רק בסוף הפרק הראשון של עיר מקלט, מסתיימת האקספוזיציה הארוכה והיפה של הסדרה, ותעלומת הרצח נפרשת לפנינו במלואה. כל חלקי הפאזל נמצאים למולנו, ועכשיו צריך להתחיל לנסות להרכיב את התמונה, ולקוות שחלקים נוספים מסתתרים איפשהו מתחת לספה. כסדרת מתח, עיר מקלט – המבוססת על ספרו רב המכר של ליעד שהם – עובדת לא רע. הסדרה מותחת מאוד, מסקרנת, יש שלל חשודים אפשריים שהקשר ביניהם אינו ברור, ולזירת האירועים המרכזית – שכונת נווה־שאנן שבדרום תל־אביב – יש קסם טלוויזיוני לא מבוטל, והיא כר פורה לעליבות השחיתות, עם פינות אפלות שמאפיינות כל דרמת פשע מוצלחת. אמנם הקצב של הסדרה מעט איטי, אך הדבר מאפשר לפתח דמויות מורכבות, עגולות ואמינות יחסית, בדומה לרמה הגבוהה שכבר הורגלנו אליה בסדרות ישראליות של השנים האחרונות.
ועכשיו פרטי האירועים – וסליחה על הספוילר, אבל הם כבר מופיעים על כריכת הספר ותחת כל פרסומת רעננה, כך שדי קשה לפספס אותם (או לכתוב ביקורת בלי לציין אותם). מי שבאמת מעוניין לשמור על מוטיב ההפתעה מוטב שיעצור כעת ויחזור לאחר הצפייה בפרק. והנה הן לפנינו, הדמויות ההכרחיות בכל תעלומת פשע המכבדת את עצמה: הנרצחת – מיכל פולג (מלי גרשון־לוי המצוינת), פעילה חברתית ועובדת במרכז סיוע למבקשי מקלט; החשוד המיידי – מבקש מקלט בצרות (שון מונגוזה); החשודים הפחות מיידיים – ראש ארגון פשיעה (דביר בנדק) ועורך דין נכלולי מפרקליטות המדינה (אורי יניב), איתם הצליחה פולג להסתכסך בנפרד; ומי שאמורה לנצח על כל זה – החוקרת הקשוחה והמופנמת (חני פירסטנברג).
קשה לדעת האם עיר מקלט תתרומם ותצליח להפתיע עד הרגע האחרון, ולכן ביקורת בשלב זה היא רק קריאת כיוון כללית. יש נקודות אור: מלבד דמותה החזקה והמסקרנת של פולג עצמה, תוך מספר פרקים מתברר כי דווקא איתי – שותפה של מיכל למרכז הסיוע, שאותו מגלם דורון בן־דוד (הלוא הוא סטיב מפאודה) – הופך אט־אט מדמות חיוורת ונגררת לגיבור שמוביל את העלילה. בן־דוד
עושה עבודה נהדרת, ודווקא בשל כך ובשל שחקנים נהדרים נוספים, חולשתה של פירסטנברג – שמשחקת כאמור את החוקרת המשטרתית – כל כך בולטת. מעבר לכך שדמותה השברירית נראית לא אמינה כחוקרת מובילה שאמורה לרדוף אחרי פושעים נמלטים, הקשיחות שהיא מפגינה נראית משוחקת מדי. גם אם מתחשבים בכך שהיא אמורה להיות קשיחות דמה־דוגמטית ושמתחתיה תתגלה בהמשך חוקרת רגישה ונחושה, זה עדיין נראה משונה. מי ייתן לחוקרת שמזייפת קשיחות באופן כל כך שקוף לנהל חקירת רצח? מצער לקבוע שלפחות בפרקים הראשונים, כתפיה של פירסטנברג צרות מלסחוב עליהן את הסדרה.
אי אפשר לכתוב על סדרה כעיר מקלט בלי להתייחס לזווית הפוליטית. כן, נקודת המוצא של הסדרה ברורה. מדובר במבקשי מקלט ולא במסתננים חלילה. ישראל גזענית כלפיהם בגלל צבעם השחור, והאלימות ברחובות נובעת ממצבם המייאש. צריך רק לקרוא את הביקורות המשתפכות על חשיבות הפניית הזרקור לנושא שהחברה הישראלית מעדיפה לעצום מולו את עיניה, או את הריאיון ל"הארץ" של עוזי וייל, אחד מיוצרי הסדרה, שבו הוא מסביר (טענה העולה גם בסדרה) כי האכיפה המוגברת כלפי מבקשי המקלט היא "עניין של כמות מלנין", כדי להבין שנקודת המבט כאן היא מאוד מסוימת.
האם ההנחות הברורות הללו פוגמות בסדרה? במובן מסוים אין ספק שהזיהוי הקל של הטובים והרעים בסדרה פועל לרעתה. ברור לכולנו למשל, כי החשוד האפריקני הרגיש אינו יכול להתגלות כרוצח. לזכות היוצרים ייאמר שמלבד מספר הערות חינוכיות בולטות, אם מצליחים להשהות את השיפוט הפוליטי הפנים־ישראלי, בהחלט ניתן ליהנות מסדרת מתח קלילה ומסקרנת.
עיר מקלט, יס
