אורי הולנדר הוא מאנשי התרבות שהמחויבות לאמנות, מוזיקה ושפה היא נשמת אפם. השירה בעבורו היא רק חלק מתפיסה תרבותית כוללת, הרואה את הפואטיקה כבלתי נפרדת מעולמן של שאר המוזות, כמוזיקה, דרמה וציור. התפיסה הזו היא בריח התיכון של יצירותיו, והיא באה לידי ביטוי בכל עולמו הספרותי, מכתיבתו המסאית והביקורתית ועד לשירתו הלירית.
"עולם על גב עולם" הוא ספר שיריו השלישי. הולנדר אינו חושש מכתיבת שירה שאינה מתמסרת או מחניפה לקורא, גם אם לפרקים היא קשה להבנה. הספר פותח במה ששום ספר שירה ישראלי בשנים האחרונות אינו יכול בלעדיו, והוא שיר ארוך המתאר את ילדותו. אלא שבשונה ממשוררים אחרים, משלב הולנדר בין זיכרונות ילדות לתיאורים מן המיתולוגיה היוונית, שההתכה ביניהם מגלה עד כמה הניסיון לשבץ את חוויות הילדות בסיפור הכללי הוא הניסיון להעניק להן משמעות, כמו שהמיתוס מפרש את ההיסטוריה האנושית.
הפרק הבא הוא פרקי התבוננות שיריים קצרים, המתחקים אחר החיים ומשמעותם בין לחישות המוות, מהרעד בידי סבתו עד לאהובה הנמה והרהורים על כוחם של שמות. בהמשך מתייחסים כמה שירים במפורש לבעייתיות של השירה והמחקר הספרותי כיום, והם מהווים מפתח לשירים החידתיים הרבים בספר. "הַאִם רַק תְּאֵבֵי הַכֹּחַ / חוֹקְרִים אֶת שְׂדוֹת הַכֹּחַ?", הוא שואל בפרגמנט אחד, ובאחר כורך בשנינה אירונית בין מעמדו המיתי של הנביא לשינוי הפואטיקה ומעמדו של המשורר כיום, התופס עצמו עדיין כ"צופה לבית ישראל": "הַשִּׁירָה הָעִבְרִית הִיא דִּבּוּק / בְּגוּפָה הַמְּפַרְכֵּס שֶׁל יִשְֹרָאֵל. // צְאִי שִׁירָה, צְאִי! / תַּם עִדַּן הַבַּיִת".
להולנדר יש שפה המחברת בין קולות תרבותיים שונים ורחוקים, אלא שהעושר הזה, הנדיר כל כך בשירה העברית כיום, הוא מהפעמים שבהן הוא שמור לבעליו לרעתו. בקיאותו של הולנדר במיתולוגיה היוונית ובמסורת הספרות העברית לדורותיה עצומה ומעוררת התפעלות. אזכורים של אל ים עתיק מן המיתולוגיה היוונית באותו שיר יחד עם פסוק בתהילים, היוצרים חיבור מרענן בין התרבויות, הם חזון נפרץ בספר, אלא שקולו הנקי של הולנדר כמו אובד בינותם. כאילו המיתולוגיה ושפת התרבות משמשות עבור המשורר כאבן רוזטה לעולם, עד שהוא שכח עד כמה ייחודי קולו.
הקשב העמוק של הולנדר לתרבות ולמהלכים בשירה העברית יוצר איזה היסוס וחוסר שטף ביחס לשפתו ולקולו, ובמקום להבהיק את הפואטיקה שלו הוא מעמעם אותה. התוצאה היא ספר חידתי ברובו, שנכתב בשפה פנימית שכמו מפחדת להביע את עצמה בגלוי; תחושה שמתחזקת מול השירים החשופים והיפים במיטב הספר, שאותם מייחד הולנדר לבנו. כאשר הרגש חזק מהשכל הוא פורץ ומקדים את השפה, ולעיני הקורא נגלה משורר רגיש מאוד ובעל קשב דק לכל גוני המנעד של הקשר ההורי בין אב לבנו. כזה המסוגל להתפעל ולמצוא את השירה בדברים הפעוטים יותר, ומגיע להמנונות זעירים ומרגשים: "מִי שֶׁיִּוָּלֵד בְּאַהֲבָה לֹא יִמּוֹט / מִי שֶׁיִּוָּלֵד לֹא יִמּוֹט. / בִּנְתִיבֵי אֲוִיר וְכִשּׁוּף / יָעוּף, יָעוּף".
עולם על גב עולם
אורי הולנדר
אפיק, 77 עמ'
