ידיד נפש: להבין את הקטבים בחברה הישראלית

הרב ליאור אנגלמן נראה, כנראה, בדיוק כמו רב הקהילה שלכם: עם זקן, משקפיים וציציות בחוץ, הוא בהחלט לא מזכיר את דמות הסופר המיוסר הקלאסית. אבל למרות הדימוי המטעה, אנגלמן כבר הוציא תחת עטו את הספר "לא מפסיקים אהבה באמצע", שנחל הצלחה מסחררת, וכעת הוא עושה זאת שוב עם ספרו החדש, "קשורה בנפשו" (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן). הוא משתף אותי בזיכרון מלפני כמעט עשרים שנה. "הפעם הראשונה שכתבתי הייתה כשהתפללתי ביום כיפור בבית הכנסת האשכנזי בתפילת נעילה, ופתאום לא הצלחתי להתפלל. הסתכלתי לצדדים לוודא שאף אחד לא רואה, וערקתי לבית הכנסת הספרדי, וב'נעילה' הספרדית קרה לי משהו חזק וטוב", הוא מספר, "כשחזרתי מבית הכנסת וכולם התחילו לבנות את הסוכות, אמרתי לאשתי 'אני הולך לשעה'. הלכתי עם דף ועט לשבת בבית הכנסת הספרדי וכתבתי את הסיפור 'עורי צפון ובואי תימן', והוא פשוט נכתב לי בשירה, ממקום פיוטי שלא הכרתי. עד אז למדתי דיינות, שזה לימוד שמגיע ממקום אחר בנפש. הסיפור הזה הגיע לתחרות סיפורים של 'מקור ראשון' וזכה במקום הראשון. שם גיליתי שהכתיבה חזקה ממני, שהיא לא מושכלת".

ואיך מסיפור קצר הגעת לכתיבת ספר באורך מלא?
"באותה תקופה כתבתי בעלון לשבת בשם 'באהבה ובאמונה'. מדי כמה שבתות הייתי משרבב סיפור, וכך התקבצו להם סיפורים. יום אחד נתקעתי עם הרכב בירושלים והכנסתי אותו למוסך ב'כנפי נשרים'. היו לי שעתיים וחצי להסתובב ומצאתי את עצמי ברחוב בית הדפוס, בו יש המון הוצאות ספרים. כשהגעתי להוצאת כתר, נכנסתי בספונטניות ואמרתי בתמימות טיפשית 'שלום, אני רוצה להוציא ספר'", הוא צוחק במבוכה, "אמרו לי 'הלקטורית לא נמצאת, תשאיר את החומרים'. עניתי שאין עליי חומרים אז הם הציעו לי לשלוח אותם במייל. בדיעבד, הבנתי שזה היה ממש נס שהיא לא הייתה, כי זה מנע ממני השפלה איומה. המשכתי משם למאפיית אנג'ל, ובדרך נתקלתי בספריית בית־אל. גם שם, לא ממש חשבתי ונכנסתי פנימה. עליתי למעלה לעורכת הראשית. אני לא יודע להסביר עד היום מה גרם לה לתת אמון באדם שהגיע בלי כלום. אמרתי לה, 'אולי אני אוציא מהמייל איזה סיפור או שניים'. כך נוצר 'שקופים', שהרבה אנשים נקשרו לרעיונות שלו – אבל לי אישית מאוד קשה איתו מבחינה ספרותית. הוא מאוד בוסרי ומאוד חינוכי, מאוד 'נכון'. אני מרגיש שהוא לא נכתב מהלב. בשנים האחרונות אני כותב בשחרור, בחוויה, אני כותב ובוכה בדמעות. אני כותב אינטואיטיבית, אין לי מושג לאן אני הולך, אבל זה עובד".

אני פוגשת אותו בעיר הולדתו (ומגוריו) כפר־סבא, לריאיון לא שגרתי בכלל: הוא צנוע ועניו להכעיס, מתרחק וירא מפרסום, ולכל אורך הריאיון שוקל כל מילה. הפרטיות שלו, של אשתו עינת ושל ילדיו עומדת בראש מעייניו.

פרסום זה דבר לגיטימי. למה אתה סולד מזה?
"ככל שלאדם ריק וחסר, כך הוא צריך יותר מחיאות כפיים מבחוץ שיגידו לו שהוא רצוי ואהוב. אבל זה שקר. העובדה שמיליון אנשים יכירו אותי לא תהפוך אותי לאהוב", הוא טוען, "אולי בזכות לימוד תורה יש לי פרופורציה לגבי הפרסום, ואני יודע שזה לא מקור הכוח. אתה לא יכול לבנות ולהחיות את עצמך על ידי זה. ברור שכשאתה יוצא החוצה אתה מזייף משהו".

אז למה לכתוב ספר ולחשוף את עצמך ככה?
"מאוד חשוב לי שאנשים יקראו את הספר, ואני מבין שאני צריך להיחשף, אבל ממש לא נוח לי עם חלון הראווה הזה. אני לא רוצה לראות תמונות שלי, ואני משלם פה מחיר. אשתי עינת עוד יותר נרתעת מפרסום. אפילו כשהיא מאפשרת לי לכתוב היא עושה ויתור מבחינתה, כי עצם הכתיבה היא משהו חשוף. התחתנו מאוד־מאוד צעירים ולא ידענו במה נעסוק, ולעולם לא הייתי מדמיין שאעשה את זה, אבל היא רואה שזה בוער בנפשי לדבר אל העולם בסיפור".

כשהוא לא רכון מעל בלוק הכתיבה, הוא עומד בראש בית המדרש בכפר־סבא, ר"מ בישיבת ההסדר "בינות" ברעננה ומלמד ב"מכון מאיר". בנוסף, הוא מלמד כתיבה ב"סדנאות הבית" של אשכול נבו ואורית גידלי. הוא בן 46 יש לו חמישה ילדים, שניים מהם כבר נשואים. אשתו עינת מנהלת מקלט לנשים מוכות של "בת־מלך". "כיף לי שעינת עושה עבודה של שליחות", הוא מחייך בגאווה, "אני מרגיש שהבית קשור ומושפע מזה".

בוחן כליות

ספרו החדש נקרא בשקיקה. הוא עוסק בשתי משפחות שמייצגות את הקטבים השונים בחברה הישראלית: משפחת לב־ארי החילונית מתל־אביב, ומשפחת הייצלר הדתית ממצפה־עודד, שחיה מעבר לקו הירוק. אנגלמן יורד לשכבות העמוקות שמהן בנויות האמונות של שני הצדדים, ומבקש לעקוף את הסטריאוטיפים ולבנות גשרים בין הצדדים השונים של עם ישראל. "רציתי לכתוב על הקטבים במדינה והקצוות שמושכים כל אחד לכיוון שלו", הוא מסביר, "רציתי לבחון את הסיפור האנושי מאחורי הסטריאוטיפ של האדם עם הדעות המגובשות משני המחנות, וגם לבדוק האם יש סיכוי לחבר ביניהם. האם יש סיכוי שיום אחד האידיאולוגיות ימצאו מפגש אנושי, אפילו ברמה הכי פשוטה.

"הרי כשמדובר בסטריאוטיפ, באנשים שהם בקצוות האידיאולוגיות, יש לנו נטייה הרבה פעמים ללכת על הקלישאה. יש שתי אפשרויות להתמודד עם זה. האפשרות הראשונה היא כמו שעשה חנן בן־ארי בשירו 'ויקיפדיה'. להגיד שאני לא הקלישאה. לא כל תל־אביב טבעונית, לא כל המתנחלים רצחו את רבין. אני החלטתי ללכת הפוך על הפוך, ולדבר דווקא על הסטריאוטיפ עד הסוף: תל־אביבי, איש אקדמיה, שמאלני, שנלחם בכיבוש. ובצד השני יש את המתנחל, מזכיר היישוב, שדבק בארץ ישראל השלמה ובתורה. החלטתי להגיד שנכון, הסטריאוטיפ הוא באמת בעייתי בהגדרתו, אבל בוא נדבר דווקא על האדם שיושב בול על הסטריאוטיפ, ובו נחפש את האנושיות, נציג את האדם שמאחוריו.

"הדבר השני שנמצא לאורך כל הספר הוא השאלה מה קורה כשהאידיאולוגיה הגדולה, של שני הצדדים, מתנגשת עם דברים שקרובים אליי, כלומר – מה קורה כשאני צריך לשים ילד מול האידיאולוגיה, או בית או משפחה, אהבה וכו'".

ומה מצאת? יש סיכוי לחבר?
"אני חושב שאנחנו חיים בתקופה שאין קיצורי דרך בסיכוי הזה. בספר יש מסע מאוד כואב. זה לא ספר שאומר 'טוב, הכול בסדר'. חידדתי, קרעתי, סיבכתי בכוונה את העלילה. בדרך לחיבורים הכול יצטרך להתברר, להתלבן". אבל החיבור, לדעתו של אנגלמן, דורש קורבנות הדדיים. "בשכבה הראשונה של הכתיבה הייתי מאוד מושפע מכך שאבא של אשתי קיבל כליה מתרומה. זה טלטל אותי. אדם יכול לתת חלק כה נכבד מגופו שיחיה באדם אחר. אם זה אפשרי, זאת אומרת שיש משהו נורא חזק שיכול לחבר בין אנשים. הפתרון הראשוני לחיבור האנושי היה שאחד יתרום לשני כליה. אחר כך חשבתי שכשאחד הצדדים תורם לשני, יש צד אחד צדיק וצד אחד שחייב תודה כל חייו. בסיפור הכללי שלנו, שהוא קצת הנמשל של הסיפור הזה, הבנתי שזה לא יכול להיות הפתרון. שאי אפשר שצד אחד יוותר על הכול למען השני. תושבי יש"ע לא יקומו ויעזבו למען השלום הפנימי, ותושבי תל־אביב לא יקבלו על עצמם עול מצוות למען השלום. אי אפשר שרק צד אחד יקריב קורבן, אבל גם אי אפשר בלי קורבן בכלל. זה נכתב ונמחק המון פעמים והיו גם רגעי ייאוש שבהם חשבתי שלא יהיה פתרון מניח את הדעת. אבל לא יכולתי באמת להשאיר את זה ככה, כי אם אין פתרון לספר, אז אין פתרון לסיפור במציאות שלנו. זה היה קרב על פתח התקווה.

"לאט־לאט התחדדה לי ההבנה שבשביל לגשר, צריך שכל צד יגיד 'אנחנו משפחה, אנחנו אחד, אני אוהב אותך', ולמרות האידיאולוגיה המאוד גדולה שלי וההזדמנות שיש לי לכסח את הצד שלך, אני לא אוותר על האהבה שלנו. אני מרגיש שאין באמת שיח היום, או יותר נכון יש שיח חירשים: זה לא ששומעים ולא מסכימים, זאת תחושה הדדית שהצד השני לא שומע ולא מבין. לכן כתבתי את זה בצורה של סיפור. אני מניח שאם כל אחת מהדמויות ה'שמאלניות' הייתה מתראיינת בתקשורת, הייתי אומר לעצמי 'אוף, עוד פעם האנשים האלו ש…' ומה שאני מבקש לעשות בסיפור זה לפגוש בו בני אדם שאני יכול לאהוב, להתחבר ולהזדהות איתם. היו רגעים בכתיבה שליבי יצא אל המשפחה שמסמלת את מה שאני לא. גם במציאות שלנו, אם כל צד יצליח לשבת עם הצד השני ולדבר, לא באידיאולוגיות או בטלוויזיה, אלא באמת לנסות להבין למה הוא אוחז בדעה הזאת, מה מפעיל אותו, מה נקודת האמת שלו – אם נאהב, נוכל להיפגש על אף הדעות, ואפילו נוכל לאמץ משהו מהדעה הנגדית".

איפה בחיים שלך יש שיח כזה?
"אני משתדל שזה יהיה ממש פה, בבית המדרש בכפר־ סבא. אני עושה שם מאמץ לפתוח פתח לאנשים שלא שומרים תורה ומצוות. זאת מגמה שאני מנסה להנחיל גם במקומות נוספים.

"אחרי פינוי גוש קטיף כתבתי ספר עיון ששמו 'כיסופים'. הוא נכתב מהראש וכדי להתמודד ערכית עם הטראומה. אבל מאז הפינוי אני הולך עם פצע בלב. הגענו למקום שבו קבוצה אחת יכולה לבוא לקבוצה שנייה ולקחת לה את כל מה שיקר לה בצורה מאוד דרמטית. הבנתי שנוצר בינינו נתק וחוסר הבנה. בימים ההם הרגשתי על בשרי את שיח החירשים, בין התושבים לבין החיילים למשל. אלה מדברים בשפה שאלו לא מבינים.

"אבל זה הרבה יותר גדול מגוש קטיף. החזרה שלנו ממגורים ביש"ע לכפר־סבא הייתה גם חלק מהניסיון להילחם בשיח החירשים. אני אוהב אהבת נפש את היישוב פסגות שלמדתי בו תורה, והיה לנו מאוד טוב לגור שם. אבל היום אני יכול למצוא את עצמי שר זמירות שבת כשהשכנים שגרים ליד שומעים מוזיקה אחרת. זה חלק מאמירה – אני רוצה לפגוש, להכיר, להיות בקשר".

"מאז הפינוי אני הולך עם פצע בלב. הגענו למקום שבו קבוצה אחת יכולה לבוא לקבוצה שנייה ולקחת לה את כל מה שיקר לה בצורה מאוד דרמטית. הבנתי שנוצר בינינו נתק וחוסר הבנה. בימים ההם הרגשתי על בשרי את שיח החירשים, בין התושבים לבין החיילים למשל. אלה מדברים בשפה שאלו לא מבינים"

מרק קניידלך עם חזיר

כדי לתאר את חיי המשפחה הדתית אנגלמן לא נזקק למחקר מעמיק במיוחד; אך במקרה של המשפחה החילונית, הוא נאלץ לשנס מותניים. "כתבתי סצנה של ליל־סדר במשפחה חילונית, ולא ידעתי איך הוא נראה ומה קורה שם. מה שדמיינתי לאו דווקא תאם את מה שבאמת קורה", הוא משתף, "אז דיברתי עם המון אנשים וקיבלתי קשת רחבה של סדרים. מליל סדר מסורתי ורגיל ועד משפחה שסיפרה שהם קוראים הכול עד שולחן עורך, עם מלא צחוקים ועקיצות, ואז הם אוכלים מצות, חרוסת וקניידלך. אבל המרק אינו מרק עוף, אלא מרק עם חזיר. כלומר, הם שומרים מסורת ובה בעת מפגינים נגד מה שהם לא מאמינים בו. דיברתי עם המון הורים של חוזרים בתשובה שיש להם אידיאולוגיות חזקות והם בכל מיני מצבים עם הילדים – חלק במתח, חלק בכאב, וחלק בהכלה. אחד האתגרים בכתיבה של ספר הוא לנסות להיכנס עד הסוף לדמויות וגם למקומות – מה מרגיש אדם מאוד אידיאולוגי, ומה מרגישה אישה".

שיתפו אותך בשמחה?
"כשאומרים לאנשים 'אני רוצה להבין את העולם שלך, להכיר אותך', כשהם מרגישים שמישהו באמת בא ללמוד אותם, אז הם מאוד אוהבים לדבר על עצמם. היה אחד שראה את החזות הדוסית שלי, אז הוא אמר לי 'רק אל תנצל את זה לרעתי'. אני מאוד מקווה שזה לא קרה".

היה רגע שהשתכנעת מאידיאולוגיה הפוכה לשלך?
"הצלחתי הרבה יותר לשמוע אותם ולהבין את הכאב שלהם מאיתנו. הבנתי למה אני הורס להם את החלום, התקווה והאמונה".

האמונה?
"כי הבנתי שהם גם אנשים דתיים בדרכם, שזהו העולם שלהם. אני חייב להבין אותו כדי לא לדרוך על כל הפצעים. גם נועה מנהיים, העורכת של הספר, עזרה לי להבין. היא עצמה דתל"שית, שמאלנית, כותבת בעיתון 'הארץ'. היא לא נתנה לי לזייף במקומות שהיה לי נורא נוח לומר את מה שרגילים לומר עליהם. היא יישרה אותי ועזרה לי להבין מה מפעיל אותה. היא אמרה לי שהספר הזה היה עבורה מאוד משמעותי, וגם עבור המשפחה שלה, ושהיא רואה בו סיכוי לחיבור וקירוב.

"אני לא תמים", הוא מדגיש, "אני יודע שלא כתבתי ספר ומחר יהיה שלום, אבל אולי זה יתרום משהו. לי זה תרם. אני מאמין שבני אדם יביאו את הגאולה, אבל רק אחרי שנבין שכל הדרכים האחרות חסומות ושאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות שם".

איך לדעתך זה אמור לבוא לידי ביטוי?
"אני אתחיל רגע בדוגמה פרקטית על הצד השני: זה שהם רצו להחריב את גוש קטיף – זכותם, והרוב קובע – אז הרוב קובע. אבל זה שלמקומות שאליהם גורשו תושבי הגוש לא הגיעו האנשים שהצביעו לגירוש עם ארטיקים או ממתקים, זה המקום שכואב לי. אתה יכול לחשוב נגדי וגם לפעול נגדי, כי אתה פועל לפי הבנתך בעד מה שלדעתך צודק, אבל אם תהיה אדיש לסבל שלי ולסבל שחוללת כי דעתך צודקת, זה קו אדום. וגם הפוך. לדוגמה, לפני שכתבתי את הספר היה לי ברור שצריך חוק כמו חוק 'הנאמנות בתרבות', אבל אחרי הספר אני מבין שזה עשוי להיות כמו שיחוקקו לי חוק נגד שמירת שבת. כלומר האמונה היא בחופש היצירה, התקווה היא שכל אחד יוכל לכתוב בצורה הכי חופשית, אחרת אני לא רוצה להיות פה. לפני הספר הייתי אומר: 'אז אל תחיה פה'. ועכשיו אני חושב: 'אולי אני צריך להקשיב לך ולהתחשב'", אנגלמן אומר אך ממהר לסייג מעט: "אני לא חושב שצריך לעשות או לא לעשות כדי 'להתחשב ברגשות הציבור', כי מחר הוא יכול לבוא ולומר 'אל תעשה הקפות שניות בתל־אביב'. אבל אני בעד שכל אחד יוכל להתבטא. אפשר לבחור איך לעשות את הדברים בלי לתקוע לשני אצבע בעין, מתוך הבנה שאני לא חשוך, אלא נאור באור שלי. אפילו אם האור שלי נראה לשני חושך. אני בעד שנוכל לדבר על זה חופשי בלי פוליטיקלי קורקט ובלי פחדים. אני לא רוצה שאף אחד יפחד להביע עמדה. זה נובע מכך שכל צד מרגיש שהצד השני מוחק אותו, אבל אם ננסה להבין אז נוכל לדבר".

אז למה זה לא קורה בפועל?
"כי הכול מתנהל בתקשורת שמחפשת את הקרב, שניזונה מזה, שחיה באשליה שזה מה שמפרנס אותה. זה לא צריך להתנהל בתקשורת אלא בין אנשים".

"לפני שכתבתי את הספר היה לי ברור שצריך חוק כמו חוק 'הנאמנות בתרבות', אבל אחרי הספר אני מבין שזה עשוי להיות כמו שיחוקקו לי חוק נגד שמירת שבת. כלומר האמונה היא בחופש היצירה, התקווה היא שכל אחד יוכל לכתוב בצורה הכי חופשית, אחרת אני לא רוצה להיות פה"

לא בכוח האינרציה

אחת הנקודות הנוספות שבהן הספר נוגע היא בחירתו של ילד ללכת בדרך שונה מזו של הוריו. היסוד לנושא זה כנראה אינו אוטוביוגרפי: כל חמשת ילדיו של אנגלמן המשיכו בדרכו, ואני מנסה לברר ממנו מה סוד ההצלחה שלו.

"אני ממש שמח שהתורה משמעותית עבורם, שהיא מחיה אותם", הוא פותח, "אני לא מרגיש שהם פועלים בכוח האינרציה של הבית, אלא שזה העולם שלהם. אין ממש מתכון ואני לא יכול לומר שזה קרה בזכותנו. כשילד מרגיש שהעולם כפוי עליו אז או שהוא נכנע לו, או שהוא מורד בו. כשהוא מרגיש שהדרך לא משמחת את מי שצועד בה, אז הוא לא רוצה להיות לא־שמח. כשאתה בא לילדים בגישה של שיתוף ומאפשר לשאול שאלות, אז יש שיח הדדי". הוא מעיד שמשפחתו לקחה חלק פעיל מאוד בספר. "הם היו הקוראים הדומיננטיים של הספר הזה מתחילתו ועד סופו בכל הגרסאות. התווכחו, נלחמו והעירו. עבדו מאוד חזק על הספר".

איך אתה היית בגיל ההתבגרות?
"בגיל ההתבגרות הייתה לי תקופה שהייתי מבולבל ומלא שאלות. שוטטתי בדרך ולא ממש קיימתי מצוות. ישבתי עם סבא בתפילה בבית הכנסת והוא אמר לי 'תראה, הוא לא השמיד את הרשעים. יש עוד מכוניות שלהם על הכביש, מכונות כביסה'. אמרתי לו: 'סבא, יש לך שאלות טובות, למה אתה ממשיך להגיע ולהתפלל?'. שאלתי בשבילי, כדי שיהיה לי גב לעזוב את הדרך. הוא ענה לי משפט שאז לא הבנתי אבל מהדהד בי עד היום. הוא אמר 'אתה לא מבין כלום. לא בשאלות ולא באמונה'. וזה מאוד מהדהד בספר".

איך בסוף בחרת בכל זאת ללכת בדרך התורה?
"קראתי המון ולמדתי את כל סוגי הדתות והפילוסופיות. בסופו של דבר מה שהכניס אותי פנימה היו שיעורים של הרב בלייכר ששמעתי בקלטות. דרך הלימוד של תורתו של הרב קוק גרמה לי לראות את החיים בצבעים שונים ממה שראיתי אותם עד כה. אז כרתתי ברית".

"בגיל ההתבגרות הייתי מבולבל ומלא שאלות. שוטטתי בדרך ולא ממש קיימתי מצוות. ישבתי עם סבא בתפילה בבית הכנסת והוא אמר לי 'תראה, הוא לא השמיד את הרשעים. יש עוד מכוניות שלהם על הכביש, מכונות כביסה'. אמרתי לו: 'סבא, יש לך שאלות טובות, למה אתה ממשיך להגיע ולהתפלל?'. הוא ענה לי משפט שמהדהד בי עד היום: 'אתה לא מבין כלום. לא בשאלות ולא באמונה'"

למרות שאנגלמן בחר בסוף בציונות הדתית, הוא זוקף לזכות החילונים לא מעט נקודות זכות. "בחוויה שלי העולם החילוני מתייחס לאמנות וליצירה כאילו הן קדושות, בגלל המקום שהוא מקדיש להן. לכן יש שאיפה גדולה לשלמות ואין הנחות. גם ב'לא מפסיקים אהבה באמצע' וגם עכשיו, הרגשתי שהעבידו אותי מאוד קשה בהוצאות הספרים. תבעו, לא ויתרו, לא ריחמו. גם ברגעים שהייתי מותש וחשבתי לחפף הם דרשו עוד ועוד. לא משאירים דבר ליד המקרה, גם לא ליד השם, שואפים לשלמות. הכלים של איך יוצרים נמצאים בינתיים בעולם החילוני. אני מביא את העולם הפנימי שלי דרך הכלים שלהם".

ועוד איזה עולם פנימי. אתה עוסק ברגשות באופן מאוד עמוק.
“אני בן אדם מאוד מרגיש. ראיתי עם הבת שלי את הסרט 'הדרדסים', ובדרך היא אמרה לי שחברה שלה בכתה בסרט. אמרתי לה 'זה בדיוק מה שהולך לקרות לאבא שלך'. נכון שהעולם שאני לומד בו, עולם התורה, הוא עולם של דעת. גם באידיאולוגיות בספר יש הרבה דעת, אבל אני מאוד חי וחווה גם את השכבה של הרגשות. אדם לא יכול להיות מכור לרגשות אבל גם אי אפשר להתעלם מהם. פעם חשבתי שאני עלול להתמכר, פחדתי שאולי יגיע יום שלא ירצו לקרוא את הכתבים שלי, או לשמוע את השיעורים שאני מעביר".

ומה יקרה אם יום אחד זה ייעלם?
"אני בתחושה שממילא הכול נס כי לא האמנתי שהספרים יכתבו. ברירת המחדל היא שלא יהיה עוד ספר, זה ממש יפתיע אותי אם יהיה. אבל אני רוצה להיות בחדוות העשייה".

זה כיף לכתוב?
"זה כיף וסיוט גם יחד. שלב החיפוש הוא עונג, כשאתה מצליח להפעיל את הלב. כשמתחילה העבודה המקצועית של הדיוק זה סיוט. אבל אני מבין שאין ברירה. אם לא הייתה העורכת שמכה בי הייתי מתרשל".

אתה צריך לאפק את הרב שבך כשאתה הסופר?
"יש מקומות שבהם הארכתי בדרשות, אבל גנזתי אותן כי אני מבין שבתוך סיפור אין לזה מקום. אני מאמין שאם אתה אוהב ולומד תורה היא תופיע בצורה סמויה".

מה הלאה?
"אני מאוד רוצה שאנשים שבאים מעולם האמונה והתורה יכתבו. סדנאות הכתיבה שאני מנחה זו גם פרנסה אבל גם שליחות מבחינתי. אנשים הולכים למיטה עם ספר שהוא לא מהעולם שלהם, כי הם אוהבים לקרוא ואין להם אלטרנטיבה אחרת".