לאחר יותר מעשר שנים שלא שמע דבר מאמו, סינית שהיגרה באופן לא חוקי לארצות הברית, דניאל־דמינג, שאומץ בינתיים על ידי זוג אמריקנים, מוצא הודעה בדוא"ל שלו מחבר ילדות סיני: "אני מחפש את דניאל וילקינסון שהיה פעם דמינג גואו… אם אתה הדניאל הנכון אתה יכול לכתוב לי… זה קשור לאמא שלך" (עמ' 36).
כשאמו, פיילין־פולי נעלמת, מספרים לדמינג בן האחת עשרה שהיא נסעה רק לכמה ימים, אבל הוא משוכנע שהיא נטשה אותו, ועושה על עצמו ניסויים קטנים בתקווה שהיא תשוב. "ככל שירגיש גרוע יותר היא תחזור מהר יותר; אם לא יאכל יום שלם, היא תהיה חייבת לחזור" (23). בהדרגה הוא מעכל שאמו כבר לא תשוב כנראה לעולם, ונענה לעצתו של חברו המוזיקאי רולנד שלא להשיב לדוא"ל. "אל תענה… אתה תצטער על זה" (48).
קרבנות המציאות החברתית
"העוזבים", העוסק בהגירה ובאימוץ, הוא רומן חברתי אקטואלי. הוא רואה אור בעיתוי מעניין מבחינת גל ההגירה הענק ששוטף את העולם, גל שברובו אינו חוקי ויוצר עימותים רבים – פוליטיים, כלכליים וחברתיים. תמונותיהם של ילדים הכלואים במעין מחנות מעצר בארצות הברית עוררו כעס ברחבי העולם הנאור.
ספרה של ליסה קו, המתרחש בחלקו במחנה מעצר כזה, מבוסס על מקרה אמיתי. הוא עוסק בסיפורם של המהגרים ובני המהגרים הלא חוקיים מסין לארצות הברית, אבל הוא ספר שנכון להגירה הלא חוקית המתרחשת גם ביבשות אחרות. הנדידה הגדולה הזו, שרק הולכת ותופחת, נוצרת לא פעם בגלל אילוצי הקיום – מלחמות, עוני, רעב והתפוצצות אוכלוסין – שגורמים למיליונים להגר כמעט בעל כורחם, הגירה מאסיבית שעלולה לשנות בהמשך את מפת העולם. מדינות מסוימות מנסות לנעול את שעריהן, קמות בהן מפלגות המתנגדות לזרים ופועלות לריסון ממדי ההגירה הזו; מדינות אחרות מקילות יותר וקולטות חלק מהמהגרים, ולאחר כן גם סובלות מבעיות הקשורות לקשיי ההתאקלמות שלהם, וארגוני זכויות האדם נלחמים למען המהגרים וזכויותיהם.
מי שיקרא את הספר הזה, שנכתב על ידי בתם של מהגרים סינים שהגיעו מהפיליפינים, יבין אולי טוב יותר עד כמה המצב מורכב ומסובך. 36 שבועות שהה הרומן ברשימת רבי המכר בארצות הברית. אבל השאלה במקרים מעין זה היא עד כמה מה שאהוב על האמריקנים יתאים גם לקורא העברי. לטעמי, מדובר ברומן הכתוב בשפה בינלאומית, העשוי להתאים לכל קורא הומאני באשר הוא ולכל מדינה הסובלת מבעיות הגירה.
"העוזבים" מסופר בשני קולות. קולו של דניאל־דמינג, הסיני־אמריקני בעל הזהות התלושה, כילד וכמבוגר – קול המסופר בגוף שלישי – וקולה של אמו פיילין־פולי, אף היא בעלת זהות חצויה, המסופר בגוף ראשון. הקולות הללו משלימים זה את זה עד שהם מתלכדים לקראת הסיום, ומתברר ששניהם למעשה קרבנות של המציאות החברתית שכופה ההגירה.
אימוץ כמאסר עולם
על הרומן נסוך מסתורין. מדוע בעצם פיילין־פולי נטשה את בנה? האם בגלל אנוכיות של מהגרת, שבנה הפך לה למעמסה והיא רוצה לשפר את רמת חייה בארצות הברית, כפי שמשתמע מחלקו הראשון של הרומן, או עקב סיבה אחרת?
פיילין נולדה בכפר נידח בסין, התייתמה מאמה בתור ילדה, מתקשה להתפרנס וחולמת תמיד להגר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בבוא העת היא תגלה עד כמה האפשרויות בה הן מוגבלות מאוד בעבורה ובעבור מהגרים לא חוקיים מסוגה. היא מוברחת לניו יורק במשאית, עובדת במתפרה ובהמשך גם במכון לציפורניים, אבל בגלל מצוקת הקיום והחוב הכספי הכבד שהיא חייבת למתווכים אפלוליים שסייעו לה להבריח גבולות ולהגר בעזרת דרכון מזויף, היא מנסה להפיל את העובר שלה. התינוק הופך לה לנטל, וכשמלאו לו שנה פיילין שולחת אותו בחזרה לסין על מנת שיגדל עם סבו. לאחר שהסב מת, דמינג חוזר לארצות הברית וסובל מחרדת נטישה בכל פעם שאמו נעלמת מעיניו. "את תעזבי אותי שוב?", שואל אותה בנה, והיא נשבעת לו בחגיגיות שתמיד תישאר איתו, אבל מפרה את שבועתה ושוב נוטשת אותו.
דמינג סובל מאובדנים רבים, ובגיל צעיר כל כך: סבו האהוב מת, אמו נעלמה והוא מפרש זאת כנטישה, אביו החורג ליאון עזב את ארצות הברית בעקבות נטישת פיילין, ואילו אחותו של ליאון, ויויאן, מתקשה ליטול עליו את האפוטרופסות והיא מוסרת אותו למשפחת אומנה, ומשם הדרך לאימוץ קצרה. "אתה זקוק למשפחה טובה", מסבירה לו ויויאן.
דמינג נמסר לאימוץ לזוג אקדמאים אמריקנים חשוכי ילדים מרידג'בורו, פיטר וקיי וילקינסון, המעניקים לו שם חדש, דניאל, שנראה לו כמו תחפושת מוזרה ומחריף את בעיית הזהות שלו. בסצנה צובטת לב הוא מנסה להימלט מהם ולחפש את הבית שבו התגורר יחד עם אמו, אבל מן הרגע שהוא מבין שכל קרוביו נטשו, הוא נאלץ להסתגל למצב ומנסה לרצות את הוריו המאמצים, אם כי ללא הצלחה מרובה. הוא כבר לא יודע מה שמו האמיתי והיכן ביתו האמיתי, ובהמשך ישאל את עצמו "אם לא הרגיש בבית בסין, וגם לא הרגיש שייך ברידג'בורו, מה נשאר לו בעצם?" (463). כשאנג'ל, ילדה סינית מאומצת אחרת, שבה הוא רואה מעין אחות, שואלת אותו אם הוא חוגג את יום האימוץ שלו, הוא מבהיר לה שבעיניו אימוץ הוא סוג של כליאה. "יומימוץ נשמע לו הרבה פחות כיף מיום הולדת, יותר כמו מאסר עולם" (126).
קרוע בין עולמות
בברידג'בורו, העיירה הקטנה שבה הוא חי עם הוריו המאמצים, דניאל־דמינג הוא הסיני היחיד וסובל מכל סממני הגזענות הוואספית הלבנה הידועה. הוא מרגיש זר ומוצא נוחם רק במוזיקה ובגיטרה שתהפוך בהמשך לכלי היחיד שיעניק לו אחיזה בעולמו התלוש. הוא מתקשה למצוא את מקומו בעולם, באמריקה הוא נחשב סיני, ובהמשך, בסין הוא ייחשב אמריקני.
הדוא"ל שקיבל ממייקל ממשיך לנקר בראשו, והוא לא יכול עוד לעמוד בסקרנותו ויוצר איתו קשר, צעד ראשון במסע חיפוש ארוך אחר אמו הנעלמת, בתקווה למצוא את זהותו הפגומה מחדש. במהלך החיפוש הזה יתבררו לו פרטים לא ידועים לא רק על אמו אלא בעיקר עליו עצמו.
ברומן משובצים פרקי מונולוג של האם הנוטשת כביכול, ובהדרגה מתברר שהיא נעלמה למעשה על כורחה, וגם היא קורבן של ההגירה לארצות הברית, לא פחות מבנה. האם, פולי, עבדה בפרך כדי להחזיר את חובה הכספי המעיק ועברה מסכת איומה של תלאות, שבמהלכה נתפסה על ידי משטרת ההגירה, הועברה למכלאה, שם שהתה 14 חודשים בלי יכולת ליצור קשר עם בנה, ולבסוף גורשה בחזרה לסין. המכה האיומה ביותר נחתה עליה כששמעה שבנה נמסר לאימוץ. כל הזמן הזה היא חלמה לחסוך מספיק כסף כדי לחזור לארצות הברית ולפגוש אותו שוב, מבלי לדעת שבמקביל בנה מחפש אותה. "אם רק ידבר עם אמו פנים אל פנים, אולי יצליח להבין מי הוא אמור להיות" (380).
ברומן של קו, המתרחש ברובו הגדול בארצות הברית אבל גם בסין, אין טובים ורעים אלא נוטשים וננטשים, על כל פגמיהם וחולשותיהם. ה"עוזבים" עוסק לא רק בשאלת חייהם הקשים של המהגרים אלא גם בלבטיהם של ילדים מאומצים, המתקשים להשלים עם מצבם. הם קרועים בין העולמות, בין הוריהם הביולוגיים להורים המאמצים, כשכל אחד מהצדדים מפעיל עליהם מניפולציות רגשיות. "אנחנו המשפחה האמיתית שלך", אומרים לדמינג־דניאל הוריו המאמצים, וכמובן שגם אמו הנוטשת ממשיכה לראות בו בן, למרות שנות הניתוק הרבות.
אמפתיה בגובה הלב
גיבורי הרומן המרכזיים – הבן דמינג־דניאל, האם פיילין־פולי, ההורים המאמצים פיטר וקיי, וגם האב החורג ליאון ואחרים – מעוצבים כדמויות מורכבות מאוד, שבמרוצת העלילה אפשר לרחוש להם בהדרגה אמפתיה. זהו אולי מיטבו של הספר. הוא לא מהווה כתב אישום נגד איש, גם לא נגד מערכת האכיפה והמשפט בארצות הברית, לא נגד תעשיית האימוץ, ולא נגד המצב. הוא פשוט מספר סיפור מעניין מאוד, בחלקו מרתק, בגובה העיניים והלב, סיפור שמדבר בעד עצמו.
הרומן לא נקי מפגמים: קול בגוף שלישי משולב בקול בגוף ראשון הוא שילוב היוצר לעיתים צרימות מוזיקליות; הקול של האם משכנע פחות מהקול של הבן; הסצנות העוסקות במוזיקה של דמינג־דניאל לא תמיד מעניינות מספיק. למרות החולשות הללו, שהן די בשוליים, מדובר ברומן מומלץ לקריאה.
אין מדובר ברומן פלקטי הנכתב כמו פמפלט פוליטי קלישאי וזועק עוולות בכל עמוד, אלא בסיפור המסופר בדרך אנושית ומינורית. "העוזבים" פותח צוהר חשוב לעולמם של המהגרים הלא חוקיים, והוא עשוי לגלות לקורא הישראלי שגם מהגר לא חוקי הוא עדיין בן אדם.
העוזבים
ליסה קו
מאנגלית: אינגה מיכאלי
תמיר//סנדיק, 2018, 469 עמ'
