"ארץ נהדרת", "האח הגדול", "כוכב נולד" וממשיכו "הכוכב הבא", "דה וויס", "מאסטר שף", צביקה הדר, "פלפלים צהובים", "מרחק נגיעה", "רמזור", "שנות השמונים", נטע ברזילי – כל אלו מהווים רשימה חלקית אך מספקת לטביעת האצבע המובהקת שהותירו אחריהן הזכייניות "קשת" ו"רשת" שהפעילו בעבר את ערוץ 2 והיום פעילות בערוצים 12 ו־13 בשלט.
קשה כמובן לקטלג את כל אלו כסוגה עילית, אבל זהו לא טיעון רלוונטי בדיון על מדד ההצלחה של הזכייניות ועל האחיזה ההדוקה שקנו בלב ליבה של מדורת השבט. מעניין גם לבחון אפיק נוסף שערוץ 2 כקומפלקס הצליח בו – המינון המדויק בין מהדורת החדשות ותוכניות האקטואליה לבין תוכניות הבידור המסחרי, שלמעשה הביאו איתן את הקהל הגדול.
האיזון הזה ישב מצוין עם הדי־אן־איי הישראלי הממוצע. וכך, הצופה יכול היה לנחות בערב על הכורסה ולמצוא מולו את הפתרון האולטימטיבי לקוטביות המובנית שלו. מחד ההתמכרות הישראלית לחדשות, ומאידך הרצון באסקפיזם שישכיח ממנו את החדשות האלו.
נדמה שבנקודה הזו טמון לא רק השוני מהמורשת שערוץ עשר ישאיר אחריו לאחר המיזוג הצפוי עם "רשת" (ושהלכה למעשה יסיים את דרכו), אלא טמונה גם הסיבה לאופן שבו היטלטלה הספינה שלו כמעט לאורך כל הדרך בתחרות על ליבו של הציבור. תחרות שאין עוררין על כך שברוב המקרים הסתיימה כשידם על התחתונה.
צריך להודות שיש משהו פשטני בלנתח את כל שנות הערוץ (של כל ערוץ, אגב) בפרמטרים של רייטינג. אנחנו בעידן שבו ההשפעה שלך על השיח חשובה לא פחות מכמות הצופים שנרשמו בפיפל־מטר. בנוסף, הצפיות שנוספו באתר ערוץ עשר לא נכנסו באופן מסודר לסטטיסטיקות הרייטינג, מה שהופך את התמונה למאוד חסרה. ולמרות כל ההסתייגויות האלו עדיין אפשר לקבוע שערוץ עשר לא הצליח לייצר את התמהיל הנכון בין משדרי החדשות והאקטואליה לבין הפן הבידורי והמסחרי שלו. זו כנראה נקודה מרכזית בתשובה לשאלה מדוע הוא הגיע למצב של איחוד עם ערוץ אחר. אך מעניינת לא פחות השאלה איך יתקבע הזיכרון מערוץ עשר בציבור.
במידה רבה – ובהכללה גסה למדי, כמובן – הערוץ לקח על עצמו להיות הקול של פלח אוכלוסייה מאוד מסוים. זה כמובן לא נובע רק מהשיוך העדתי של רוב המנחים והכתבים הבולטים, אלא גם לנושאים שבהם בחרו לעסוק והדגשים שנתנו (דרך "פושים" למשל), אשר כוונו בעיקר לציבור חילוני מובהק, בורגני, עם נטייה ברורה לצד השמאלי של המפה הפוליטית.
יש כמובן לא מעט דוגמאות לכך מכל שנות השידור של הערוץ: הסיפורים של ינון מגל על ההשתקה שעבר שם בזמן סיקור ההתנתקות, הליווי הצמוד והלא פרופורציונלי שעזר לדחוף את המחאה נגד מנדלבליט בפתח־תקווה, אמירות של אושרת קוטלר כמו "יש גם מתנחלים נורמלים", או הפיכתם לצינור מאוד מרכזי בקמפיין ההדתה דרך כתב החינוך שלהם. כל אלו הן באמת דוגמאות על קצה המזלג, ועוד לפני שהתייחסנו לראיה הקלה מכולם – לונדון וקירשנבאום (הנהדרת).
וכך, הלך הרוח בערוץ היה ברור מאוד, גם אם לווה בניסיונות למתן את הקו דרך כתבים ופרשנים כמו עקיבא נוביק או צביקה יחזקאלי. הפלומבה האחרונה הייתה המעבר של ברק רביד לשמש כפרשן המדיני והפיכת הזירה הזו לסוג של זרוע טלוויזיונית של עיתון "הארץ". לא יהיה זה מופרך להמר שבקלפי שתוצב במערכת לא רק נתניהו או בנט יכולים לייחל אולי לקולו של עוזר הצלם – וגם על זה לא הייתי מתחייב – אלא גם מפלגות מרכז דוגמת "יש עתיד" של לפיד.
בניגוד לביקורת הרבה שהגיעה, בעיקר מגורמי ימין, בעיניי חשוב שרוחו של ערוץ עשר תישאר במרחב, עם הדגש שלו על גזרת האקטואליה. בעזרת עיתונאים כמו ירון לונדון, נדב איל, חן ליברמן, אריק וייס, אבישי בן־חיים, ניצן הורוביץ (טרום הקריירה הפוליטית) ועוד, מעניק תוספת חשובה מאוד של דיונים אינטליגנטיים שמכבדים את הצופה ולא רואים בו רק אובייקט למכירת פרסומות.
כמו כן, ועל אף האנטגוניזם שמעורר בימין רביב דרוקר, הרוח שלו בערוץ הביאה תחקירים מושקעים וחובקי עולם שהתקשורת המזוהה עם הימין (כמו ערוץ 20), יכולה רק ללמוד מהם. אם כך יעשו באמת, יהיה זה אירוני שאת המורשת של עשר ישתו בצמא יותר מכל אחד אחר דווקא קולגות מהצד הימני של המפה התקשורתית.
