סיכוי טוב שכבר נתקלתם בביקורת או שתיים על "רומא", סרטו החדש והכה מדובר של הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון, ושמצאתם בהן את צמד המילים "יצירת מופת". עולם הקולנוע עסוק עכשיו בלהתעלף ממנו, אז חשוב לעשות תיאום ציפיות ולהודות שרומא הוא מסוג הסרטים שמבקרי קולנוע אולי שרים בשבחיו אך הצופה האקראי עשוי בהחלט ללוות את נגינתם בנחירות. יחד עם זאת, אם אתם יודעים ליהנות מיצירת אמנות אמיתית – כזו שתובעת סבלנות, תשומת לב לפרטים ובעיקר נפש פיוטית מכילה – אזי מצפה לכם חוויה קולנועית ייחודית, הן מבחינה אסתטית והן מבחינה רגשית, באדיבות במאי נפלא הנמצא בשיא יכולתו ובשלותו.
גם כשהוא יוצר סרטים גרנדיוזיים ועתירי אפקטים כמו "כוח משיכה", קוארון עדיין עוסק בסיפורים קטנים ואנושיים. ב"רומא" מתכנס קוארון עוד יותר, הפעם אל סיפור זיכרונות ילדותו משנת 1971, כילד למשפחה בורגנית אמידה ברובע רומא שבמקסיקו־סיטי (כן, לסרט אין שום קשר לבירה האיטלקית, ותודה למתרגם המבלבל שרק היה צריך לכתוב רומה עם ה"א כדי לסגור את הפינה). אך למרות שזוהי לכאורה ביוגרפיה קולנועית, גיבור הסרט אינו בן־דמותו של הבמאי – שהוא דמות משנית בלבד; במרכז הדרמה ניצבת קליאו, המשרתת האינדיאנית האהובה, שדאגה למשק הבית וגידלה את ילדי המשפחה. הטיית נקודת המבט הזו מאפשרת לבמאי חופש פעולה גדול יותר, ומבהירה לנו כי בוודאי ישנו מֵמד של השערה בהשלמתו את פערי המידע. במהלך השנה עוברת המשפחה תהפוכות כשהאב הרופא עוזב את הבית לטובת מאהבת, וקליאו נכנסת להיריון לא רצוי וננטשת אף היא על ידי אהובה. נוכחותם הנפקדת של הגברים מדגישה את מקומן של הנשים, שהסרט הזה מהווה מחווה של אהבה גדולה והכרת תודה אליהן.
במקום לגולל עלילה קונבנציונלית, הסרט מורכב למעשה מסדרה של אפיזודות ארוכות, שבמקביל לחיי הגיבורים חושפת גם את החיים בעיר ואת האווירה הפוליטית של מקסיקו דאז. אלה מתערבבים כל העת ליצירת דיוקן הומניסטי מלא חיוּת של זמן ומקום. בתוך האפיזודות הללו נמצאות כמה מהסצנות המרהיבות והעוצמתית שנראו על המסך השנה, עשויות ביד אמן רהוטה ועדינה. יחד עם זאת, יש להודות שהסרט גם נוטה להתאהב קצת בחומריו ולהשתרך לו.
אחד המאפיינים המובהקים בעבודתו של קוארון הוא ה"וואן שוטים" המורכבים שלו. הפעם, את הווירטואוזיות של תנועת המצלמה מסרטיו הקודמים מחליפה הווירטואוזיות של התנועה בתוך הפריים. קוארון, שגם צילם את הסרט, מעמיד פריימים ענקיים, עמוסים בפרטים ובהתרחשויות – עד כי לעיתים נדרשות מספר שניות כדי למצוא בתוכם את הדמויות. בתוך הפריימים הללו הוא מפסל דימויים יפהפיים, לעיתים פיוטיים ומרחיבי לב, לעיתים ממזריים ומשעשעים. מספיק שתצפו בסצנת הפתיחה כדי להיווכח כיצד שוט של שטיפת רצפות הופך לשירה של ממש.
ואגב צפייה, הסרט אמנם זמין בנטפליקס אך הוא דורש חוויית מסך קולנוע. אז, יצירת מופת? האמת היא בעיני המתבונן.
רומא, מקסיקו–ארה"ב, 2018, במאי: אלפונסו קוארון 135 ד'
