מתברר שלא צריך להדרים עד ירוחם כדי שבראש יתחיל להתנגן השיר "אחר צהריים נגביים, מה עכשיו, לאן נוסעים?". עד שדרות זה מספיק. את הדרך לשם מירושלים אנחנו עושים בשישי קר, גשום וסוער. לפחות ככה חשבנו כשיצאנו מירושלים, אבל כשהגענו לשדרות התברר שמדובר דווקא בשישי בהיר למדי. כבר בדרך מהחניה למסעדה התחלנו להתקלף משכבות הסוודרים.
על "סבא שמחה" שמענו מזמן. מדובר בבית קפה שהוא חלק מתנועה הולכת וגוברת של קולינריה איכותית, שמשמחת לא רק אותנו אלא בעיקר את תושבי האזור – שלא צריכים לנסוע רחוק מדי בשביל אוכל טוב. החבורה שאחראית לפתיחתו קשורה ל"החומוס של טחינה", חומוסייה עם סניפים בשדרות (הסניף המקורי), בבאר־שבע ובירושלים. וכמו שפתיחת החומוסייה בשדרות הייתה מבורכת בזמנו, כך גם פתיחתו של בית קפה ששם דגש על אוכל עדכני ומעניין היא בשורה משמחת לא פחות.
עם קבלת התפריט, שני דברים קופצים לעין: הראשון הוא השמות המיוחדים של המנות (תכף נגיע לזה), והשני הוא שאין מנה שמחירה גבוה מ־35 שקלים. כבר דיברנו בעבר על המחירים הנמוכים (אולי צריך לומר הוגנים) שמפתיעים אותנו כל פעם מחדש כשאנחנו מגיעים דרומה, ולמרות זאת קשה שלא לצפות למנות קטנות במיוחד. לא עובר הרבה זמן עד שאנחנו מתבדים.
לראשונות אנחנו מזמינים "ארוחת פועלים סעודית" (שמנת חמוצה, שעליה מונחים פלפל חריף, מטבוחה, עגבניות מרוסקות, שיני שום קונפי ועוד הפתעות), בטטה מרוחה (היי תפוח אדמה דרוס של אייל שני) וסקורדליה מעושנת. נתחיל עם הסקורדליה – במקור זהו ממרח יווני שעשוי משילוב (יווני מאוד) בין שום לשקדים. פה הוא מקבל הגשה שכמעט דומה לחומוס – עם עדשים שחורות שמבושלות נכון וסלטון עגבניות קטן. הסקורדליה דלילה יחסית, ולכן קלילה יותר ומתאימה לשישי בצהריים שבו בחרת במודע שלא לאכול חומוס (הרי יש חומוס טוב ממש לא רחוק), ומשתלבת מצוין עם פוקאצ'ה טרייה וחמימה.
הבטטה מתגלה כאחת המנות המוצלחות בארוחה, כשהמתיקות הטבעית של הבטטה משתלבת בצורה מדהימה עם שקדים פרוסים, קלויים היטב. השוס האמיתי הוא מחית פיסטוק מדהימה שמכינים במקום, ואם לא היינו צריכים כבר להמשיך הלאה עוד היינו יושבים שם וממשיכים ללקק כפיות ממנה.
אחרי כל אלו מגיע סלט. בחרנו את הסלט של נביל, המשתנה מדי יום. ביום שהגענו הוגש סלט פשוט וטעים של עגבניות שרי תמר, בצל סגול, זיתים וקרוטונים פריכים שנאפים במקום. בשלב הזה אנחנו כבר די מלאים, ללמדכם שמחיר המנות הנמוך לא מעיד על גודל מיקרוסקופי (במקומות אחרים למדו לקרוא לזה "טאפאס").
אנחנו ממשיכים לעיקריות, שמוגדרות בתפריט כ"פסיכדליות", אבל אנחנו לא מצאנו בהן פסיכדליות, אלא היגיון קולינרי צרוף. הראשונה נקראת "כרוב גנוב": חתיכה עבה של כרוב צלוי עם שמן שומשום וסויה, ומעליה סלט של עגבניות צלויות עם גבינה בולגרית וביצה רכה. מנה מעולה. צליית הכרוב מוציאה ממנו איכויות שמפתיע לגלות בירק הזה. התוספות אכן מוסיפות, אבל אולי כדאי היה לסדר את הצלחת ככה שהכרוב גלוי ובמרכז, ומקבל את הכבוד שהוא ראוי לו.
המנה השנייה נקראת "תאכל ת'סביח" (הבנתם?) אבל היא דווקא לא מסובכת בכלל – סביח מפורק: פרוסות חציל ותפוחי אדמה, ביצה וסלט טרי שמשתלבים יחד לכל מה שאנחנו כל כך אוהבים בסביח – פשטות שמצליחה לשלב בנוחות ובטבעיות בין מבושל לטרי, קל וכבד, חמוץ, מלוח ומתקתק.
למרות שכבר נגמר המקום בשלב הזה, מזל שלא ויתרנו על הקינוח. עוגת גבינה. כאילו פשוטה, אבל אפויה שלוש פעמים (פעם אחת התחתית, פעם שנייה עם מלית הגבינה, ופעם שלישית, להרף עין, עם זיגוג השמנת בסוף). עוגה שבשמחה היינו אוכלים פעם בשבוע (או פעם ביום).
לכל הפלא הזה חייבים להוסיף את השירות הנעים שקיבלנו. יחד עם מזג האוויר, "סבא שמחה" בהחלט מצדיק קפיצה לדרום.
