זו לא הפעם הראשונה שזהר שטראוס מלוהק לתפקיד של עבריין. זה קרה לו ב"זגורי אימפריה", שם גילם את דינו, עוזרו של עבריין באר־שבעי ידוע. זה קרה לו שוב ב"אחת אפס אפס", שם נכנס לנעליו של הפושע בביוף, וזה קורה לו שוב עכשיו, עם אליהו מורדוך – ראש משפחת פשע שנכנס לכלא ונחוש לנקום בעורכת הדין שגרמה לכך.
אבל אין לך פרצוף של פושע.
"נכון, זו שאלה למה אני עושה נבלים. גם בתיאטרון עשיתי נבל".
יש בזה משהו מעליב כשמכניסים אותך לטייפ קאסט כזה?
"מעליב? לא. הרעים האלה, במירכאות, הם דמויות מאוד מעניינות למשחק, כי הן הרבה פעמים נמצאות בקונפליקט משמעותי. אז זה דווקא מחמיא. אני גם לא מנהל את חיי הפרטיים כמו איזה מאפיונר מסוכן, אני די חננה במציאות. וחלש. וקטן. אני לא אלפא מייל טיפוסי, וצריך לעשות מהלכים די משמעותיים על עצמי כדי לגלם את הדמויות האלה".
אז עכשיו הוא בתקופה של העבריינים. לפני כן נהגו להצמיד לו דמויות של חרדים (ליפא משטיסל, אהרן מ"עיניים פקוחות") והוא רשם גם פלרטוט קל עם המגזר הדתי־לאומי כאברי החילוני שמתאהב בהודיה הדתל"שית בסדרה סרוגים, וכחוקר משטרתי דתי־לאומי בסדרה שבאבניקים. "למה אני עושה גם דמויות של דתיים ואנשים רוחניים? כי שיטת המשחק שלי יושבת על הבנה ברורה מאוד שבאדם יש שני ממדים: העולם הפנימי הרגשי והעולם החיצוני הטקטי. העולם הפנימי הוא עולם ספונטני שמתחולל בתוכנו, והעולם החיצוני הוא הדמות שאנחנו עוטים על עצמנו כדי לנצח בסצנה".
כמו טוני סופרנו, לצורך העניין?
"כמו כל בן אדם, לא רק טוני סופרנו. אנחנו מחזיקים בשני עולמות ושני סטים של נתונים רצים לנו בראש. האחד הוא מה אני מחצין, והשני זו ההמולה שמתחוללת בתוכי. אצל מאפיונרים העולם הפנימי מאוד ברור ומאוד מודחק. הוא עולם מאולף. וכלפי חוץ, בעולם הטקטי, הם צריכים להחצין את עצמם בדרך מסוימת ואני חושב שאני יכול להחזיק את הפער הזה. אני לא שחקן של צורה. של תוצאה סופית. של מסכות או של כאילו. כל שיטת המשחק שלי כזאת".
אז פמת"א (ראשי תיבות של פרקליטות מחוז תל־אביב), היא סדרת המקור החדשה מבית היוצר של נועה רוטמן, אסתר נמדר־תמם ועודד לוטן, שמשודרת בכאן 11. במרכז העלילה נמצאת מרסל בן־דוד (חן אמסלם), עו"ד צעירה שלא רואה בעיניים. הצלחותיה מביאות אותה לפרקליטות המחוז, אחת הזירות הסבוכות ביותר מבחינה פוליטית ומשפטית, ושם היא נאלצת לחפש את דרכה בתוך האינטריגות והסכסוכים הפנימיים.
"חן אמסלם היא אחת הנשים שאני הכי אוהב לעבוד איתן", מודה שטראוס, "אני לא מאמין שאפשר לשחק יפה עם עצמך. משחק מתקיים ברווח שבין שחקן לשחקן. הדיאלוג שלי עם חן הוא כזה שאנחנו משפיעים מאוד אחד על השני ויוצרים איזו חיה משותפת שהיא בעצם הליין של הסיפור. גם בזגורי היה לי תענוג לשחק איתה והיא אחת הפרטנריות הכי אהובות עליי".
איך מתכוננים לתפקיד של עבריין? כלומר, אני מניחה שבטח לא התקשרת ליצחק אברג'יל ואמרת "אולי נעביר יום ביחד".
"קודם כול, יש היום הרבה מקורות שאפשר לצפות בהם ודרכם להבין את הדרך שבה הם מתנהגים. יש לי ניסיון עשיר באזור הזה. הרפרנס שלי לדמות הזאת היה איזה מולנר עם משיכה לאברג'יל כדי שיהיה קצת יותר 'עמך'. בסופו של דבר הן דמויות מאוד כריזמטיות. לידרים. לכן גם יש לי ההקשר הזה עם תפקידים של רבנים, כי בסופו של דברים הם מובילים קהילות. מובילים אנשים".
והכול גם משתלב יחד כי הם נכנסים לכלא וחוזרים בתשובה.
"נכון. האמת היא שהם כבר רבנים. איך שעוצרים אותם – שמים כיפה על הראש. גם למורדוך יש כיפה על הראש רק בבית המשפט. אבל אלו דמויות של מנהיגים חברתיים. לצערי או לא – זה המצב. העבריינים האלה הם גם סלבס. גם אם אתה אדם נורמטיבי, כשאתה קורא כתבה בעיתון על מאפיונר צמרת אתה איכשהו מבין את העוצמה הזאת. יש בהם משהו סלבריטאי כזה".
אם לשפוט לפי הפרקים הראשונים לפחות, מורדוך מסתמן כדמות של נבל מוחלט, ששולח מבטים ממזריים לפרקליטה המפוחדת ולא מהסס להתקשר אליה באמצע סעודת שבת כדי לאיים עליה. "אין אנשים רעים באמת לדעתי. מאפיונרים, באופן כללי, לא קמים בבוקר ואומרים 'בוא נהרוג כדי שיגידו שאני אדם רע', וזו הבנה מאוד חשובה כשאתה בא לשחק דמויות כאלה – שהרע הוא פועל יוצא של המעשים שלהם. הם עושים טוב בתוך מסגרת הערכים המוזרה שלהם. התפקיד של מורדוך בסדרה זה לא רק להיות רע. בהמשך הוא גם ייכנס למערכת יחסים ואנחנו נגלה צדדים נוספים שלו".
אמנד"ה ואני
על פי התסריט הביוגרפי לפחות, שטראוס היה אמור בכלל להיות בצד השני של המתרס, כעורך דין מעונב. הוא נולד בחיפה. אביו היה ד"ר לפיזיקה, אמו הייתה מורה למתמטיקה. משם עברה המשפחה לדרום ואת רוב שנותיו העביר בבאר־שבע ובעומר. אחרי השירות הצבאי פנה ללימודי משפטים באוניברסיטת לסטר שבאנגליה.
"עד גיל 26 בערך עשיתי כל מה שצריך, ואז החלטתי לקחת שנה הפסקה ולעשות מה שבא לי. הכנתי רשימה של שטויות שבא לי לעשות וראיתי שכתוב שם 'ללמוד משחק'. זה לא היה קשור לעולם שלי בכלל. עד אז, ראיתי אולי הצגת תיאטרון אחת עם בית הספר, שהכריחו אותנו לראות. אבל הרגשתי שזה ייתן לי סיפוקים מיידיים. במשחק – אם אתה טוב אתה מקבל כפיים ואם אתה רע תקבל עגבניות. לא האמנתי שאתקבל, והנה אני היום".
אחרי שסיים את לימודיו בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, הוא הפך לאחד השחקנים המבוקשים בתעשייה. למרות ההצלחה, הוא נחוש שלא להסתמך רק על מזל באודישנים. הוא לימד משחק במשך 15 שנה ביורם לוינשטיין, וכיום הוא מעביר סדנאות פרפורמנס לאנשי היי־טק, מנהלים ועובדים במגזר העסקי. הוא עובד איתם בשיטת "אמנד"ה" (אנרגיה, מעורבות, נוחות, דיאלוג, השפעה) שפיתח בעצמו.
אז ככה נראה משבר גיל ארבעים של שחקנים?
"לא חושב. זה צורך במדענות שלי, בחקרנות. הראש שלי מאוד אנליטי ומצאתי את עצמי הופך לחוקר של מדעי התפקוד והניהול העצמי. אני מרגיש שאני חוזר למדענות של המשפחה מהמקום הזה, כי אני רוצה שאחת ועוד אחת יהיה שווה שתיים למרות שבעולם שלנו אחת ועוד אחת שווה שלוש".
אסטרטגיית האימון שלו, לדבריו, לוקחת שיטות משחק ומלמדת אנשים להביא את עצמם לתפקוד מיטבי ברגע האמת. "זה יכול להיות פגישות משא ומתן, פגישות מכירה, פיצ'ים, פסטיבלים – כל דבר שהוא לייב ועמידה מול קהל. אני מגדיר את עצמי כספורטאי מקצוען בתחום הלייב. אנשים מכינים את עצמם מקצועית לרגעים גורליים, אבל הגוף שלהם, מבחינה מנטלית, גם צריך לבוא איתם ולתפקד. והם לא משקיעים בזה כמעט בכלל. אפס. זה מה שאני מלמד אותם לעשות".
קשה להתפרנס כשחקן?
"אני מבני־המזל שמתפרנסים. משחק כבר עשרים שנה. נכון שיש תנודות גדולות ברמת השכר. יש שנים טובות ויש קשות. צריך לדעת להתנהל. זו תעשייה קטנה מאוד עם קהל צופים מוגדר ומצומצם, ולכן יש תקרת זכוכית לכול. בתוך זה יש אנשים שיכולים לעשות משא ומתן על השכר שלהם ויש כאלו שפחות. אלו שיכולים, צריכים להתנהל נכון כלכלית. לא רק בתוך החודש אלא בתוך שנה וחמש שנים".
מה הרגשת כשראית את הריאיון עם איתי שגב, שהידרדר לרחוב כי לא הצליח למצוא עבודה בתחום שלו?
"הרגשתי שני דברים: אחד – שזו תעשייה קשה ואכזרית, וככל שאתה מתבגר יכול להיות שקשה יותר. הדבר השני הוא שיש הרבה שחקנים שרגילים להגיד לעצמם שזה הדבר היחיד שהם יכולים לעשות, ושאם אתה עושה משהו מחוץ לעולם המשחק אז כאילו נכשלת. זו טעות, כי בן אדם צריך לדעת לפרנס את עצמו ככה או ככה.
"בשבילי זה אמנם פתרון כספי, כי בהיי־טק וארגונים יש אפשרות לשלם כמו שבתחום שלנו אין, אבל אני חייב להודות שזה כמו פורום אקדמי. זה מחקר. ישבתי שעות וימים בחדר עבודה, כולי הפוך, כמו איזה צייר, ואספתי את כל הידע שיש לי מ־15 השנים האחרונות. הכרחתי את עצמי להיכנס לתוך שיטה".
שטראוס, אם כן, הוא מסוג השחקנים שבאמת מנסים להבין את העולם הפנימי של הדמויות שלהם. "יש שתי אסכולות", הוא טוען, "יש שחקן שמבין ומקבל את העובדה שהוא כינור והבמאי פורט על הכינור הזה, אבל אני מאמין שהשחקן הוא הכנר ומנהל של מחלקת משחק. לצורך העניין – אני המנהל של מחלקת מורדוך בסדרה פמת"א. מדובר בראש גדול יותר לעומת ראש יותר ביצועי.
"הלכתי ללמוד משחק ללא שום רקע בתחום, אבל היה לי הרבה מאוד רקע בדברים אחרים – הדרכתי בחיל הרפואה בצבא, היה לי תואר במשפטים, גרתי בחו"ל הרבה שנים. כלומר הייתי אדם מעוצב, ולכן התפיסה שלי לגבי משחק היא הרבה יותר של ביצוע אותנטי מאשר לעשות הצגה. תפיסה של השתנות אמיתית לעומת לשים מסכה. פעם דמות הייתה נכנסת עם כתר והיית אומר 'הנה, הוא מלך' – היום זה לא עובד ככה. אתה לא יכול לעשות מאפיונר שהוא סתם אדם מפחיד שבא להטיל את אימתו. צריך להבין איזו מורכבות אמיתית יש בו שמשתקת את הסביבה".
בהרצאות שלו, כך הוא מספר, הוא משתמש לא מעט בנתניהו כמודל: "אני כל הזמן נותן את ביבי כדוגמה, כי הוא נואם ענק. למה ביבי גאון? כי הוא מצליח כל הזמן להיות מעורב בתכנים שהוא נואם, לקחת על עצמו את הסכנה הקיומית של מדינת ישראל. יש בו כמעט שליחות קיומית להציל אותנו. מצד שני, הוא גם נשאר מין מקסימיקו כזה ששולח מבטים חצי פלרטטניים. הוא מצליח להישען על הדלפקון ולהיות קצת שרמנטי בתוך המשימה הזאת, ובגלל זה הוא גאון. אם הוא היה רק מצביא שיודע לשווק את המסרים האידאולוגיים שלו זה היה משהו אחד, אבל הוא גם מצליח להישאר בנוחות, זה הנ' של האמנד"ה. וכשהוא מאבד את הנוחות הזאת – הוא מיד הופך לדמות המזיעה הזאת מארץ נהדרת. אבל באו"ם, כשהוא נערך למופעים שלו, הוא מצליח גם להיות בומבסטי, נביא, יכתבו עוד ספר תנ"ך עליו.
"אם אתה מסתכל על פרפורמנס – אז צריך שיהיה שם גם משהו שקשור במעורבות וגם משהו שקשור בקלילות ובנוחות. מייקל ג'ורדן למשל, הוא גם מטביע מחצי מגרש אבל גם זוכר להוציא את הלשון שלו תוך כדי ההטבעה, ובגלל זה הוא גאון. גם למורדוך יש מעורבות גבוהה מאוד, ומצד שני הוא עדיין מצליח לעשות לעצמו נוח בתוך הסיטואציה המופרעת הזאת, וזה הופך אותך לאדם כריזמטי. היכולת של מולנר לחייך בבית המשפט למרות כל הדבר הזה, היא זו שגורמת להשפעה שלו על אנשים אחרים".
איפה הגבול
על חייו הפרטים לא תשמעו הרבה. כן, הוא נשוי לאפי, שהכיר במהלך לימודי המשחק, אך היא הספיקה לפרוש מהמקצוע ולהפוך לגננת, ויש להם שני ילדים. הוא מתגורר ברחובותיה השקטים של שכונת רמת־חן ברמת־גן וסרבן השקות ידוע. אה, והוא בן 46 ("אבל אני תמיד אומר שאני בן כמה שצריך").
"באמת לא מעניין אותי באופן אישי ללכת ולהשתכשך בכל מיני אירועים עם אנשים שאני לא בהכרח מכיר, שעכשיו תורם כי הם סיימו תוכנית ריאליטי אז בואו נקבל כולנו ג'ינס בחינם".
אבל כן היה חשוב לך לדעת אם תהיה על שער הגיליון הזה.
"כן, כי יש לי הפרסטיז'ה שלי שאני רוצה לשמר. אני רוצה שאם אני מדבר אז שלפחות יקראו את זה. יש הרבה אנשים שטוענים שללכת לאירועים ולקבל ג'ינס זה דבר חשוב לקריירה של שחקן. אני תמיד טענתי שלא, ושהתפקידים שאתה מבצע הם אלו שיביאו לך את התפקיד הבא. היום אני קצת יותר מפוכח, וחושב שזה יותר חשוב ממה שחשבתי כשהייתי צעיר".
אז התחלת ללכת?
"לא. אני הולך לפרמיירות בעיקר. השקות של דברים שאני עושה. יכול להיות שהיו מצליחים לפתות אותי במתנות כלשהן אם היו משתדלים. היו תקופות שהצליחו. פעם קיבלתי מכונת אספרסו בשווי 4,000 שקל".
אבל כאמור, לא רק תפקידי עבריין נופלים עליו. ב"שבאבניקים" למשל, הוא גילם את החוקר הדתי־לאומי אהוד, שנותן בחדר החקירות את מונולוג ה"אנחנו לא סוג ב'" שכל דתי־לאומי חלם לומר לחרדי התורן שזלזל בו.
זו עמדה שהכרת?
"זו עמדה שלמדתי. כמו שאמרתי, זו לא דמות שאפשר להחצין אותה ולומר 'בוא נעשה חוקר דתי־לאומי'. זה מטען רגשי. הרי השוטר הזה, אם הוא היה בן אדם מקצועי שבא לעשות חקירה, יכול היה לוותר על המונולוג. אבל הוא אנושי, ולכן העולם הפנימי שלו מסתער ויוצא שם החוצה כנגד רצונו באיזשהו מקום".
וכחילוני, יכולת להזדהות עם הפריזמה שלו, כמי שנחשב הרבה פעמים כסוג ב' על ידי אחרים?
"זו לא שאלה שאני יכול לענות עליה. אני נראה כמו אדם חילוני ולא מקיים הרבה מצוות אבל בהיסטוריה שלי לא התקשיתי להבין איך לגלם אנשים רוחניים. אני יכול להבין מה זו רוחניות מאוד מועצמת. אולי זה משהו שקשור בדם היהודי. קשה לי להגיד אפילו יהדות, זה הכי קרוב, אבל יש בי המון מהרוח הזאת, זה זורם לי בדם מימים ימימה".
אפילו בסרוגים גילמת את אברי שמתאהב בהודיה הדתל"שית. הוא אמנם לא דתי אבל דוס פרנדלי.
"הוא מוסרי מאוד. הוא אולי הכי דתי מכולם שם באיזשהו אופן. אברי זו אולי הדמות שהכי קרובה לליבי. הכי קרובה פיזית אליי. הוא אמנם חילוני אבל יושב על התפר. מאוד מבין את העולמות סביבו ומתנהל במין חיֵה ותן לחיות, אבל באמת".
אבל בסוף מדרדר את הודיה לדתל"שיות.
"אני לא חושב שהוא גורם לה לדתל"שיות כמו שהוא גורם לה להיות נאמנה לעצמה. הוא יכול היה לפרגן גם לתהליך של חזרה בתשובה מכל הלב".
היו דברים שהפתיעו אותך על הסט?
"למדתי הרבה מאוד. אבל אני לא יכול להגיד שזה הפתיע אותי. זה עולם שאני מכיר. לא יודע איך. גם הייתי ילד שהלך לבית הכנסת שלוש־ארבע פעמים בשנה וכן היו לנו שכנים דתיים. מה שאהבתי שם זו העובדה שיש חוקים של אסור ומותר כלפי חוץ אבל בכל זאת מתחולל משהו רגשי בדמויות שהוא בסתירה לזה. ביני לבין הודיה זה היה האיסור לגעת והצורך לאהוב אחד את השני אהבה אמיתית. הקונפליקט הזה עניין אותי".
אפרופו קונפליקט, כחיפאי במקור, מה חשבת על רג'א זעתרא, תומך BDS שכמעט מונה לסגן ראש עיריית חיפה?
"אני לא מכיר אותו אז קשה לי להתייחס לזה. אני חושב שבמקור זה היה רעיון טוב של ראשת העיר ואני יכול לראות איך דווקא בגלל שזה רעיון קשה לביצוע יש בו משהו נכון, כי יש בכל זאת אוכלוסייה לא־יהודית רבה מאוד בחיפה, וגם היסטוריה, ואם היו יכולים למצוא שפה ודרך משותפת לנהל את העיר זה היה טוב. לגופו של בן אדם, אני לא באמת מכיר אותו ואת ההתבטאויות שלו מהעבר.
"אני כן יכול להגיד לך שסביב חוק הנאמנות למשל, איפה שהתומכים בחוק רואים את עצמם כבעלי זכות לשפוט חומרים אמנותיים של אנשים – אני חושב שתפקידו של משרד התרבות זה לתמוך במוסדות תרבותיים ותפקידם של המוסדות התרבותיים הוא לתת ביטוי לקולות שיש ברחוב. זה תפקידה של האמנות. המדינה מתקצבת את המוסדות ולא את הדעות. היא מסבסדת את הבמה ולא את מה שנאמר עליה".
לשטראוס, כך מתברר, יש תיק לא סגור עם שרת התרבות. בריאיון קודם ל"מעריב" אמר עליה שהיא לא שרת התרבות שלו, ושהיא לא תהיה שוב שרת התרבות.
"הסרט הכי גדול שעשיתי, לבנון, לא היה נכנס בחוק שלה בחיים", הוא טוען, "ועכשיו אני משחק בהצגה סאטירית, אנגינה פקטוריס, שהיא פוליטית, קומית, מצחיקה, הקהל עושה במכנסיים. אם היית שולחת אותה למשרד התרבות הוא לא היה נותן לזה כסף, כי מדובר בשר ביטחון שזקוק להשתלת לב והלב היחיד שיש הוא לב של פלסטיני, והוא חודשיים לפני זה העביר חוק שלא יושתל איבר של יהודי בלב של לא־יהודי".
אמרת דברים קשים על שרת התרבות.
"אמרתי שהיא לא שרת התרבות שלי. זו הכותרת. היא לא תהיה שוב שרת תרבות כי לא מעניין אותה להיות שרת תרבות. לא מעניין אותה תרבות. אז היא לא תהיה, אלא אם כן יאלצו אותה וזה הדבר הכי טוב שהיא תוכל לקבל".
שים רגע את הסגנון בצד, אתה לא חושב שיש עוול היסטורי של חוסר איזון בתרבות שצריך היה לתקן, אתה לא אמור להיות שמח שפתאום מכניסים יותר תכנים מהפריפריה?
"אני שמח. אבל בואי לא ניתמם. אם הייתה כוונה לחזק קולות שאין להם ביטוי, אחלה. באמת. אני בעד. אבל פה אין מטרה לחזק. יש מטרה להחליש. לרסק. אז לוקחים מנהל אמנותי של פסטיבל ומכריחים אותו לעבוד לפי קריטריונים לא אמנותיים. איפה הגבול של הקריטריונים שלנו, של הממשלה, איפה הקו? אני מעדיף שהמנהיגות לא תקבע את הקו. אז יש קולות כאלה, אפילו אם הם קיצוניים. אז מה? אז יש הצגה כזאת, היא מעוררת מחשבה, היא מרגיזה אותך, אז מה?"
כי חלק מהתדמית הבעייתית של ישראל בעולם נובעת מכך שבמשך שנים הגיעו לפסטיבלים הבינלאומיים בעיקר סרטים שמייצגים את הסכסוך מנקודת מבט פרו־פלסטינית. אין הרבה אנשי ימין בתעשייה. אם נשים קלפי במסדרונות שלכם, ברור לך מה יהיו התוצאות.
"זה לא חד־משמעי שאין. יש. החבר הכי טוב שלי הוא ימני, אוהד קנולר. ניהלתי איתו את הוועד המנהל של שח"ם במשך שנים. אבל זה לא העניין. דיברנו על הסרט 'לבנון', שלא מציג את ישראל כמדינה חזקה וגאה. אבל הסרט לבנון לא הומצא משום מקום, הוא נותן ביטוי לסיפור של הבמאי והתסריטאי שמוליק מעוז שצורף לטנק ביום הראשון במלחמת לבנון, ולקבוצה של עשרה צנחנים שהוא לא הכיר. הוא הוצנח לשם כתותחן והם התחילו לשעוט צפונה בלבנון והלכו לאיבוד והיו לבד, ילדים בני 18 בקופסת פח משוריינת. וזה השאיר בו חותם ולימים הוא נהיה אמן ועשה סרט בעקבות הזיכרונות שלו".
ואחר כך עשה גם את פוקסטרוט.
"נכון, וזה גם בעקבות הזיכרונות שלו והתפיסה המציאותית שלו".
זה בדיוק מה שאני מנסה לומר, מתי בפעם האחרונה ראית יצירה קולנועית שמתארת את הסכסוך הישראלי־פלסטיני מנקודת מבט ימנית?
"אני אשמח שיהיה סרט כזה".
אז אתה מסכים שאין מספיק יוצרים ימניים?
"אני חושב שאין מספיק ואפשר שיהיו יותר, אבל זה לא קשור לכך שיש איזושהי מדיניות של לרכוב על קלישאות ולהוציא כותרות. כי אני לא שמאלני. יכול להיות שאני הומניסט, יכול להיות שהראייה שלי יותר מרוככת, יכול להיות שכיוצר קל לי להסתכל על הצד השני כמו סיפור ולא כמו מציאות ויכול להיות שאני פנטזיונר ואידיוט – אבל אני לא איזה שמאלן שהוא אקטיביסט פוליטי. מנסים לצייר תמונה כאילו כל האמנים הם כאלה, ולא. אני אוהב את המדינה. שירתִּי את המדינה. הייתי במילואים גם אחרי גיל ארבעים. וזו האחריות שלי כאמן להגיד – אין פתרון, והאחריות של מישהו אחר היא למצוא פתרון. הוא הפוליטיקאי ואני האמן, וזה בסדר".
Mee Too לפני כולם
אבל חוץ מלשחק ומללמד שיטות משחק, שטראוס גם חבר בשח"ם (ארגון השחקנים בישראל), שהיה ממובילי האמנה נגד הטרדות מיניות בתעשיית הקולנוע והתיאטרון. "שח"ם עשה Mee Too עוד לפני שזה היה בכלל", מתגאה שטראוס, "אנחנו כבר כמה שנים טובות עוסקים בהבהרה של הנושא".
תרענן לי את הזיכרון, שח"ם הוציאו גינוי נגד מעשיו של משה איבגי?
"בטח. ברור. אנחנו הראשונים לגנות".
איך אתה מסביר את זה שיחסית לאנשים כמו ינון מגל, שעשה הרבה פחות ממה שמיוחס לאיבגי, הוא נהנה מסוג של הגנה על ידי חבריו?
"התיק של איבגי עומד פתוח ועדיין לא נשפט. יש לו חזקת החפות, ואנחנו לא יודעים מה היה. אבל אני רוצה להגיד לך שהבן אדם מרוסק. הוא הפסיק לעבוד בכל העבודות שלו. סדרות שלו ירדו. הוא יושב בבית ולא עושה כלום. אין עונש יותר גבוה מזה. הוא בן אדם גמור. זו לא דוגמה טובה. יכול להיות שהוא כבר משלם מחיר שעוד לא הוכח שמגיע לו לשלם, כי עוד לא היה משפט".
הייתה תחושה שהקולגות שלו מנסות קצת לגונן עליו.
"בכלל לא. לא עמדו לצידו. זה משהו שקשה מאוד לדבר עליו בעיתונות כתובה מסיבות ברורות, ולי זה מאוד בעייתי בגלל שהוא היה פרטנר שלי. הוא קולגה ושחקן מוערך מאוד, ומבחינה מקצועית מדובר באיש שהוא משכמו ומעלה. יש היום נטייה לקחת את כל תחום ההטרדות המיניות לסוגיו ולשים אותן תחת שמשייה אחת. צריך לבדוק את הדברים לגופו של עניין, וצריך להתייחס לתופעה הזאת כתופעה כללית ולחנך את עצמנו מחדש".
אתה אומר את זה גם על עצמך?
"כן, אבל אני חננה היסטורית".
חננה, אבל איכשהו תמיד יוצא לך לעשות דמויות מאוד רחוקות מהטייפקאסט שלך. אפילו בשטיסל – עד שאתה מגלם חרדי, גם הוא בסוף יוצא מהארץ, מסתבך עם עצמו ונעלם לאשתו.
"הוא מנסה להסתדר בחיים. אני מרגיש שהבנתי איך אפשר לעשות דמויות שרחוקות ממך בצורה אותנטית, ובגלל זה אני יכול לעשות גם את החרדי וגם את העבריין, ולמתוח את עצמי. אם הפתיע אותי משהו בשטיסל, זה איך שבסוף כולנו בני אדם ומונעים מדברים שקשורים ביחסים, ואיך שיחסים הם מעל הכול. בסופם של דברים יש בן אדם עם הצרכים והרצונות שלו, והוא מתנהל בתוך החוקים, שהם דומים מאוד בכל המגזרים. בגלל זה שטיסל הייתה יכולה להיות סדרה אהובה על קהל רחב".
לימדת הרבה שנים משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. אולי אתה תדע להסביר למה אין על המסך אפילו כיפה סרוגה אחת?
"היו לי כמה תלמידים בודדים דתיים והיה אחד ששמר על כיפה לאורך כל הלימודים. זה מקצוע שיש בו משהו קשה, כי אתה משתמש בנשמה ובגוף שלך כמו כלי נגינה. כנראה השימוש הזה יכול להתפרש כביזוי עצמי אצל אנשים מסוימים, שחשוב להם לשמור על הגוף שלהם ועל המוסריות שלהם. הרי אני לא יכול לשחק מאפיונר בלי להבין משהו על חוסר מוסריות. זה למתוח את המוסריות שלי מעבר לגבול של אנשים אחרים.
"אם אני גבר נשוי וצריך לעשות סצנה עם אישה שהיא לא אשתי, אז אני נדרש למתוח את גבולות המוסר שלי. אז אולי זה הולך נגד התפיסה השמרנית של דת. כי צריך להבין מה זה לשקר. לבגוד. להסתיר. לא לאהוב את עצמך. לרצות להרוג או לרצות להתאבד. זה כמו חב"דניק, שיש לו יכולת לשהות באזורים לא מוסריים על מנת לבצע דברים ברומו של עולם. זרמים מסוימים אחרים לא ילכו וישתכשכו עם מסטולים בהודו כדי להרוויח עוד איזו הנחת תפילין של יהודי. אז אני חושב שדווקא להצליח לשמור על סוג של רוחניות בתוך הכאוס הזה, זה סוג של רוחניות גבוהה".
