהר. והזוהר מתעסק הרבה בהשלכה של המוות על החיים כאן, על המעברים, והחיים שאחרי. את הזוהר של החיים שלנו אנחנו מקבלים מעולמות עליונים שהם עולמות מעבר לקיום של הגוף".

בצהרי יום ראשון השבוע, עוד ניצבת חנוכייה בפתח הבית. בערב הודלקו בה שמונה נרות אחרונים של חנוכה. בהתעקשות של מי שנצמד לבדידות המציאותית שיש בעולם הזה, אני שואלת עם מי היא מדליקה נרות. הדסה מחייכת. "כן, חנוכה. יצא לי להדליק לבד, אבל כמעט שלא. תמיד יש מישהו שמדליק איתי". שישה מעשרת ילדיה מתגוררים עם משפחותיהם בתקוע. "ויש גם תלמידות, חברות. כל מיני. ומנחם. הייתי הולכת איתו לכל מקום. לומדת איתו. הייתי שותפה שלו ממש. אנחנו עדיין שותפים".