"שלוש": כך, בפשטות, נקרא ספרו החדש של דרור משעני, מותחן קצבי שנקרא בנשימה אחת. משעני, שזהו ספרו הרביעי, הציב במוקד ספריו הקודמים את הבלש אברהם אברהם; ב"שלוש" הוא עוזב את הבלש הקבוע כדי לפרוש סיפור קטן ומקומי מאוד, שמתפתח בהדרגה, צעד צעד, עד שהוא הופך – בעמודים האחרונים של הספר – לשלם.
קשה לכתוב על "שלוש" בלי להסגיר פרטים מהעלילה. אפשר לומר בקווים כלליים שזהו סיפור על שלוש נשים שכל אחת מהן בתורה נקלעת למערכת יחסים עם גבר מסתורי ומעורר חשד בשם גיל. ככל שהספר מתקדם, נוכחותו של גיל הופכת למאיימת יותר ויותר. בשום שלב הוא אינו מעורר הזדהות או חמלה, אך הוא גם לא הנבל האולטימטיבי. הוא מעורר אנטגוניזם מצד הקורא, בעוד גיבורות הספר נשבות בקסמיו, וכך הן נקלעות למצבים מסוכנים. ככלל, הקוראים של "שלוש" חכמים יותר מן הדמויות שמוצגות בו. כבר באמצע החלק השני אנו יודעים לאן מתקדמת העלילה, כיצד אותו עורך דין מסוכן בשם גיל יצליח גם הפעם במזימתו. אך העובדה הזו לא הופכת את הספר לפחות מהנה: ההנאה טמונה במתח, בציפייה לפתרון הסבך ולהבאת התעלומה אל קו הסיום.
הכתיבה של משעני רזה, פשוטה, יומיומית; מתנסחת במשפטים קצרים, קצובים; הדרמות של העלילה – ויש כאלה – מונחות על הנייר במשפטים שלווים, מקוממים כמעט, מנוגדים כל כך לסיטואציה שהם מתארים. יש משהו מושך בצמצום הזה, בפשטות: משעני לא כופה על הקורא שלו להתרגש, לחוש מאוים, להסתקרן. הוא בוטח בקורא שלו שיחוש את הרגשות הללו גם בלי הצטעצעות מיותרת, בלי קלישאות שמאפיינות לא פעם ספרי מתח, וגם בלי הזדקקות לעלילות מסועפות של מוסד, שב"כ, צה"ל ומרגלים מסביב לעולם: העלילה של "שלוש" נראית לפרקים כאילו נלקחה מהתוכנית כלבוטק, אך מתחת לפשטות הזו רוחשים אימה ועצבות גדולה.
הבחירה של משעני להיפרד בשלב זה מן הבלש הספרותי שלו, אברהם אברהם, מעניינת. אמנם יש ב"שלוש" חוקרי משטרה – אחת מהן גם פותרת את התעלומה – אך הם בפירוש לא הגיבורים שלו; הגיבורות כאן הן שלוש הנשים, והסיפור עוסק בקשר שלהן לאותו טיפוס חמקמק. מעמדו של הבלש שפותר את התעלומה מפנה את מקומו לתעלומה עצמה, לאופן שבו היא מתפתחת, לפיתולים שלה ולחוסר הוודאות שמאפיין אותה. גם בתום הספר, אחרי שרוב התעלומות נפתרות, ישנם דברים שנותרים סמויים ומעוררי אימה, ולא נותנים לקורא לשכוח את "שלוש" במהירות.
שלוש, דרור משעני, אחוזת בית, 272 עמ'
