בגיל 24, צלם הטלוויזיה והקולנוע בועז יהונתן יעקב הגיע כבר למה שהוא מכנה "קצה החלומות" שלו. באותה תקופה הוא עבד בהוליווד בתור עוזר צלם, נע סביב כוכבים ונגע בתהילה. ולמרות שחי את החלום, הוא חש אז שהוא נמצא במקום שבו חשיבותו של האדם הפשוט כל כך מזערית, עד שמצא את עצמו שרוי בדיכאון עמוק.
"הוליווד זה מקום שאם אין לך כוח כלשהו, אתה לא מעניין אף אחד", הוא מסביר, "בתור אדם שהיה רגיל להסתובב ולהתבונן ולהרגיש את האדם הקטן, זה היה סוג של שוק. העובדה שמסתובב אדם עם רגש וזה לא מעניין אף אחד – זה היה הלם. יצא לי החשק לעבוד ולחיות בעולם הזה".
בעקבות התקופה ההיא החל תהליך התחזקות בן למעלה מעשור, שהניע חברו יוסף חיים כהן ז"ל, שהיה לדמות משפיעה בחייו. "הוא הכניס לחיים שלי את מציאות השם ואת ההבנה שהחושך שעמדתי מולו ומילא את כל הפריים הוא נקודה קטנה על קיר לבן ואינסופי ויש מה לעשות עם זה. הוא היה אור גדול שנכנס לחיי והציל אותי. וכך, התשובה והאמנות – הצילום, הם שני אורות מנוגדים שהצילו אותי". את סיפור ההתנגשות בין השניים מביא יעקב לסרט החדש שלו "גאולה", שיצר יחד עם הבמאי יוסי מדמוני.
יעקב, אחד הצלמים העסוקים והמוערכים בישראל, צילם בין היתר את "בוקר טוב אדון פידלמן", "עג'מי", "ד"ר פומרנץ", ואת הסדרה "מעורב ירושלמי". "גאולה" מבוסס בעקיפין על סיפור חייו. כמו יעקב, גם מני, סולן כריזמטי של להקת רוק מצליחה, חוזר בתשובה. הוא הופך למנחם, שחי חיים פשוטים עם בתו. בניגוד ליעקב, מני משאיר מאחור את עולם הזוהר ומתמקד בגידול בתו, גאולה בת השש.
כשגאולה צריכה לעבור הליך רפואי חדשני ויקר, מנחם פונה אל חבריו ללהקה לשעבר בבקשה מפתיעה – לאחד את הלהקה לסיבוב הופעות אחרון וקצת אחר. הבמה, המוזיקה והמפגש המחודש עם הקהל מצליחים לעורר במנחם זיכרונות ותחושות אותם כבר הספיק לשכוח מזמן. אולם החיבור המחודש עם חברי הלהקה ועם העולם שהשאיר מאחור גם פותחים מחדש את משקעי העבר, פצעים שלא הגלידו וזיכרונות כואבים.
זהו סרט על משפחה וחברות, שמתאר מבפנים דילמות שחווה בעל תשובה שנאלץ לעזוב את עולמו הקודם. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל קרלובי וארי וזכה בפרס השחקן הטוב ביותר, ובנוסף זכה בשלושה פרסים בפסטיבל ירושלים, ונבחר להשתתף בפסטיבל טורונטו היוקרתי.
עבודת הצילום של יעקב מתאפיינת באיפוק ובהתאמה ליתר מרכיבי הסרט. הוא מעיד על עצמו שהוא נמצא בסינרגיה תמידית עם הבמאי, והפעם גם קפץ מדרגה כשכתב את התסריט, וביים יחד עם מדמוני, שאיתו שיתף פעולה גם ב"בוקר טוב אדון פידלמן" וב"מקום בגן עדן".
"בתור צלם אתה צריך להיות רגיש וקשוב כמו הבמאי. צילום זה זרוע של הבמאי, אמנם לא כמו בימוי של שחקנים או כתיבה, אבל זו זרוע חשובה שהיא לא ביד של הבמאי. כשמגיעים לקשר כמו שאני הגעתי עם יוסי בשני הסרטים שעשינו יחד, אז התחושה היא שאנחנו אחד. הצלם הוא שותף מלא של הבמאי והעבודה נעשית יחד, מין מקום כזה שהגבולות קצת מיטשטשים. צילום הוא סוג של בימוי, אם סצנה מצולמת בצורה שלא מתרגמת את הרגש של הטקסט והשחקן – הצילום יכול פשוט להמית אותה, מה שאני משתדל לעשות זה להחיות את הסיפור באמצעות המצלמה".
ואיך זה גם לביים פתאום?
"זה לא שביימתי לבד. הרבה פעמים העבודה נעשתה על ידי יוסי, ואז אני באתי וכיוונתי והערתי את הערותיי. יש הלכה כזאת שאם אתה מזמין אורח הביתה אז אתה צריך לתת לו את המיטה שלך, אז אם אתה מזמין מישהו לביים איתך – אתה לא יכול בכל צעד לדון איתו, כי אז העגלה תישאר תקועה, אתה צריך לתת מרחב לשותף שלך לעשות מה שהוא רוצה".
"צילום הוא סוג של בימוי, אם סצנה מצולמת בצורה שלא מתרגמת את הרגש של הטקסט והשחקן – הצילום יכול פשוט להמית אותה, מה שאני משתדל לעשות זה להחיות את הסיפור באמצעות המצלמה"
החיוך שנשכח
הרעיון ל"גאולה" עלה כבר לפני תשע שנים, כשכתב סיפור על מסירות נפש בין חברים, סיפור שהושפע מחברותו האמיצה עם כהן, שליווה אותו בראשית תהליך התשובה שלו. חברות שהצריכה השקעה ומסירות לאורך השנים. כהן נפטר מדום לב, ובנו בן החצי שנה של יעקב נקרא על שמו. "כתבתי סיפור מתוך מחשבה שהמסירות הזאת בין אדם לחברו היא הזרז של הגאולה. הסיפור היה על ארבעה חברים, כנגד ארבע הגָלויות – מצרים, אשור, בבל ורומי.
"והגאולה, כמו גאולה הילדה בסיפור, היא קצת חולה כרגע, אבל גם במצב של החולי היא מלאת חיים. זו הסיבה שהילדה לא מתנהגת כחוֹלה, היא מרגישה יותר בריאה מכולם. כנראה הגאולה הכללית תתחיל דרך גאולה פרטית, וזה סיפור על התחלה של גאולה פרטית".
עם הסיפור הבסיסי הוא הגיע למדמוני, והשניים יצאו לדרך. כתבו את התסריט, ובהמשך ביימו יחד. "עם יוסי הרגשתי איזושהי תחושת קרבה. התלהבתי מדרך העשייה שלו אחרי שעבדנו יחד. יוסי הוא דתל"ש, והוא מבין ומכיר את הלבטים והקונפליקטים שעוברים על יוצר דתי. יש לו גם יכולת הקשבה גדולה למי שמסביבו. כתוב 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו', זה המדד שקיבלנו כדי למדוד את המצב שלנו. קל מאוד להדר במצווה ולהרגיש אהוב על ידי אלוקים, הרבה יותר קשה לתת לאדם להרגיש נוח איתך, אבל אז אתה בטוח אהוב על ידי השם. אז עם יוסי אני מרגיש בנוח, וגם הסיפור של 'גאולה', הוא הסיפור של יחסי חברות ונוחות בין אנשים".
הם הגישו את התקציר וקיבלו תקציבים לפיתוח סרט. כשצללו לבניית התסריט והדמות הראשית, מני, צצו ליעקב פיסות זיכרונות מחייו שלו. כך למשל בסצנה מכמירת לב בסרט, מני מצטלם לתמונת פנים בפוטו כדי שיכול לתת את התמונה לשדכן שיעביר אותה למשודכות פוטנציאליות. מני, שכבר שכח חיוך מהו, יוצא בתמונה עצוב. "זה מבוסס על סיפור שקרה לי באמת. הלכתי למשרד הפנים בבני־ברק והייתי צריך תמונה בשביל תעודת הזהות. נכנסתי לחנות ליד, הייתה שם סבתא חביבה שלא בדיוק נולדה צלמת, וגם לא אכפת לה אם תחייך או לא. והיא גם לא אומרת לך מתי היא מצלמת, אז החזקתי מעמד עם החיוך שתי שניות ואז היא צילמה".
בהמשך הגיעו עוד סצנות של אירועים מחייו. "אדם שלא מצליח לחייך זו התחלה של מסע. כל הסיפור שהוא עובר בסרט, או בשביל להצליח בסוף לחייך, זה לא אירוע גדול בחיים, אבל הוא מאוד משמעותי כשאתה נכנס ובוחן אותו באופן מיקרוסקופי".
בסרט, להקת הרוק המצליחה מתאחדת לכדי להקת חתונות חסידית כדי לממן טיפולים יקרים לגאולה, בתו של מני. כשחברי הלהקה רוצים לעלות שלב ולהופיע במועדונים כמו פעם, מני נקרע בתוכו. "כל הלבטים של מני אלו לבטים שחוויתי בחיים שלי, אמנם פה הם בוויליום גבוה, אבל הם לגמרי מחיי. היו מקומות שהיה לי קשה לראות אותם ולכן הם נכתבו מתוך איך שיוסי רואה אותי. יש לו היכרות עמוקה איתי, ואני משתף את התחושות שלי. השילוב הזה, של הדברים שאני רואה בעצמי ושהוא ראה בי, זה המקום שאולי הכי הפך את היצירה הזאת למסע עצמי שלי להתבוננות עצמית. זה תרם לי המון. גם אם הסרט הזה לא היה נעשה אלא רק נכתב, הוא גרם לי להתבוננות פנימית באופן שתרם לי לחיים".
לכל אורך חייו הבוגרים, אחרי החזרה בתשובה, יעקב נקרע בין עובדת היותו אדם חרדי לבין עבודה שלא פעם מציבה לו דילמות. צילום סצנות שלא מחליקות בגרון בקלות לאדם שומר מצוות. "פגשתי בחיים שלי אנשים דתיים שאמרו לי 'איך אתה עובד במקצוע הזה, עם אמונה וביטחון תהיה לך פרנסה ממקום אחר', מצד שני יש אנשים שאומרים לי 'אתה עושה קידוש השם'. מצד שלישי, אנשים לא דתיים אומרים לי 'כל הכבוד שאתה מצליח לעשות גם וגם'".
בפועל, על הסט, הידיעה שהצלם דוס דווקא מצחיקה לא פעם את כולם. "זה מייצר אפילו סוג של פורקן ומוציא הרבה מתחושת המבוכה שהייתה יכולה להיות. בסופו של דבר צילום זה משהו מאוד מקצועי. אתה עוסק בתאורה, בפריים. לפעמים אני מרגיש כמו רופא נשים. מנותק ממה שקורה. בניגוד אליו, אצלי יש עוד הרבה אנשים בסט, זה נורא לא אינטימי".
"פגשתי בחיים שלי אנשים דתיים שאמרו לי 'איך אתה עובד במקצוע הזה, עם אמונה וביטחון תהיה לך פרנסה ממקום אחר', מצד שני יש אנשים שאומרים לי 'אתה עושה קידוש השם'. מצד שלישי, אנשים לא דתיים אומרים לי 'כל הכבוד שאתה מצליח לעשות גם וגם"
בין זנזורי לפרשת השבוע
בועז יהונתן יעקב הוא בנו של מפיק הקולנוע רוני יעקב. מגיל אפס הוא נשם קולנוע והסתובב על הסטים של ההפקות שאביו היה אחראי עליהן, בין היתר "דיזנגוף 99", "תעלת בלאומילך" ועוד.
מאז ומתמיד ידע שיעבוד בתחום. "ידעתי שהחיים שלי מיועדים לקולנוע, לא היה עולם נוסף". אמו נולדה בדרום אפריקה, אביו עיראקי, "בית של קצוות של העם היהודי שהתחברו, לכן אף פעם לא הבנתי את הדיבור על אשכנזים וספרדים, זה מה שהרכיב אותי".
הוא גדל ברמת־השרון ובתיכון למד במגמת קולנוע, שם התאהב בצילום. "זו הייתה השנה הראשונה למגמה, וכל המורים היו חדורי תחושת שליחות שנתנה לנו חשק וצמא ליצור. זה גיל של צימאון, ויכול להיות שהשילוב הזה של לימוד קולנוע בגיל כזה הפך את זה למיוחד, מאוד רגשי ועמוק".
למה דווקא צילום?
"כבר בתרגיל הראשון שהייתי צריך לעשות למגמה, הצילום תפס אותי. הייתי צריך להעמיד פריים והבנתי שאם אתה מזיז את המצלמה טיפה ימינה או שמאלה זה משתנה, זה היה דבר שריגש אותי מאוד. יש משהו בצילום שהוא מיידי. אם צילמת משהו באופן נכון והוא עושה את העבודה שלו, הסיפוק מיידי. יש בי כנראה משהו שלא דוחה סיפוקים, אני צריך לעבוד על הסבלנות שלי".
בתקופת גיל ההתבגרות, אביו הרבה לעבוד בחוץ לארץ, והמצלמה מילאה תפקיד חשוב בחייו. "זו הייתה תקופה טעונה ברגש. היה לי צורך עז באבא, והוא לא היה נוכח. כשהתחלתי לצלם, ההתעסקות עם רגש דרך הצילום הייתה אור שנכנס לחיי והציל אותי, לכל עומס הרגשות שלי היה פתאום פורקן".
בצבא שירת כצלם צבאי בחיל חינוך. הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה ועיקר הסרטים שצילם עסקו בהתמודדות עם המצב הביטחוני. אחרי הצבא נסע לעבוד בהוליווד, שם עבד אביו באותה תקופה, והחל את דרכו כעוזר צלם.
מאז ועד היום הוא כל הזמן בעשייה. לפעמים אפילו 12 שעות ביום עם המצלמה. הקושי הפיזי והרגשי מתערבבים יחד, אבל הוא לא מתלונן ונהנה מהיצירה. אוהב לצלם סרטים, אבל עיקר פרנסתו בצילום סדרות כמו "רמזור", "פרשת השבוע", ו"זנזורי".
את התפקיד הראשי בסרט "גאולה" נושא על כתפיו משה פולקנפליק, בעצמו חוזר בתשובה. "משה זה נס שקרה לסרט הזה", אומר יעקב. "עבדתי איתו בשתי דרמות בתחילת שנות האלפיים ונפעמתי מהיכולת הרגשית שלו, שאפילו לא קשורה למשחק. זה הגיע לרמה שהרגשתי שמגיע לו תפקיד גדול וישבתי בבית ורציתי לכתוב תסריט בשבילו, אבל לא היו לי יכולות כתיבה. הרגשתי כמו ילד שמרגיש שלאבא שלו מגיע אוטו, והוא מתחיל לחסוך לצורך כך עשרה שקלים מדמי הכיס שלו. ופתאום, זה שהוא עושה עכשיו תפקיד ראשי בסרט שכתבתי יחד עם יוסי – זו תחושה של חסד ממש".
הסיפור של "גאולה" הוא גם קצת סיפורו של פולקנפליק, שמאז חזרתו בתשובה לא עבד כמעט במשחק, אלא כשומר בהוסטל. בשנתיים האחרונות הייתה לו עדנה והוא שיחק תפקיד ראשי גם ב"דרייבר" של יונתן אינדורסקי. "בסופו של דבר יש משהו בסרט הזה שמדבר לקהל בכל העולם. כל אחד רוצה להיגאל מהמקומות השליליים שבו. גם המוזיקה בסרט מדברת מאוד לקהל, אנשים שואלים אם זו להקה אמיתית, ויש הרבה חיבור לחבורה הזאת ולכמיהה שלה להיות יחד".
בעיה ביחסי ציבור
הגאולה הפרטית של יעקב, אוטוטו בן חמישים, התרחשה רגע לפני תחילת צילומי הסרט. אחרי ניסיונות של שנים למצוא שותפה לחיים, הוא נישא לציביה ברקאי, בוגרת סם שפיגל, שגדלה בציונות הדתית וכיום היא דתל"שית. לפני חצי שנה נולד בנם יוסף, שכבר הספיק לטייל עם הוריו בהקרנות בינלאומיות של סרטיהם.
ב"גאולה" מני האלמן רוצה למצוא אישה, ומאמצו נתקל בקשיים. גם יעקב עשה הרבה כדי להינשא ולהקים משפחה, אבל לא הצליח. בסופו של דבר הוא התחתן ימים ספורים לפני תחילת הצילומים. "כך הרגשתי שהסרט נעשה תוך שאני כבר חי במצב של הפתרון, והסתכלתי על מצב החיסרון הגדול שהיה קודם, ממקום אחר לגמרי".
הסצנה שבה מני יושב מול שדכן ומפרט את יתרונותיו וחסרונותיו נלקחה מחייו של יעקב. "אתה בעצם בא לחפש את הדבר הכי קרוב בחיים שלך, ואתה נמצא עם אנשים שלא תמיד אכפת להם ממך. במשך 15 שנה חיפשתי ברצינות מישהי, לפעמים נפגשים עם אנשים שהם נורא רחוקים – מצב שמחדד אותך מאוד לגבי עצמך ולגבי מה אתה רוצה, ממש מאיר לך את המבט". גם כאן חווה יעקב קושי בגלל היותו חוזר בתשובה. "הרגשתי שאני לא מתאים לציבור הדתי, לא לציבור החרדי ולא לחוזרים בתשובה, הרגשתי קצת תלוי באמצע. כן הרגשתי שיש מי שמלווה אותי, וידעתי שהשידוך שלי יגיע מלמעלה".
את ברקאי הכיר יעקב על סט הצילומים של הסרט "פרה אדומה" (שיֵצא לאקרנים בחודש הבא), שהיא ביימה והוא צילם. הסרט מגולל את סיפור התבגרותה של בני (קיצור של בנימינה) בת ה־16 שחיה בהתנחלות, יתומה מאם מינקות ובת יחידה ליהושע – פעיל ימיני קיצוני, דמות כריזמטית ודומיננטית בהתנחלות. הסרט זכה בפרסים מרכזיים בפסטיבל ירושלים.
"במשך 15 שנה חיפשתי ברצינות מישהי. הרגשתי שאני לא מתאים לציבור הדתי, לא לציבור החרדי ולא לחוזרים בתשובה, הרגשתי קצת תלוי באמצע. כן הרגשתי שיש מי שמלווה אותי, וידעתי שהשידוך שלי יגיע מלמעלה"
הקשר בין יעקב לברקאי התחיל בהיסוס. לא מובן מאליו שהחוזר בתשובה החב"דניק והדתל"שית המנהלת יחסים מורכבים עם הדת, יסתדרו ביניהם. "אחד הדברים הראשונים שאמרתי לציביה הוא שהגדולה של אלוקים שהוא שם את עצמו ביד של כל אחד לפי בחירה, וכולי תקווה שאלוקים מהילדות שלך הוא לא האלוקים שלי. הבעיה של אלוקים זה יחסי ציבור והיחסים בין הציבור.
"ציביה, אגב, הייתה זו שיזמה את הקשר. "אם היא לא הייתה עושה את הצעד הראשוני זה לא היה קורה. זה קרה בשנה הארבעים ותשע לחיי, ומתוך מ"ט שערי הטומאה באה יד ושלפה אותי".
פשוט זה לא היה, וכבר בהתחלה הם הרגישו שהקשר בעייתי ונפרדו. מההפסקה הזאת נולד השיר המלווה את הסרט "תן לנו שמחה". "הרגשתי שזה לא יעבוד בגלל המציאות, שאני אדם דתי וציביה לא. חשבתי שאני אהיה מספיק חזק כדי לנתק את הקשר הקצר שנבט בינינו, אבל כשזה קרה התחלתי לבכות והרגשתי שאני מאבד את הנצח שלי". זה קרה ביום שישי ויעקב, שלא רצה להיות בצער, התחיל לבקש בשירה "תן, תן לנו שמחה מעצם מציאות מציאותך". מהר מאוד הרגיש שהם חייבים לחזור להיות יחד.
וזה עובד לכם?
"זה עובד קודם כול כי יש לנו תחושה של ידיעה שהביחד שלנו הוא משהו שצריך להיות, וזאת ידיעה שהיא גדולה מאיתנו. סוג של כוח שמשפיע על היכולת שלך להתגמש. הבנתי שזה רצון השם בחיים שלי, ושאני לא מציב תנאים, יש רגעים שאני מרגיש שאולי קורים דברים שמפחידים אותי קצת, אבל כנראה האהבה של בורא עולם אליך לא עומדת על רגע אחד שאולי מעדת. זה לא אבא שלך, זה הבוס שלך, וגם לבוס יש סבלנות אליך".
הפרויקט הבא שהוא עומד לצלם הוא סדרת דרמה בלשית על סחר בילדים. ויש מחשבות על עוד דברים: אחרי הקרנה מוקדמת של אחד מסרטיו, לרעייתו עלה רעיון: "ציביה יצאה ואמרה שזה גורם לה לרצות לעשות איתי סרט, אז אולי נשתף פעולה שוב בעתיד, הפעם ממקום אחר".
