לפני 36 שנה ביקר עמוס עוז בעפרה לשבת אצל ישראל הראל, ובמוצאי שבת, במועדון זמני מלא וצפוף, נשא דברים באוזני אנשי היישוב. הוא פתח את דבריו במילים המבקשות לקָרֵב: "הציונות היא שם משפחה; כולם היו בניי!". ההתרגשות הייתה גדולה לא פחות מן הספקות.
במהלך השבת טיילתי עם עוז ביישוב והראיתי לו בין היתר את בית ספר השדה. אז הוא סיפר לי על מפגש שלו עם דוד בן־גוריון, כ־21 שנה לפני כן, לפני פרישתו הסופית של "הזקן" לשדה בוקר. וכך אמר:
נכנסנו ללשכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון בקריה בתל־אביב, חבורת "מן היסוד" (=אופוזיציה לבן־גוריון בתוך מפלגתו), ואני הייתי הצעיר בחבורה; על שולחנו, מתחת לזכוכית, ראיתי פסוק מספר שמות (כג, ל־לא), שהפתיע אותי: "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תִפרֶה ונָחַלתָ את הארץ; ושַתי את גבֻלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר".
שאלתי: חבר בן־גוריון מה זה? ענה לי: חבר צעיר, ההיסטוריה היהודית עוד לא אמרה את דברה האחרון! גבולות ישראל הם גבולות לדור הזה. שאלתי: מה פירוש הדבר? ענה לי: רְאֵה, יש תנאים מוקדמים – 6־5 מיליון יהודים – עצמאות כלכלית – נגב וגליל מאוכלסים – ו"אוֹקַזיון" בינלאומי (=הזדמנות היסטורית); שאלתי: מה יכול להיות "אוֹקַזיון" בינלאומי? בן־גוריון הזיז את המסך מהמפה הסודית שעל קיר הלשכה, ואמר: ירדן מתפוררת, העיראקים נכנסים מפה, הסורים מפה, אולי הסעודים מפה, והניח את כף ידו בין ירושלים לערד, על הר חברון. שאלתי: בתנאים כאלה, זה כל מה שאתה לוקח? ענה לי: כן! פה אפשר ליצור רוב יהודי בשנים מעטות!
הופתעתי למשמע סיפור זה על דוד בן־גוריון, שקולו נשמע באוזניי מימי ילדותי, ואני מסוגל לחזור על דבריו בטון דיבורו המיוחד לו. שאלתי – "אתה מסכים לזה?", והוא אמר לי:
כן, אלא שאתם לא פעלתם לפי התנאים המוקדמים שהציב בן־גוריון, ופירשתם את ששת הימים כהזדמנות בינלאומית בגלל האמונה המשיחית שלכם. יחד עם זה, אני עמוס עוז התנגדתי להתנחלויות שלכם, אבל אני גם לא רוצה שיפנו אתכם, אפילו אם תצטרכו לחכות לריבונות היהודית מאתיים שנה!
אם כך, אמרתי, אין בינינו תהום, אבל זה לא מה שמצטייר בעימות האידיאולוגי בין המחנות; זהו ויכוח בין אחים על גבולות היכולת של המפעל הציוני; את הוויכוח הזה אני אשמח לנהל איתך; העיקר הוא שאנו לא נמצאים על שתי פְּלָנטות כמו שחשבתי עד לפני חמש דקות".
בעקבות הביקור התקיימו מפגשי המשך, בביתו של עוז בחולדה, בביתה של נעמי שמר בתל־אביב ועוד; נוצרה אווירה של שיח משותף, שאמנם לא הבשיל להסכמות עקרוניות, אך תרם תרומה חשובה לעמדתו העקרונית של יצחק רבין כראש ממשלה, שלא לפרק שום יישוב במסגרת הסכם אוסלו.
מגן על ישראל
בין המפגשים והשיחות שלח אליי עמוס עוז את ספרו "ארצות התן", עם כמה מילים בכתב ידו, ובהן כתב:
ליואל בִן־נון, בתוך השיחה, בתוך המחלוקת ובתוך ההסכמה הסודית, מעמוס עוז
הסיפור האחרון הוא, לענייננו, העיקר, מעונשם של האחרים אתה פטור.
במפגש הבא, אחרי שקראתי את הסיפור הנורא "על האדמה הרעה הזאת'", על גלעד הזקן, על יפתח ובִתו, ועל מלחמת האחים בין מנשה לאפרים (שופטים יא־יב), כתבתי לו פתק, ובו שאלתי: האם "גלעד" נושא בחובו כמה קווים שאולים מן הזקן (=בן־גוריון)?
השיב לי עמוס בכתב ידו (המקור שמור אצלי בתוך הספר):
הגירוי שהביאני, אולי, לכתיבת סיפור יפתח הגלעדי – נעוץ בהתוודעות המפחידה והמרתקת אל יפתחֵי "יחידה 101" וסביביה – שרון ואיתן והר־ציון ושכמותם, ואולי ראש לשועלים "הפוכי העיניים" הללו – דיין, שקראתי לו באחד ממאמרי "אדם נושא קללה". אחר כך באו המדרשים הקשורים ביפתח: "יפתח גרופית של שקמה היה …" וכו' וכו', עד "נשלו אבריו במדבר".
שנים לפני כן, ואחר כך, הרהרתי שוב ושוב בשילוב הנורא של ברכה וקללה במעלליהם של דיין ושל שרון, שכולם השאירו את רישומם על פני האדמה הזאת, לטובה – ולרעה.
באחד מביקוריי אצלו בערד, אמרתי לו בין השאר את דעתי, שהפער בינינו לבין האסלאם קטן הרבה יותר מהפער בינינו לבין הנצרות, והוא סיפר לי מיד סיפור תומך בדעה זו, ממה שעבר עליו בימי מלחמת לבנון, אחרי הטבח שחוללו הנוצרים בלבנון במחנות הפליטים סַבְּרה ושַתילה. וכך סיפר:
הייתי אז בביקור בשטוקהולם, והזמינו אותי לריאיון בטלוויזיה השוודית, בערב אחרי הטבח. המראיין שאל אותי: "איך מרגיש סופר יהודי כאשר בני עמו מבצעים פשעים כאלה בלבנון?"
מכיוון שאמר "סופר יהודי" (ולא ישראלי), ומכיוון שהציג את הפשעים כאילו בוצעו על ידי "יהודים", חשתי בנימה אנטישמית, והגבתי בחריפות ובקור רוח: "אתם מצפים שמדינת ישראל תהיה המדינה הנוצרית הטובה ביותר, ואולי המדינה הנוצרית היחידה (=שמַפנה תמיד את הלחי השנייה), אבל יש לי חדשות בשבילך ובשביל הצופים – ישראל לא הייתה ולא תהיה מדינה נוצרית!"
למחרת, בעת ביקור במוזיאון של שטוקהולם, הגיע שליח מראש ממשלת שוודיה אולוף פַּלמֶה, ואמר שראש הממשלה מבקש להיפגש בדחיפות. כשנכנסתי ללשכתו, הסתער לעברי וזעק בזעם: מה פירוש ישראל איננה מדינה נוצרית? אצלכם כתוב – "לא תהרוג" (=KILL)!
אמרתי לו: אצלנו כתוב – "לא תרצח" (=MURDER)!
ראש הממשלה השוודי (שתמך בטרוריסטים, ונרצח בעצמו כעבור זמן על ידי טרוריסט) צעק למזכירה להביא את התנ"ך המעוטר (בתרגום קינג ג'יימס), ואז אמרתי לו שהנוסח הזה שהוא מכיר הוא זיוף של הסופרים הנוצרים מהמאה הראשונה לספירה (שרצו לכלול בעשרת הדיברות גם אחריות עקיפה להריגה, בגלל הריגת הנוצרי על ידי הרומאים); בתנ"ך המקורי כתוב – "לא תרצח"! השוודי ההמום נפל לתוך כיסאו, ומיד התרומם שוב, וזעק: "ומי אומר לך אדוני איזו גרסה היא הנכונה?"
יצאתי משם, והלכתי נסער אנה ואנה על גשר הנהר בשטוקהולם, כשאני חושב שעוד יהיה לנו שלום עם מוסלמים במזרח התיכון, ועדיין תבעבע השנאה העמוקה בינינו לבין נוצרים אירופאים.
התרגשתי מאוד מידיעתו של עמוס עוז את משמעות התרגום הנוצרי של "לא תרצח", ומעצם ההעזה שלו לעמוד ללא חת מול מנהיג אירופי ולהגן על התנ"ך ועל מדינת ישראל מול שונאי ישראל, ואמרתי לו: אילו קמה מדינת ישראל רק כדי שאפשר יהיה לדבר כך מול ראש ממשלה באירופה, דיינו! אז הוסיף עמוס עוז ואמר לי: "את הוויכוחים הנוקבים בתוכנו אני מנהל רק בינינו, בארץ, ובשום פנים לא בחוץ".
התלמוד כמפתח לעגנון
בביקור אחר בערד דיברנו על עגנון, ועל "סיפור [לא] פשוט". אמרתי לעמוס שרוב לומדי ספרות אינם בקיאים בתלמוד, ורוב לומדי גמרא אינם קוראים ספרות, אבל ש"י עגנון, שבקי היה בתלמוד ובמדרשים, אי אפשר להבינו בלעדיהם. לדוגמה הראיתי לו את שכתב עגנון על הירשל, שאירס את מינה ו"ליבו העלה טינא עליה" (סיפור פשוט, עמ' צה־צו). ביקשתי ממנו מסכת סנהדרין אם יש בידיו. עוז עלה על סולם והוריד מראש ספרייתו הגדושה תלמוד בבלי (בכרך אחד), שדפים רבים כבר נשמטו בו מן הכריכה מרוב שימוש. פתחנו בדף עה ע"א, וקראנו את ה"מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה ליבו טינא (=תשוקת יצר), ובאו ושאלו לרופאים".
אורו עיניו של עמוס ואמר שכעת הוא מבין גם מנין לקח ביאליק את שם סיפורו "מאחורי הגדר". לימים כתב על כך בספרו "שתיקת השמים" (עמ' 72־71). את הטיוטה שלח אליי לקריאה, "אם תמצא זמן שלא יום ולא לילה", ובליווי "ד"ש מבית לבית" ותקווה "שעוד נראה ימים טובים מאלה". על הספר המודפס כתב לי "ליואל ולביתו ביום סגריר", ובתוך הספר הדפיס הערה (51 בעמ' 71):
ואני אסיר תודה לידידי בזמן מן הזמנים הרב יואל בן־נון שהעמידני על עניין זה, המעשיר את הבנת "סיפור פשוט".
כשקיבלתי מעמוס עוז את ספרו "שתיקת השמים", הייתי שכוב במיטתי מחמת חולי, וקראתיו ביעף; ראיתי את הסבריו (המוזרים בעיניי) של עוז לאותו בָּלָק, הכלב המשוגע, מלקק טיפות הצבע מן המכחול של יצחק קומר (החלוץ המוזר בסיפורו של עגנון "תמול שלשום"); כל ירושלים הכירה את הכלב המשוגע ופחדה ממנו, ולבסוף נשך את יצחק קומר והוא מת. ראיתי שכל מומחי עגנון לא ידעו הסבר, ועגנון עצמו לא השיב לתמיהות.
חזרתי לעגנון ב"תמול שלשום", וראיתי מיד את רישומי התיאור התלמודי על מותו של רבי אליעזר ועל אובדן תורתו בגלל החרם שהטילו עליו (סנהדרין סח ע"א). ונאמר שם בשמו של רבי אליעזר: "הרבה תורה למדתי ולא חיסרתי מרבותיי אפילו ככלב המלקק מן הים; הרבה תורה לימדתי ולא חיסרוני תלמידיי אלא כמכחול בשפופרת". מיד התבאר לי מפני מה נזקק עגנון ל"כלב המשוגע" כדי לתאר את שיטות החרם המתרוצצות בירושלים בין קבוצות של יהודים תלמידי חכמים, כאותו "הכלב בָּלָק", שחרדי ירושלים ידעו לפחד ולהישמר ממנו, ורק החלוץ המהלך בין העולמות נפל ומת מנשיכתו הרעה, אחרי שניסה לשחק בכלב הזה עם מכחול וצבע.
התקשרתי לעמוס עוז ואמרתי לו: "הנה שוב ברור שאי אפשר לקרוא עגנון בלי בקיאות בתלמוד!"
אלטרנטיבה לקריית ארבע
בעקבות מפגשי השיח השונים – גם בבית־שמש ובמקומות אחרים – כתב עוז שני ספרים: "פה ושם בארץ ישראל", ו"קופסה שחורה". כשקראתי את "קופסה שחורה", נקשרתי אל הנער בועז הענק העילג, שאביו הדוקטור, המשכיל והעשיר, גירש את אשתו מפני שאהבתו הראשונה הפכה לשנאה, וירד מן הארץ. בועז צמח לו מול אב חורג, מאמין ומדקדק במצוות, שמקפיד (כמוני) לציין תאריך עברי על כל מכתב, והוא הציל אותו מהידרדרות לפשע, ושלח אותו לשיקום בקריית־ארבע אצל המתנחלים. אמו, חילונית בנשמתה, הצליחה להוציא מבעלה הראשון היורד, אבי הנער, סכומי עתק (מתוך הירושה העתידית) לשיקום הבן ולביסוס חייהם בארץ, למורת רוחו המתמשכת של עורך דינו.
בועז העילג והמשוטט רכש למרות הכול מעט חינוך יהודי וציוני אצל המתנחלים מקריית־ארבע, ואף שלא יכול היה להישאר שם בשום אופן, זה הביא אותו להתנחל באחוזה העזובה הרשומה על שם אביו בזכרון־יעקב, לשקם אותה בדרכו המוזרה, ואף להביא אליה את האב שחלה בסרטן וזקוק למנוחה ולשיקום ואת אמו ובתה (מנישואיה השניים, הכשרים בהחלט), שיסייעו ויסעדו את החולה ואת הבית. אפילו האב החורג נרגע מפרצי זעמו וחרדתו שמא אשתו סטתה שם, וביקש סליחה נרגשת גדושה בפסוקי תהילים.
בסיפור הזה הצליח עמוס עוז להעמיד אלטרנטיבה ציונית יפה למתנחלים מקריית־ארבע, באחוזה הנטושה במושבת הברון זכרון־יעקב, ואף לקבץ לשם, נגד כל סיכוי סביר, את המשפחה ההרוסה. ואז, לקראת הסוף, במכתבה האחרון, מאחוזת גדעון בזכרון־יעקב, מתארת האם את הפחד שלה מפני העתיד הצפוי לנגד עיניה מידי בועז בנה המשוטט בכרמל:
יום אחד הוא יֵצֵא לנדודיו ולא יחזור. חבריו ימתינו לו כאן שבועות אחדים, אחר־כך ימשכו בכתפם וייעָלמו אחד־אחד. הקוֹמוּנה תתפזר לכל עבר. נפש חיה לא תישָאר. החרדון, השועל והצפע יירשו מחדש את הבית ועשבי הבר ישובו. אני לבדי איעָזב לשמור את חבלי הגסיסה. ואחר־כך? לאן אלך?
קשה לי לתאר את תגובתי הרגשית הקשה למקרא הקטע הזה. צלצלתי מיד לעמוס ואמרתי לו שעל קטע אחד בספר היפה כל כך אינני יכול לסלוח לו. מבלי כל הסבר נוסף, עמוס הבין מיד איזה קטע הסעיר אותי כל כך, ואמר לי:
זה משקף את הפחדים העמוקים שלי.
עמוס, נוח על משכבך בשלום.
