באחת התגובות בפייסבוק לפטירתו של דני פארן, היטיב לתאר אותו הבמאי מורדי קרשנר: "מפיקים מקצוענים יש הרבה. מפיקים מקצוענים עם נשמה כמעט ואין". אמר ודייק.
יש אנשים שהגדרת העבודה שלהם בתחום הבידור מוזילה אותם בעיני אחרים ולא עושה איתם חסד – במיוחד בציבור הדתי, שהרי הם בעסקי ה"בידור". ועל אחת כמה וכמה אם הם מפיקים, שנתפסים בטעות כאנשים שכל מטרתם היא למצוא דרך פרקטית שדרכה יכול היוצר ה"אמיתי" – התסריטאי או הבמאי – להביא את היצירה שלו למסך.
אולי יש מפיקים שזה נכון לגביהם, אבל זה יהיה מאוד לא נכון להגדיר את דני כאדם שהתעסק בבידור. יהיה עוד יותר לא נכון להגדיר את דני כמפיק נטו. ממש לא. דני היה קודם כול יוצר, איש רוח, ומחנך מהמעלה הראשונה – ואת כל זה הוא עשה תוך כדי שימוש במגרש של הטלוויזיה. הרוב המוחלט של הסדרות והסרטים שהוא עשה היו כאלו שהעסיקו אותו בצורה קיומית מאוד. הדרך שלו להגיד את מה שהוא רצה לומר על העולם הייתה דרך העשייה הטלוויזיונית.
דני, למשל, היה הראשון שהתעקש להכניס סדרה עלילתית דוברת ערבית לפריים טיים של ערוץ מרכזי בארץ – "עבודה ערבית". אני בטוח שהיה לו קל יותר למכור אותה באותו זמן אם היא הייתה דוברת עברית, אבל ההתעקשות על עקרונות, גם כשזו עולה לו במחיר מסוים, הייתה אחד מהדברים שהדליקו אותו. ולמען האמת, לדני הייתה אוריינטציה ימנית קלה, ואני בטוח שהעלייה לשידור של "עבודה ערבית" הניבה לו רגע של הנאה וקורת רוח – בתחום שמלא באנשי שמאל קלאסיים, דווקא המפיק הימני־עם־הכיפה־מירושלים היה בסוף זה שהפיק סדרה דוברת ערבית.
גם כשהיה מוקף עד צוואר בהפקות טלוויזיוניות גדולות, הוא התפנה ועשה סרטים תיעודיים היסטוריים חשובים, ביניהם "קאפו" שזכה בפרס האמי, או "קרליבך", סרט תיעודי חשוב של בועז שחק, שנוצר בהשקעה כספית פרטית – מתוך אמונה שאלה הדברים שבשבילם הוא במקצוע הזה, ושאם לא הוא יעשה אותם, אז מי כן?
דני תפס את התפקיד שלו כמפיק וכיוצר בעיקר בתור תפקיד חינוכי, ולכן הוא הִרבה לקחת תחת חסותו יוצרים צעירים ולטפח אותם מאפס. ואין ספק, לעבור חניכה ארוכה מאדם כמו דני, שבלי
צל של ספק יודע הכול, זו חוויה מטלטלת, לפעמים משוגעת, אבל תמיד חד־פעמית.
דוגמה? בבקשה. בכל פגישה במשרדים שלו בנווה־אילן, הכניסה לחניה של האולפנים הייתה מותנית בכך שהמארח (להלן: דני) ירשום את האורח שאמור להגיע אליו באבטחה בכניסה. בכל זאת אולפנים, המון הפקות, לא כל אחד יכול להיכנס. והנה, יום אחד, בדרך לעוד פגישה במשרד שלו, אני מחכה לשומר שיפתח את השער. "אלירן מלכה, לדני פארן". אני אומר לו. השומר מסתכל ברשימות, אבל השם שלי לא מופיע בפגישות. אני מתעקש, אבל השומר מתעקש יותר. "אתה לא רשום, ולכן לא תיכנס". אני מתקשר לדני שנמצא במשרד שלו, כדי לפתור את חוסר ההבנה, הוא בטח שכח כנראה. אבל דני הוא לא מפיק רגיל, והוא ודאי לא אחד ששוכח פגישות. אצלו הכול מכוון: "ידידי היקר, אם אתה רוצה לעשות סדרות, כדאי שתלמד איך מוצאים פרצה ונכנסים לאולפנים גם אם לא נותנים לך בדרך המקובלת. אני לא אומר לשומר כלום. תסתדר לבד. אני מחכה לך כאן…"
למרות הכיפה על ראשו, מעולם לא ראה את עצמו כעושה יצירות לדתיים. זה לא עניין אותו. הוא היה "כללי", כמו שהרב קוק התכוון, לא היו לו בראש הבדלים בין חילונים לדתיים. הוא לא רצה סדרות נפרדות לדתיים, הוא לא רצה ערוצים נפרדים לאנשי שלומנו. הוא רצה להביא את עצמו, את היצירות שלו ואת מה שהוא מאמין בו למגרש הכלל־ישראלי, ולהשפיע משם. אני חושב שבנקודה הזאת התחברנו וחשבנו באופן זהה למרות פער השנים הגדול בינינו. בלעדי החשיבה ה"כללית" של דני, יצירה כמו "שבאבניקים" לא הייתה יכולה לצאת אל הפועל.
דני אהב להבין את העולם מתוך הסיפורים שבו, אז אני אשתדל להיות תלמיד טוב, ואפרד ממנו בסיפור נוסף ואופייני: כמה שעות לפני הפרמיירה של שבאבניקים, דני ואני ישבנו בבית קפה ירושלמי (הוא התעקש שאקח אותו בכל פעם לבית קפה אחר. "קח אותי לאיפה שהצעירים הולכים", הוא אמר), ועברנו על רשימת התודות הארוכה שאני אמור להקריא אחרי הפרמיירה מעל הבמה. לרוב אלו רשימות מלאות פוליטיקה של מי לפני מי, אבל אחרי שהוא קרא את הרשימה שהכנתי, דני הקפיד איתי רק על דבר אחד: "אלירן, הכי חשוב, ההורים שלך! ההורים שלך, בשמות מלאים, וראשונים בסדר!"
יהי זכרו ברוך.
אלירן מלכה הוא במאי ויוצר הסדרה "שבאבניקים", שהפיק דני פארן
