עם סיום ההצגה לוליטה / ז'אן דארק של תיאטרון גשר, מצאתי את עצמי – לראשונה מאז שהתחלתי לראות הצגות באופן מקצועי – מתגודד עם הקהל סביב לשחקנית שגילמה את ז'אן דארק, ואף נעמד לידה לצילום משותף. וזאת למרות שיכולות המשחק שלה מוטלות בספק: היא לא מצליחה להביע רגש, קולה מונוטוני ותנועותיה עציות. לעומתה, ישראל (סשה) דמידוב, בתפקיד הומברט הומברט בחלק הראשון של ההצגה, שיחק באופן נפלא. הוא מבצע את אחד התפקידים הטובים בקריירה שלו, אך בזמן מחיאות הכפיים חשתי חוסר נוחות להביע אהדה כלפיו.
כאן המקום לציין שאת ז'אן דארק משחקת רובוטית, ואילו דמידוב מגלם פדופיל ורוצח. נדמה שיחזקאל לזרוב, מי שעיבד וביים את ההצגה ואחראי גם לעיצוב הבמה הנהדר, ערך פה ניסוי באמפתיה. מצד אחד בן־אנוש מהדרגה הנמוכה ביותר, ומולו ערימת פלסטיק, מתכת וחוטי חשמל, המייצגת את גבורת הרוח האנושית. כששניהם מצליחים לפרקים – זו למרות זרותה המוחלטת, וזה למרות מעשיו הנוראים, היא בקלות מפתיעה, והוא לשברירי רגעים – לעורר כלפיהם חמלה.
החלק הראשון של ההצגה הוא עיבוד לספרו המהלל של ולדימיר נבוקוב, "לוליטה", המתאר את אהבתו של גבר סוטה לילדה בת 12, והשני מבוסס על סיפורה ההיסטורי של ז'אן דארק. בראשון אנו שומעים את וידויו של הומברט לקראת משפט הרצח העתידי שלו, ובשני אנו עדים לחקירתה של דארק באשמת כפירה בידי האינקוויזטור (דורון תבורי במשחק מרשים), כששני חלקי ההצגה משמשים כשתי כפות מאזניים בעלות משקל דומה. שתי נשים צעירות שהפכו לסמל, דרך המבט הגברי ולעומתו. אחת הפכה לשם נרדף לפתיינות, ואילו השנייה כונתה הבתולה.
במחצית הראשונה דמידוב נע בחלל בקול צרוד ושבור – כאכול מבפנים – מתקרב מדי לקהל, כמעט מטריד אותו, ואז מתרחק לצד השני, יוצר חוויה אינטימית ומטושטשת. מהחלק הראשון יצאתי להפסקה עם מועקה פיזית, ממש עם כאב בטן.
החלק השני פנה יותר לראש, ולעומת הבערה שאיתה הסתיים החלק הראשון (שמחכה גם לז'אן, שעתידה לסיים את חייה על המוקד) היה בחלק השני משהו צונן. הדיאלוג בין ז'אן לאינקוויזיטור הזכיר מין משחק טניס לא סוער. בתיאטרון הברכטיאני, מטרת ההזרה היא ליצור ריחוק ויכולת שיפוט – ומה זר יותר מרובוט? האם ההתעקשות לא להכפיף ראש בפני הסמכות הגברית בשביל להציל את חייה היא באג במערכת, או שאולי ההחלטה נועדה להדגיש את הפער הבלתי ניתן לגישור בין הדמויות?
באופן מפתיע אין כמעט נוכחות נשית על הבמה – ז'אן היא רובוט ולוליטה מיוצגת על ידי קול בלבד (אלונה צימברג), וקבוצת רקדניות משמשות מעין תפאורה חיה, והן משמעותיות אך מוחפצות במידת־מה. יש לזכור שלפחות בחלק הראשון אנו שומעים את הסיפור של הפוגע, והצגת לוליטה על הבמה דרך סיפורו היא שיתוף פעולה עם נקודת המבט המעוותת שלו. אך מעניין היה לראות הצגה משלימה, שתציב את החוויה הנשית במרכז.
יחד עם זאת מדובר בהצגה מצויינת, מאתגרת, עוכרת שלווה, מסעירה ומרתקת, שלהצלחתה שותפים כל העוסקים במלאכה ובראשם לזרוב, שממצב עצמו כאחד מיוצרי התיאטרון המשמעותיים בארץ.
לוליטה / ז'אן דארק, תיאטרון גשר
