ספר מושלם, אבל לא ספר טוב

ספרה השנים-עשר של אילנה ברנשטיין, "מחר ניסע ללונה פארק", הוא דוגמה לווירטואוזיות גמורה בכתיבה ועבודת פרוזה מושלמת. ברנשטיין היא מסוג הסופרות שדרושה להן הקדמה. בעולמות האמנות יש מעמד מיוחד ליוצרים שתופסים מקום נכבד בתוך ההיררכיות של החוגים הפנימיים, אבל שמגעם עם הציבור הוא מוגבל או מצומצם למדי. "מוזיקאי של מוזיקאים", או במקרה שלנו, "סופרת של סופרים".

בדרך כלל אלה אמנים שמתמודדים עם החזית הקדמית של הסוגיות האמנותיות, מקומות שהציבור הרחב עוד לא מצוי בהם, כי הם ממוקמים על פי רוב לפני המחנה, מה שמכונה אוונגארד. האמן שעומד לפני המחנה עוזר לאמנים אחרים, פופולריים מעיקרם, לברר את ענייניהם, ולחדש את הכלים והתמות שהתיישנו ונשתחקו ביישומים הקודמים. אילנה ברנשטיין היא כזו. ביודעין או שלא ביודעין, היא מסוג הסופרים שמזינים את המערכת הספרותית ותורמים לדינמיות וכוחות החיים שלה, אבל עושים זאת בחשיפה חלקית בלבד, בקרב קהלים נבחרים ומצומצמים.

צריך אולי לדרוש באמירה נודעת, לעניין זה, שמתחום סצנת הרוק האמריקאי; בסוף שנות ה-60 קמה להקה בשם "מחתרת הקטיפה", בסביבות החוג של אנדי וורהול בניו יורק. הלהקה, כשמה, הייתה מחתרתית ביותר, והופעותיה היו מעין מיצגים אודיו-ויזואליים של רעש ופסיכדליה. הלהקה הקליטה אלבום אחד, שנמכרו ממנו כאלף עותקים. אך לימים התקבעה האמירה שכל מי שקנה את האלבום הפך ברבות הימים למוזיקאי או יוצר בפני עצמו. במעגל ההשפעה הזה היו אמנים מוכרים בהרבה – מדייוויד בואי המנוח ועד ניק קייב. אם כך, מקומו של האמן האוונגרדי הוא מעט כפוי טובה, כמו גם חשוב לאין ערוך יותר מן הניכר בחלון הראווה, ומרחקי השפעתו לא ניתנים לצמצום או כימות.

הכורסה כחזות החיים

אני נאלץ להודות שאיני מצוי הרבה במכלול היצירה של ברנשטיין. ניסיתי לעקוב פה ושם, אך תמונה של גוף היצירה במלואו אין. כנגד זה, הספר החדש אינו מבקש התייחסות כזאת. הוא ברק אחד מצליף, שספק אם זוחל בעקביו רעם מתגלגל.

תחילה אולי יש לומר כמה דברים על "העלילה" של הספר הזה. ואני כותב עלילה במירכאות כי למעשה כמעט כלום לא קורה פה. הסיפור הוא על אם קורסת, המגדלת בגפה שני ילדים, בן ובת. אין כסף ואין תקווה באופק, ויש רק ההבטחה הפרועה של האם לילדים: "מחר ניסע ללונה פארק". זה האופק, וזו התקווה. כל יהבה וכל יוקרתה המפוקפקת של האימהות כאן מושלכת על העמידה בהבטחה הפרועה וזו נקודת המגוז שאליה מתנקזת כל "עלילת" הספר.

הספר הזה הוא שצף לא נפסק של טורי פרוזה מבריקים, מטפסים זה על גבי זה, בהתקפה גודשת השוטפת את קוראיו. אדגים, ולצורך העניין כל פסקה אקראית שתיבחר כאן תעיד על מספר ההברקות הלשוניות והפסיכולוגיות ששזורות כאן כפנינים נדירות על מחרוזת לא נגמרת:

הסתכלתי סביבי פעם ועוד פעם, חיפשתי אחר הלא-קיים. זה שמילא את חיינו יום אחרי יום. מוזר, חשבתי, דווקא עכשיו לא רואים אותו. התיישבתי על הכורסה. בדרך כלל הרגשתי אותו על הכורסה. זאת הייתה כורסה שאהבתי. הצטערתי שלא יכולתי לקחת אותה איתנו. תמיד יש מה לעשות עם כורסה טובה. והיא הייתה כורסה טובה, מרופדת בבד קורדרוי בצבע קוניאק. בד יפה, רך מאוד, עמיד. כורסה מהימים ההם, הימים שלפני. כתמים לא נדבקו אליה. זאת הייתה כורסה שלי. הילדים ידעו ולא התקרבו אליה. אמא נחה על הכורסה, הם אמרו זה לזה. הם לא ישכחו את רגעי המנוחה האלה. אלה היו רגעים טובים לכולנו. גם הם זכו למנוחה (עמ' 206).

עיקר הפעילות היא פעילות שבלשון ובתודעה, ואלה פעלתניות עד בלי די, כפי שניכר בפסקה שכאן. האידיוסינקרטיות של פעולת המחשבה היא כאן המקצב והעיקר. ראו כיצד כורסה דוממת הופכת להיות נקודת משען של הקיום הלא מבורר כולו. הכורסה ככוליות של חיי המשפחה, הכורסה כמיטב חיי המשפחה. הכורסה כתו של הרמוניה, גן עדן עלי אדמה. הכורסה כחזות החיים שלפני הנפילה.

הכוח שבפסקה הוא כוחה של הסוגסטיה. זה מה שברנשטיין מציעה לקוראיה. נקודת משען לסוגסטיביות של התודעה. הרי לאורך כל הספר איננו יודעים באמת מה היה "לפני הנפילה", הנוגעת כאן לעולם שלפני הגירושין. מהו אותו "לא-קיים", שהספר מדבר עליו. האם זה אותו עניין עצמו של מקומו החסר של האב, או שמא דבר אחר לגמרי. אותו משהו שאף פעם לא יכול להתמלא, שורש הכלום, יסוד הריקות שבחיים?

זוהי אפוא פסקה לגמרי אקראית שבספר. הכורסה כאובייקט מקרי לגמרי שלפתע צד את עין הסופרת, ופתאום הופך חזות הכול. כך עובדת כל פסקה ופסקה שבספר כמעט, וזוהי אולי גם סוגיית הספרות שהפרוזה המושלמת של ספר זה מעלה.

מזבח הקשיחות הספרותית

פרוזה מושלמת אינה עושה ספר מושלם. פרוזה מושלמת למעשה עושה פעולה הפוכה. היא חוסמת איזה יסוד דיאלוגי. וכך יוצא שהפסקה המושלמת של ברנשטיין חוסמת את ההתהוות וההצטברות של חוויית הקריאה. אפשר לחזור ולשנות בקריאה של אותה פסקה שוב ושוב ושוב. זהו מצב דברים מעניין מאוד ומטריד מאוד, שדורש התייחסות תיאורטית חדישה. כיצד יחידת הפסקה בולמת את חטיבת הרומן. כי יותר מאשר רומן, יש כאן מעין מהתלה, בעיה. קשה מאוד לקרוא בספר מהטעם הזה, אף שהוא משעשע, קולח ושוטף מאין כמותו. אפשר לקרוא אותו או בשטף אחד מהיר וחטוף או בדגימות מזער, טיפה אחר טיפה של רעל דק וזב. וזוהי קריאה מפרכת מאוד, הפוכה סימטרית לאפשרות הגמיעה האחת.

בעניין זה יש להתייחס לבתי הספר התיאורטיים שחוללו ספר זה. להערכתי אפשר לאתר את מקורותיו בשני אתרים עיקריים של השפעה – ספרות צרפת של שנות השישים-שבעים (וז'ורז' פרק כמשפיע העיקרי), שחתרה למעין מינימליזם מטריאלי. איזה ניסיון נמשך להכחיד את יסוד העלילה מהרומן. לראות מה נשאר אם מוציאים מהמכונית את השלדה ופורסים את גוף המנוע על בוכנותיו והאומים והברגים שמחזיקים את כל זה. מספרים את עלילת ההתפרקות של המשפחה באמצעות אביזרים כגון כורסה, למשל.

בית הספר השני הוא הספרות הדרום-אמריקנית של שנות השבעים-שמונים. הספרות שאוריאל קון, מו"ל הוצאת "זיקית" לשעבר (יחד עם שירה חפר, מו"לית הוצאת "לוקוס"), ועתה מו"ל "תשע נשמות", הוא המייבא העיקרי שלה לקריאה העברית, ובתוכה איזה תת זרם של ספרות קונספטואלית, שעסוקה בשאלות כגון אלו: מה הדרך הקצרה והמהירה ביותר להעמיד ספר? או, כיצד לארגן ספר סביב ציר יחיד, שבו מבודדים שאלה אחת מכלל השאלות האסתטיות של הספרות והאיות של החיים, למשל? זוהי ספרות של רעיונות ונציג בולט שלה הוא סזאר איירה (שהוא פרופוגאור עקבי של "הזינוק לפנים", ספרות מאולתרת שיוצרת לעצמה בעיות ואתגרים תוך כדי תנופת ההתהוות וההיחלצות של הכתיבה).

לצד אלה, מצד המקומיות, לא ניתן שלא למנות את אורלי קסטל בלום וספרה הנודע, "דולי סיטי" (1992, זמורה-ביתן), שהוא אולי הספר הפרדיגמטי בסצנה העברית, שעוסק באמהות פסיכוטית, הנתונה בעיצומה של השתוללות רצחנית. מקומו של הספר הזה כחלוץ וכמופת מציבו כך שכל ספר אחר מתחום קרוב נאלץ להידרש אליו, ולהתמקם ביחס כלשהו.

דווקא המינימליזם הקיצוני שגוזרת על עצמה אילנה ברנשטיין, שרק סף האלימות האימהית נחשף בו, ואינו משתחרר אף פעם מהרסן של המגננה העצמית וכבלי השפיות, כמו גם אלמנט אי-התנועה ואי-העשייה של אם המשפחה – אלה מבדילים ומבדלים את היצירה שכאן מטיפוס האב שקבעה קסטל-בלום (או נכון יותר לומר טיפוס-האם, במקרים שלפנינו). הצמצום הקיצוני אם כן הוא כוח היצירה ומקוריותה, והוא גם כבלי העקדה של הספר הזה. והספר הזה אכן עקוד על מזבח הקשיחות הספרותית, עקוד על מזבח הפסקה המושלמת שמקריבה עמה את המרחב הדיאלוגי של הספר הטוב והבריא.

הבטחה חגיגית

אינני יודע, אם כן, אם הספר המושלם הזה, המושלם בסגנון כתיבתו, הוא גם ספר טוב. אני נוטה לחשוב שלא, אבל הוא בוודאי ספר חשוב. הוא ניסיון אמיץ מאין כמותו לבודד שאלה או סוגיה ספרותית אחת מכל הרצף הנתון בפקעת ההוויה של הספרות העברית. שאלות של לאומיות ודת והיסטוריה וטריטוריה, נתונות תמיד בפתיל אחד נפיץ ואלגורי להתפקע. פה לא. הבית מופקע לגמרי. נתון אך ורק לחוקים שקובעת ברנשטיין, לסגנונה המלוטש השוצף והבלתי מתפשר.

זה ספר ללמוד ממנו, אבל לא ספר לדבר איתו. כי אין בו החלל שצריך להשמיע הד, וכך הוא נותר סוליפסיסטי ומוגבל. יתום מאב, וסובל מלקות חריפה עקרונית ובלתי מטופלת במפגיע. לקות חגיגית מאוד, והבטחה חגיגית, שאי אפשר שלא לחזור על הכותרת שמתממשת במלואה, כהבטחת האם הדפוקה אבל המקוימת לעילא: "מחר ניסע ללונה פארק".

מחר ניסע ללונה פארק
אילנה ברנשטיין
כנרת, זמורה-ביתן, 2018,
223 עמ'