"הסוסה" מאת אברמוביץ'־מנדלי ראה אור ב־1873, והיה אז לאחת מהיצירות המייסדות של ספרות היידיש המודרנית. המחבר עצמו התקין לה גרסה עברית בתחילת המאה העשרים, והיא עדיין נגישה באופן מעשי, אם כי לדברי המתרגם פרופ' דן מירון היא מסורבלת ולוליינית ובעיקר בלתי קריאה. הבחירה לתרגם אותה, מלבד הצדקתה המעשית – כלומר להציב תרגום ראוי וראשון ברוח הזמן לעברית – היא גם בחירה שיש בה אמירה חזקה מבחינה תרבותית. יש כאן מעין קרב, אולי סיזיפי, אולי חסר תוחלת, על הזהות, בעולם של פוליטיקת זהויות. מלבד התרגום, הוסיף מירון אחרית דבר ארוכה לספר המציעה מבט חדש על "הסוסה".
בשנים האחרונות יש ניסיונות ספורדיים להציל את תרבות היידיש החילונית לפני שהיא מתאיינת לגמרי מהישראליות. זה מתבטא באי אילו יוזמות תרבותיות: ספרייה אספנית מיוחדת בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, תיאטרון יידי, קורסים כמעט אנונימיים בסילבוסים של מדעי הרוח, וכן בחלק מפועלו הנרחב של דן מירון שמתרגם בשנים האחרונות את העידית של הספרות הזו. התרגום של "הסוסה" מעניק כמה פעימות חיים הכרחיות ועוד הזדמנות לבקר בעולם אבוד, דינוזאורי וקסום.
"הסוסה" הוא עולם כזה בדיוק, באופן רב משמעי. במרכז הספר ניצב סרוליק, החי עם אמו – מעין פרוטוטיפ קלאסי של יידישע מאמע. אמו היא למעשה המתווכת בין סרוליק לעולם היהודי הישן, עולם שסרוליק הפנה לו עורף ובכך אמו משלמת את המחיר החברתי והנפשי על כך, וכמובן דואגת להזכיר לו זאת בכל הזדמנות.
התמוטטות נפשית סמלית
סרוליק מסמל את המעבר לעולם של השכלה, חילוניות ונאורות. הוא מעוניין להיות רופא, הוא קורא לפרקים במה שאמו מכנה "הספרונים הללו", ייצוגים של אותו עולם שעבורה מייצג אימה מפני הלא נודע וכמובן מפני התבוללות והישמטות הקרקע המוכרת תחת הרגליים. אבל סרוליק נחוש בדעתו. תחנוניה של אמו הם כצנינים בעיניו והוא שם פעמיו לעבר מבחן ההסמכה שלו, אך כבר בדרכו לשם נתקל בסוסה עלובה למראה שכמה בריונים מקומיים מתעללים בה. לאחר שהוא מפציר בהם להניח לה לנפשה, והם כמובן מתייחסים לדבריו בביטול, הוא נותר לבדו עמה. ואז הסוסה פשוט מתחילה לדבר. משלב זה הסוסה תלווה אותו עד סוף מסעו. על פניו היא גלגול של נסיך אומלל, אבל היא בעצם מייצגת את כל הניגודים והדינמיקות בחייו של סרוליק. למעשה, לפרקים היא לגמרי מזכירה את אמו.
במהלך הדרך מתברר כי סרוליק אכן הגיע למבחנים בעיר הגדולה, אך כשל בהם. את מה שקורה בתווך ובעיקר לאחר מכן אפשר להקיש בדיעבד; המציאות והדמיון מתערבבים ונמסכים זה בזה, ובמקום נוף אנושי ריאליסטי נקלעים לדרכו מיני רוחות ושדים וטיפוסים יצירי מוחו והפולקלור העממי, שמפתים אותו לעבר עולם יצרי ואפל של חטאים ואי אילו דיאלוגים על אודות הקיום, המוסר ומצבו של האדם בתוכם. סרוליק מנסה לנתב דרכו בתוך בלבול אינהרנטי תמידי, "בלילה הזה נעשיתי חכם, ומאליו מובן כי ברגע שנעשיתי חכם התחלתי להטיל ספק בכל דבר, ולא רק בנוגע לאחרים נעשיתי ספקן מבלי לדעת בבירור מי הם ומה הם, אלא אפילו בנוגע אליי בכבודי ובעצמי. אולי אני בכלל לא אני?" (עמ' 58).
אך סרוליק בעצם חווה סוג של התמוטטות נפשית, כזאת שמסמלת באופן חד משמעי את העובדה שאין לו מקום במציאות שהתהוותה; מחד גיסא, העולם הישן של ה"חדר" והשידוך וכל מה שכרוך בו – שאמו מייצגת ומפצירה בו – כבר אינו מתאים לו, וממנו הוא בורח כל עוד נפשו בו. מאידך גיסא, גם העולם החילוני, ההשכלתי והנאור אינו המקום המובהק עבורו, ואולי בכלל עבור יהודי. אמנם הנאורות מציגה תמיד נרטיב הגיוני, המנסה לעשות סדר במתווה הקיום, אך היא לא מצליחה למסך את היצרים המקוננים בנפש האדם. סרוליק הוא אדם קרוע בין עולמות, והקריעה הזו היא ההתמוטטות שלו, וזו התמוטטות שאין בסיומה תובנה, כלומר פתרון סביר העונה על השאלה איך בכל זאת צריך לחיות את החיים הללו.
במקביל, סרוליק נושא בחובו במידת מה את כל העוולות ההיסטוריות ואת המשא הכבד הלאומי. דוגמה מובהקת לכך היא בסיטואציה קומית שבה בתוך הפסיכוזה ההזייתית שלו מופיע אשמדאי זקן ומטיח בו: "שלמה המלך שלכם – הוא ענה בכעס – חטף פעם אותי, אשמדאי, והחזיק אותי כמו כלב, כבול בשרשרת. הוא עינה אותי מאוד. אוי ואבוי – צעקתי – אבל מה אנחנו אשמים? למה אנחנו, מסכנים, צריכים לשלם על מעשה שקרה לפני אלפי שנים?" (147). כך, לא מספיק שההווה קורע את סרוליק לגזרים, הוא בכל רגע צריך גם לתת דין וחשבון על העבר.
פסגות כתיבה מרנינות
אי אפשר שלא להתייחס לספר כאל עוגת שכבות אלגורית. כלומר, כל רגע של קריאה בו הוא גם קריאה של משהו אחר, תת קרקעי. ומתווסף לכך כמובן סגנון הכתיבה הייחודי של אברמוביץ', מעין סגנון שמתנפל עליך, במובן החיובי, מן הרגע הראשון ולא מרפה. אין מי מנוחות, אין עצלתיים. כל רגע כמו נופל עליך מפל של שנינה, חדות והומור ייחודי שכבר לא ניתן למצוא כמותו. אותו הומור יהודי מוכר, עגמומי, מריר, מפלטו האחרון של האדם הקרוע. וזה לטעמי הכוח האמיתי של מכונת הזמן הספרותית הזו; את אותו קונפליקט דורי היסטורי אנו כבר מכירים גם דרך הספרות, גם דרך משרד החינוך לדורותיו וכמובן דרך ההיסטוריוגרפיה, אבל יש משהו בדמות של סרוליק, כמו יין ישן שאיכותו וייחודו בולטים נוכח היינות היותר מודרניים.
זו בעצם דמות שכבר לא קיימת בספרות שלנו, וככל הנראה גם לא במציאות שלנו – מעין לוזר קסום וביש מזל שקשה מאוד לא לאהוב. החיים מביסים אותו ללא הרף, אבל הוא תמיד שומר על הומור עצמי עגמומי ובריא ועל אינטלקט חד כסכין. וכך, ההומור והשנינה וסגנון הכתיבה מתחברים למאפיין מהותי נוסף והוא יכולת התבוננות הביקורתית וחדה על העולם האנושי על שלל תופעותיו ומופעיו – התיאורים שלו את רבבות האנשים (יהודים לרוב), הממשיים והלא ממשיים, שחולפים בעד הקטרקט הפסיכוטי שלו, הם ברוב המקרים פשוט פסגות מרנינות של כתיבה. על כל אחד ואחת יש לו מה לומר, לעיתים דרך עיניו שלו, אך לעיתים גם דרך הסוסה או הדמויות האחרות ברומן.
מכיוון שלעולם אין פתרון עבורו אחרי הכישלון להיות רופא, סרוליק מסיים את מסעו במקום ההגיוני היחיד שהוא יכול לסיים אותו – במיטה בביתו כשאמו מעליו נאנחת על הצורעס שהלז הנחית עליה מאז שיצא לדרכו. המיטה האסקפיסטית היא למעשה הפתרון האפשרי היחיד. היהדות המסורתית אכזבה, היהדות המודרנית אכזבה, לא נותר אלא להיות במיטה.
יידיש – לא מה שחושבים
כיום, רבים תופסים את ספרות היידיש כמין אתנחתא חביבה ומסורתית, כזאת שמזכירה לרבים מאיתנו את השורשים שלנו, אבל באותה נשימה מזכירה את הטרנספורמציה שעברנו. במילים אחרות, היא נתפסת כשלב התפתחותי בדרך למודרנה הגורפת, וכמשהו שאין לו בהכרח קשר ישיר לכתיבה ספרותית במאה ה־21, והפריחה המחודשת שלה לכאורה היא אותו חלק מבורסת הזהויות הניאו ליברלית. למעשה, את רוב ספרות היידיש אף תייגו (לרוב שלא בצדק) כ"שונד" – ספרות פופולרית מדי, זולה ונחותה, אם כי שלושת הטנורים – אברמוביץ', שלום עליכם ופרץ – מעולם לא נזכרו ככאלו.
אבל "הסוסה" היא עוד הוכחה נגדית לכל הטיעונים והטענות הללו. היא לא בהכרח יצירה קלה. זו יצירה שיונקת מהפולקלור היהודי, אבל מעמידה דמות מרתקת, ייחודית, ומעבירה אותה מסע מצמרר, יוצא דופן. היא צוללת לתוך תהומות הנפש שלה בצורה מאלפת וייחודית, עוד לפני שכתביו של זיגמונד פרויד נכנסו לתוך זרם הדם של הספרות (ולא יצאו ממנו עד היום).
הסוסה
ש"י אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים)
מיידיש: דן מירון
הספריה החדשה, 2018, 265 עמ'
