כמה שנים אחרי סוף כיתה י"ב, בעיצומו של השירות הצבאי או לקראת סוף התואר, אתם תמצאו את עצמכם גוללים את פיד הפייסבוק שלכם בחוסר עניין. לפתע, תעצרו על תמונה של חבר מהישיבה. התמונה עצמה די נדושה, התאריך דווקא לוכד את העין: הוא העלה אותה בשבת. צלילה מהירה אל הקיר שלו תגלה תמונות ממסעדות לא כשרות, וגם כמה תמונות עם החברה – שבהן הם לא כל כך שומרים נגיעה. בפגישה הבאה עם חברים תנסו לעלות את זה באלגנטיות: "תגידו, גם ההוא.. יצא בשאלה?". כן, גם הוא, וגם האקסית שלי, וגם המדריך של הרוא"ה, אתה זוכר, הגבוה. והשיחה מתגלגלת ומתגלגלת ועוד שמות עולים, והתחושה היא שיש יותר דתל"שים מכאלו שנשארו דתיים. אבל בפועל, המציאות נראית קצת פחות דרמטית.
בלי פילוח, כל אחד ממהר לאפיין את ההידתל"שות כדי שתתאים לאג'נדה שלו: זה בגלל שהם לייטים, זה בגלל שהם דוסים, השמרנות חונקת מדי, הליברליות מאפשרת מדי, הפנימייה לוחצת, התיכון משוחרר, צריך להפריד וטוב לחבר.
עוד כתבות באתר מקור ראשון
–רווקות מאוחרת, הגרסה החרדית
–"יוצר אמיתי הוא לא אדם שמשרת אג'נדה"
–האם יש בישראל יותר מדי ישיבות ואולפנות?
–מדוע גברים דתיים שנפגעו מינית שותקים
הסקר שמובא בעמודים הבאים נערך על ידי ד"ר עדו ליברמן ממכון ל.ש.ם, ביוזמת מעלה – המרכז לציונות דתית עבור מערכת החמ"ד, ובחן את תהליכי ההתבגרות של בוגרי החינוך הדתי בעשר השנים הראשונות שלאחר בית הספר. הוא מנסה לפצח את התהייה האם באמת יש כל כך הרבה דתיים שהורידו את הכיפה (לא), האם בית הספר משנה (לא כל כך), או המגדר (דווקא כן), ומה הסיבה שבגללה מחליטים בוגרי החינוך הדתי להדיר ממנו את רגליו.
ד"ר אברהם ליפשיץ, ראש מנהל החמ"ד, הגיב על הסקר: "האחוזים בסקר זה נמוכים משמעותית מנתונים מקבילים דומים שהיו בעבר. אנו שמחים עם ההורים שהם המחנכים המרכזיים של התלמידים, ולצידם אנו כמחנכים משתדלים לסייע בפיתוח הילד מבחינה אישית ודתית". גם רפי קפלן, מנכ"ל מעלה – המרכז לציונות דתית, התייחס לממצאים: "לצד הצורך בהשתפרות מתמדת, יש מקום לשבחים. החמ"ד הצליח לגדל דור שרובו המוחלט ממשיך את ערכי משפחותיהם בדרך התורה והמצוות, תוך כדי השתלבות בחברה הישראלית והתגייסות לכל משימות הדור ובכל שטחי החיים".
שבע בום: אחד מכל שבעה דתיים יוצא בשאלה
שאלה של חינוך? מנתוני הסקר עולה כי הסיכוי הנמוך ביותר לצאת בשאלה שמור לתלמידות שלמדו בתיכון דתי לבנות בלבד, ואחריהן לבנות שהלכו לאולפנה עם פנימייה. לעומתם, אחוזי היציאה בשאלה הגבוהים ביותר נרשמו בקרב תלמידי תיכונים דתיים לבנים ומיד אחריהם, בפער קטן, בקרב תלמידות אולפנה ותלמידי ישיבות עם פנימייה.
אשת חיל. אחוז הבנים שמסירים את הכיפה גבוה כמעט פי שניים מהבנות שיוצאות בשאלה.
אנחנו דור מצוין? שיעור הדתל"שים מקרב בני ה־19 עד 21 נמוך בחמישה אחוזים משיעור הדתל"שים מקרב בני ה־22 עד 30. האם מדובר במגמה? ד"ר עדו ליברמן, עורך הסקר ומנכ"ל מכון ל.ש.ם, ממהר לצנן את ההתלהבות: "יש לזכור שהקבוצה המדוברת צעירה מאוד, וחבריה נמצאים בתחילת תהליך גיבוש הזהות האישי שלהם, שהוא תהליך דינמי וארוך טווח. חלק מהנסקרים בקבוצת הגיל הזו טרם סיימו את שירותם הצבאי או הלאומי, חלקם אפילו בכלל לא התחילו אותו. לכן יש להסתייג מהנתונים העולים מקבוצה זו ולהמתין עוד כמה שנים כדי לבדוק שאכן מדובר במגמת ירידה".
כיפת ברזל
להיות יהודי דתי זו תנועה אמיצה, נגד כיוון הזרם. עם מספר כל כך נמוך של דתל"שים, מצבנו טוב מאי פעם // הרב אברהם סתיו
1. שיעור הדתל"שים באוהלו של אברהם אבינו עמד על 50 אחוז. גם בביתו של יצחק האחוזים היו דומים. יעקב אבינו הצליח קצת יותר, אבל כמה שנים אחר כך (על פי חז"ל), רק אחד מכל חמישה ישראלים בחר לצאת ממצרים. מבין הנבחרים שיצאו, רק שבט אחד מתוך שנים־עשר לא השתחווה לעגל.
זו הייתה רק ההתחלה. בימי אליהו, נותרו בכל ישראל שבעת אלפים איש שלא כרעו לבעל. בימי עזרא, רוב העם נותר בגלות והתבולל, וגם אלו שעלו נשאו נשים נוכריות. אחר כך באו ההתייוונות בתקופת החשמונאים, ההתבוללות שאחרי החורבן, ההשתמדות ההמונית של יהדות ספרד בימי הביניים, נטישת בתי המדרש בתקופת ההשכלה, וזה עוד לפני שהגענו לציונות, לקומוניזם ולמלחמות העולם.
כי להיות יהודי דתי זו תנועה אמיצה, נועזת, נגד כיוון הזרם. נגד האנטרופיה העולמית שמושכת באופן טבעי לאלילות, לנצרות או לחילון. ובעיקר, מדובר בבחירה. בחירה שאני מתפלל בכל יום שילדיי, וילדי כל ישראל, יעשו. אך בסופו של דבר זו בחירה שלהם, והיא לא טריוויאלית.
2. היום, לפחות לפי הסקר הנוכחי, מצבנו טוב מאי־פעם. למעשה, אם היינו עומדים על פחות מעשרה אחוזים של דתל"שים הייתי מתחיל להיות מודאג מקיבעון ומחוסר־אותנטיות. כך שעם כל הכאב על כל בן שמתרחק מאביו, הנתונים הם של חברה בריאה ויציבה בניגוד לכל מה שנשמע לאחרונה בתקשורת.
זה לא מאוד מפתיע שאנחנו נשארים דתיים. אין סיבה שיהיה אחרת: אנחנו חיים כבר שבעים שנה בתוך נס גלוי מתמשך, שאיש לא יכול היה לדמיין מלבד נביאי ישראל; התרבות המערבית החילונית רועדת בכל מובן אפשרי – ערכי, משפחתי, דמוגרפי; צלחנו את חבלי הלידה של ראשית קיבוץ־הגלויות. למה לא להיות דתי?
3. יותר מ־20 אחוז מהדתל"שים מצהירים שעזבו את הדת בגלל שאלות פילוסופיות. זה נתון בעייתי כמובן, כי בני־אדם נוטים לתאר את הבחירות שלהם כרציונליות ולהמעיט בחשיבותם של מניעים רגשיים. אבל גם אם המספרים לא מדייקים, הם מספרים לנו משהו חשוב: שאלות באמונה יישארו כאן תמיד. מהר מדי זנחנו את הבירור השכלי, המעמיק, לטובת ההנחה שכל מה שמעניין את הנוער זה הרגש והחוויה. אנחנו לא מדברים על כך מספיק בתיכון, ולא נוגעים בזה בכלל בחלק גדול מישיבות ההסדר (במכינות הגישה אחרת, ומדרשות אני פחות מכיר). וכך האמונה נותרת בוסרית וילדותית, והשאלות הולכות ומתפתחות, לובשות סגנון מתוחכם וצוברות ידע אקדמי. הדבר הראשון שהייתי עושה כמחנך (גם ובעיקר במוסד על־תיכוני) אחרי הסקר הזה, הוא ליצור מרחב מזמין ומאפשר לבירור יסודי של שאלות באמונה.
עניין של גיל: באיזה גיל ממוצע יוצאים בשאלה?
פרספקטיבה של זמן? בממוצע, היוצאים מהדת עושים זאת בגיל צעיר יותר מהשבים אליה, ואת רוב התנודות הדתיות נשים נוטות לעשות כשנה וחצי בממוצע לפני שגברים יעשו זאת – חוץ מהמעבר מ"דתי" ל"חילוני".
הצתה מאוחרת. התלמידים מבתי ספר התורניים עוזבים את הדת בגיל מאוחר יותר מחבריהם בבתי הספר התיכוניים, בעוד אלו שעוזבים את הדת בגיל הצעיר ביותר משתייכים לתיכון דתי מעורב. אלו שמחליטות לעזוב את הדת בגיל המאוחר ביותר, הן בוגרות אולפנות פנימייה, שיעשו את הצעד שנתיים וחצי לאחר הגיל הממוצע ליציאה בשאלה – 19.5.
מחט הדתומטר נרגעה
ההגדרה של דתי יותר נזילה, חינוך עושים באהבה, הדתיות מתכננות ילודה ואל תצדיקו את החיפוף בכפירה // אמילי עמרוסי
1. ברשימת ארבעים הצעירים המבטיחים של "גלובס", הופיעו בשנה שעברה שתי נשים דתיות בתחילת שנות השלושים שלהן.פיזיקאית מאוניברסיטת תל־אביב וחוקרת מדיניות מאוניברסיטת בן־גוריון. נתפסה לי העין עליהן. שתיהן – שלא מכירות זו את זו – לבשו לצילומים מכנסיים וחולצה, ועל ראש שתיהן התנוססה מטפחת. בדור של אמא שלהן, תמונה כזאת – אישה במכנסיים צמודים וכיסוי ראש – לא הייתה מוכרת למין האנושי (למעט אמריקניות, שתמיד נראו מוזרות אבל היו צעד אחד לפני השאר) כי פעם זה היה או־או והיום זה גם־וגם.
אגדת הילדות שלנו סיפרה שכל דתי חמישי חוזר בשאלה. הלכתי לבדוק. לא אגדה רעיי. נתון קבוע שחזר בסקרים. 20 אחוזים ממי שגדלו איתי כדתיים הפכו לחילונים. והנה בני 26 עד 30 – דור "הגם וגמים" – רק 14 אחוז דתל"שים. יש פחות דתל"שים כי יש ספקטרום נינוח. אתה לא עף מהמשחק אם אתה לא מטביל כלים. את לא יוצאת בשאלה אם את מכבסת בחול המועד. המגזר הוא הבית גם אם מתרי"ג נשאר י"ג. חוקרות דתיות במכנסיים וכיסוי ראש. הכול טוב. מחט הדתומטר נרגעה.
2. הסיבות להתחלנות שעליהן העידו הנשאלים בסקר כוללות עייפות מהריטואלים הדתיים וממערכת החינוך הדתית, עצבים על ההורים, התמרדות נוכח האיסורים, אדישות, ובמקום הראשון – באופן בלתי מעורר אמון: "מבט תיאולוגי ופילוסופי על החיים". מה? יותר מ־30 אחוז מהגברים הדתל"שים הסבירו את השינוי בחייהם מאורח חיים דתי לחילוני, בכך שהסתכלו על השמיים ובהיפוך מאברהם אבינו – הבינו שאין שם כלום. נכנסו לפרד"ס ויצאו על סוס בשבת. לא מאמינה לכם. יש חכמי דעת שהגו והגו עד שהחליטו לפנות. יש אלישעיים. אבל 30 אחוז? על מי אתם עובדים כפרות. אם אכלתם לא־כשר באמסטרדם זה לא בגלל מבט תיאולוגי על החיים. אם ישבתם לצפות בסדרה בשבת שעברה זה לא בגלל פילוסופיה. וכשדילגתם על צום תשעה באב זה לא קרה בגלל הגות עמוקה.
3. לפני שנה העברנו שאלון אנונימי בין בוגרות המחזור שלנו באולפנה לכבוד עשרים שנה לתום הלימודים. מתוך שבעים בוגרות רק ארבע מגדירות את עצמן כחילוניות. במונחים פנימיים האולפנה הצליחה. יש לזקוף זאת לזכות העובדה שלא מדדו לנו חצאיות, לא הכריחו להתפלל, לא דיברו על צניעות. למדתי באולפנה בלתי לוחצת בעליל (עפרה, מחזור ט' כבוד). הסקר הנוכחי מצא הרבה יותר חוזרות בשאלה מבין בוגרות המוסדות התורניים או האולפנות, מאשר בקרב בוגרות התיכונים הדתיים. שוב: חינוך דתי עושים באהבה או לא עושים בכלל.
4. ועוד מהפכונת מתחבאת בין הנתונים. שימו לב: מבין הדתיות הנשואות מתחת לגיל שלושים, כמעט שליש אינן אמהות.
אצעק כאן תפילה למען המעוכבות, הממתינות ומייחלות לפרי בטן, שייפקדו בזרע של קיימא במהרה ובלי מכשולים אמן. ואחרי שאמרנו את זה, בלב אוהב, כדאי לשים לב: הנתון לגבי הצעירות שטרם הביאו ילדים לעולם למרות שהתחתנו לפני יותר משנה, חוצה את הסטטיסטיקות של מאותגרות פוריות. 30 אחוז מהנשואות הדתיות טרם הפכו לאמהות. הן בוחרות מתי ללדת! זהו דור ראשון שמבטא שינוי תרבותי מטלטל. שינוי שמאפשר לנשים הללו, בלי שמץ מאבק פמיניסטי מודע, לסלול לעצמן חיים בטרם יביאו חיים.
סיבה ומסובב: למה יוצאים בשאלה?
אבל למה? כמעט מחצית מהעונים (47%) ציינו כי יצאו בשאלה כתוצאה מ"עייפות" מהחוויה הדתית (שחיקה מהתנהגות דתית, סגנון החיים הדתי נוקשה ומגביל, רצון לחוות את החיים, אדישות וחוסר עניין בדתיות), זאת, לעומת כרבע שתלו את עזיבתם בסיבות תיאולוגיות, וכשישית שתלו זאת במערכת החינוך הדתית.
יחד עם זאת, ייתכן כי ההפרש בין המניעים נובע מהשינוי בסגנון החיים של תלמידי המוסדות השונים: לדוגמא, בוגרי התיכונים בדרך כלל יחוו פחות מגבלות על אורח החיים שלהם, לעומת בוגרי מוסדות תורניים יותר.
קשיים באמונה. מקרב הדתל"שים שלמדו בבתי ספר מעורבים, הסיבה העיקרית לעזיבת הדת היא ממניעים תיאולוגיים (38.5%).
מורה זה לכל החיים? החינוך הדתי "שרט" בעיקר את תלמידות האולפנות הפנימייתיות (36.4%), והאולפנות בכלל (21.1%).
בנות מושפעות יותר מהסביבה? 17.2% מקרב הנשים ציינו את משפחתן כסיבה לעזיבה, בעוד שבקרב הגברים 2% בלבד נקבו בסיבה זו. גם החברה השפיעה על הנשים הרבה יותר מאשר על הגברים: 15.5% מהנשים ציינו את החברה שגדלו בה כמניע לעזיבה, כמעט פי שניים מהגברים שבחרו בסיבה זו (8.2%). בקרב הגברים, הסיבה העיקרית לעזיבת הדת היא מסיבות תיאולוגיות (31.6%), ואחריה, בפער ניכר, אדישות וחוסר עניין (15.3%).
מגבלות. כמעט חמישית (19%) מהדתל"שיות תלו את סיבת עזיבתן בנוקשות הדת ובהגבלותיה, לעומת חמישה אחוזים בלבד מקרב הדתל"שים הגברים.
הדור הבא. בקרב הנשים הדתיות הנשואות, לכ־30% אין ילדים כלל, ומעל ל־50% הן אמהות לילד אחד או שניים.
טעם החיים. הבנים שהתחנכו בישיבות פנימייה דתיות פזלו החוצה בעיקר בשל רצון לחוות את החיים המודרניים: למעלה מרבע מהם (27.3%) תלו בכך את סיבת עזיבתם. אחוז זהה מקרב אוכלוסייה זו עזב את הדת מתוך תחושת אדישות וחוסר עניין בדת. אחרי תלמידי הפנימייה, בפער ניכר, ניצבים הבנים שלמדו בתיכון דתי: למעלה משישית מהם (16.7%) תולים ברצונם לטעום את החיים כסיבת עזיבתם העיקרית. אוכלוסייה נוספת שעוזבת את הדת לטובת סיבה זו היא בוגרי מחזורים 2015-2017: כמעט שליש (29%) מקרב הדתל"שים במחזורים אלו ציינו סיבה זו כגורם לעזיבת הדת.
המשתתפים בסקר התבקשו להתייחס להגדרות הבאות:
דתי: יהודי שמשתדל לקיים לפחות את המצוות המרכזיות, כגון שמירת שבת, כשרות וכדומה, כחובה הלכתית.
מסורתי: יהודי שמשתדל לקיים חלק מהמצוות אבל לא כחובה הלכתית, אלא כחלק ממסורת ישראל.
חילוני: יהודי שלא מרגיש מחויב כלל למסגרת הלכתית כלשהי.
"יוצאים בשאלה" בסקר הם רק מי שהגיעו מבית דתי אך מגדירים את עצמם כעת כחילונים.
