הנערה שלמדה לכתוב, לאחרונה

אפתח בציון הצלחתו הרבה של הספר הזה, ספר שלישי של מחברת פופולרית ועטורת פרסים. ברחבי הרשת אפשר למצוא תגובות רבות, מתפעלות ונלהבות, ולא בכדי. לא כל יום יוצא לאור ספר שמיועד לקהל קוראים רחב, וגם כתוב לכאורה באופן ספרותי. לא אשתומם אם חוגי קריאה ומגמות ספרות יאמצו אל חיקם את הרומן הסוחף והקל לקריאה.

אכן, היצירה מרתקת את הקורא מהמשפט הראשון. הדוברת היא נערה כבת חמש עשרה שכותבת בחיפזון רב, כי העת דוחקת מסיבה שאינה ידועה לקורא, ומצהירה שדבריה אמת לאמיתה. הכתיבה עילגת ביודעין, כדי להלום נערה נטולת רקע תרבותי שרק לאחרונה למדה לקרוא ולכתוב. מכאן השגיאות והנעימה החורקת לשונית, שיש בה בכל זאת יופי הנובע מהאותנטיות כביכול של הדברים.

מכיוון שלא קראתי את המקור לא אוכל להתייחס לתרגום, שזכה להתייחסות חריפה מצד המבקרת רות אלמוג. לדבריה, השפה בספר אינה מימטית אלא מומצאת. אין שפה כזאת באנגלית, וגם אין זאת שפת הפריפריה בארץ. גם בהנחה שהמבקרת צודקת, הלשון כפי שהיא עדיין כובשת את הקורא, ומצלצלת כשפה אפשרית של נערה בורה. בהמשך אתייחס לבעיות שבלשון זאת.

עיצוב באמצעות שפה

מסופר כאן על משפחת איכרים מאוד פשוטה באנגליה, בשליש הראשון של המאה התשעה עשרה, והיא כוללת אב, אם וארבע בנות. האב מאוכזב מהיעדר בנים, והוא שופך את חמתו על בנותיו, מתעמר בהן, מעביד אותן בפרך בעבודות השדה והבית ואינו מהסס להכות אותן באופן אכזרי כשהן סוטות במשהו מהגבולות הצרים שהציב להן. האם היא אישה ממורמרת ומתוסכלת שלעולם אינה מחייכת, כי אין לה סיבה, כפי שנאמר. ויש גם סב, אביו של האב, ששוכב מוזנח במיטתו, יצור חסר תועלת שהאם מייחלת לפטירתו, ורק הגיבורה מרי דואגת לו ונהנית לשוחח עמו.

מרי היא נערה יוצאת דופן, דברנית ופיקחית, אך מצטיירת כבעייתית בשל דיבוריה הישירים ופיקחותה יוצאת הדופן שאינה זוכה באהדה המתאימה. שונותה מודגשת על ידי צבע החלב של שערה, שעשוי אולי להיות לבן צהבהב, ועל כל פנים לא ברור אם הצבע מכער או מייפה אותה ומה טיבו.

מרי נמכרת על ידי האב למשפחת גרהם על מנת שתטפל באשתו של הכומר. שכרה משולם לאב שהואיל לוותר על עבודתה, ואולי רווח לו כשיצאה מהבית, כי היא פחות זריזה מאחיותיה עקב נכותה הקלה. בבית הכומר היא לומדת לקרוא ולכתוב, ועל שאר הפרטים אני נאלצת לדלג מאימת הספוילרים.

אין ספק שיש קסם רב בקריאת דבריה של מרי, המדברת בקולה האותנטי כביכול. אין ספק שיש בספר אלמנטים מיוחדים מבחינה ספרותית, ובראש וראשונה עיצוב הדמות הראשית על ידי דיבוריה ושפתה המיוחדת. יש גם מהלך הדרגתי מעניין, ורמזים מוקדמים מעודנים, כמו למשל כאשר מציין מישהו שכל הבנות דומות לאביהן. ויש גם עניין מה בתיאור עבודות הבית והשדה ובעלי החיים.
בין דרמה לסנסציה

כרבים אחרים, גם אני חשבתי בראשית הקריאה ש"צבע החלב" הוא ספר מופת. גם אני השתכרתי מהמיידיות של הדברים ומהקלות האסקיפיסטית, שסייעה לי להירגע מקולות הטילים שנשמעו אצלנו היטב בזמן הקריאה. אבל לקראת הסיום, ובמיוחד לאחר הקריאה, עלו בי תהיות והשגות.

לא רק השפה חורקת במתכוון, גם הספר כולו. דווקא בתום הקריאה חשים בכמה כשלים כמעט סמויים, אך מאוד משמעותיים. לא אפרט את ההקשר העלילתי, אבל בעיניי הוא נראה מלאכותי ובלתי משכנע. יותר מדי עשוי. יותר מדי מובנה. גם הכתיבה עצמה, שנועדה לשדר פשטות, היא עדיין בגדר של עיצוב מסוגנן, ואינה משכנעת בהקשר ריאליסטי. הדברים אמנם נקראים כאילו היו אותנטיים, כפי שציינתי לעיל, אבל הכתיבה יותר מדי טובה גם בעילגותה.

לא ייתכן שהדוברת מרי הגיעה לרמת כתיבה כזאת, כתיבה שנראית יותר מדי זורמת ויפה, עם כל השגיאות המקסימות והחריקות שבשטף הדברים, למרות האינטליגנציה הגבוהה שלה ותפיסתה המהירה. הרי זאת נערה שלמדה לקרוא ולכתוב במשך זמן קצר מאוד. כמובן, המנסחת היא הסופרת שמאחורי הדמות, אך הדברים אמורים לייצר בדיון משכנע, וכאן ההצלחה חלקית.

הסתייגתי גם מהדרמטיות היתרה של האירועים. מההקבלה היותר מדי מוצלחת בין מר גרהם לבנו רלף, שסופר אנין יותר היה מעצב באופן פחות דרמטי. קראתי שהסופרת כתבה מחזות, ומכאן אולי ההשפעה, אבל לטעמי הדרמה מביאה את האירועים לקיצוניות רבה ויוצרת טעם לוואי של סנסציה. הניסיון ליצור טרגדיה והקונפליקט שהוביל לאירועים הקשים מהירים וחפוזים מדי, ורחוקים משכנוע ריאליסטי. השאלה אינה מה יכול לקרות בחיים. אין ספק שיש גם תגובות קיצוניות כאלה במציאות, בנסיבות דומות או שונות, ולא אוכל לפרט. אבל אופן הבנייה של הדברים בספר פשוט מדי עד פשטני ורחוק משכנוע. הדרמה היא של ספר "שובר קופות". לטעמי סופר אמת לא היה מעצב כך את הדברים.

מסחטת דמעות

על גב העטיפה מובא ציטוט המשווה את כתיבה של ליישון לכתיבתן של האחיות ברונטה. ברשת ראיתי גם השוואה לג'יין אוסטן. אין שחר בעיניי לשתי ההשוואות הללו. ג'יין אוסטן היא סופרת מאוד משוכללת ואנינה, שיוצרת עולם אותנטי, ומעצבת דמויות משכנעות, חלקן עגולות. האחיות ברונטה כתבו רומנים עמוקים ובלתי נשכחים, שהפופולריות שלהם אינה מפחיתה מערכם הספרותי. ליישון היא מסוג אחר. התחכום בספרה משחק יותר מאשר האמת הספרותית.

כך תיאור המשפחה, למשל: ניצול, רוע מוחלט, היעדר כבוד לאדם זקן וחולה ואכזריות של אב לבנותיו. ובתווך נערה, חוצפנית, אבל שפחה כמו אחיותיה ואף במעמד נמוך יותר עקב תכונותיה ומגבלותיה. נערה קצת אחרת. בחווייתי האישית הדברים מצטיירים כפריטה מכוונת על ארכיטיפים סוחטי דמעות של הורים חורגים והבן החריג המופלה לרעה. הרוע המשפחתי כל כך לאין שיעור, סימני החריגות כל כך בולטים: צליעה ושיער בצבע החלב. במילה אחרת: קיטש.

גם ב"ג'יין אייר" יש משפחה מרושעת וילדה שהיא קרבן, אבל ההבדל ברמת התיאור הוא תהומי, ובלי לצפות שספר מהמאה העשרים ואחת ידמה לספר הרומנטי של המאה התשע עשרה. ב"צבע החלב" יש זילות של מצבים קשים, שימוש לרעה בחומרי מציאות אפשריים והגזמה שפוגעת בכוח השכנוע. בכל זאת אציין לטובה שלקראת הסוף נוצר איזה "טוויסט" בדמות האב, שמפחית מהרדידות והפשטנות שבתיאור הדמות.

וזו אמנם עוד נקודה לרעת הספר – עיצוב הדמויות. ברומן אני מצפה לדמויות מורכבות, מעניינות, שאינן רק חלק מרקע או אמצעי לקידום עלילה. דמויות בעלות חוזק וצביון. הרי זה עיקר היופי שבסיפורת, יחד עם העלילה וצבעי הרקע. אבל כמעט כל הדמויות בספר, למעט הגיבורה, חיוורות ונעדרות עניין. ההבדלים בין האחיות משורטטים בעיפרון חיוור. רלף הוא דמות חשובה בעלילה, אבל חסרה מאוד כדמות ספרותית, ורק ההקבלה שנוצרת בינו לבין אביו מעוררת עניין. עניין מה יש בדמותו של מר גרהם. מעט מאוד באשתו. הדמות הראשית מאוד מעניינת, יחד עם סדקים של חוסר אמינות. ובאשר לסבא המיטיב וחסר האונים, הוא מזכיר לי דמויות מהסיפורת הפופולרית, שם תמיד מופיעה איזו חברה או שכנה או דודה מנודה או משהו בדומה לכך. איזו נפש קרובה בתוך מציאות קשה. מישהי שתפקידה לפרוץ את בדידותה של הגיבורה ולהאיר מעט את חייה.

פעלולים ספרותיים

ולכן, בסופו של דבר אני חווה את הספר כיצירה שנכתבה במטרה להצליח. בעיקר באמצעות אותם סממנים שיוצרים משיכה מיידית. אלמנטים שמצטיירים בעיניי כפעלולים ספרותיים מוצלחים ומושכים, אבל פעלולים. סופר גדול מסוג אחר היה מפיק הרבה יותר מאותם חומרים בדיוק. כמה החמצה יש בתיאור המעבר מחיי עוני מרודים ליופי ופאר והליכות יפות, ובעיקר החמצה הקשורה לחוויית הקריאה.

יש כאן פוטנציאל ספרותי עשיר שלא בא לידי ביטוי. "צבע החלב" הוא מסוג היצירות שנמצאות על גבול דק ומטושטש בין סיפורת לאמיתה לבין איזה "כמעט" שמקלקל את השורה. בעיניי ה"כמעט" הזה גובל בקיטש, אך זה קיטש כל כך סמוי שאפילו ההצבעה עליו עשויה לעורר התנגדות. כשהדברים קלים מדי, מושכים מדי, מכמירי לב בהגזמה – כדאי לבדוק את אמיתותם הספרותית. הספר מושך מאוד ומעורר עניין ואף התפעלות, ואינו נטול אלמנטים בעלי משקל, אך אין הלימה בין העניין וההצלחה שלו לבין ערכו הספרותי.

צבע החלב
נל ליישון
מאנגלית: רותם עטר
תשע נשמות, 2018, 219 עמ'