גוונים וסדקים בקיר

שאלת מעמדו של הסיפור הקצר היא סיפור ארוך למדי. בקיצור נמרץ, אם שנות התשעים אפשרו את פריחתה כאן של תופעת אתגר קרת, בשנות האלפיים כבר נרשם מעין טרנד עולמי של התנכרות לז׳אנר מצד הוצאות הספרים, קו שהיה מורגש במיוחד בזירת ספרות המקור בארץ, מעצם היותו של קהל קוראי העברית קטן להפליא. כמו בהקשרים אחרים, גם פה ברקע הדברים עומדת השאלה הנצחית של הביצה והתרנגולת: האם הקוראים מכתיבים את הטעם להוצאות הספרים, אשר מטבע הדברים שואפות להתפרנס, או שמא המו״לים הם אלה שבוחרים במה להאכיל את הצרכן, מתוך שיקולים כלכליים ואחרים. התשובה לכך בוודאי מורכבת, אבל נדמה שאפשר כבר לזהות רמז להתחדשות ולהרמת ראש מעל פני המים של אותה סוגה משוננת וחסכנית.

בשנת 2013 נפל דבר, כאשר הסופרת הקנדית אליס מונרו, הידועה כאמנית של סיפורים קצרים ולא פרסמה מעולם רומן פרי עטה, זכתה בפרס נובל לספרות. מעבר לגושפנקה האישית שניתנה למונרו על איכות יצירתה, הייתה כאן אמירה בעלת עוצמה בעולם הספרות: הסיפור הקצר חי וראוי. סנונית ראשונה זו הרימה לא מעט גבות, פערה לא מעט פיות, ובעיקר התניעה שיח, כזה שבוחן מחדש את אותו יצור קצר ומנודה על לא עוול בכפו.

קבצים של סיפורים קצרים ממשיכים לראות אור בהוצאות הספרים, אבל נדמה שבמה שעשוי להסתמן כקאמבק של סיפור המקור הקצר בארץ נוטלת כעת חלק משמעותי הוצאת ״פרדס״ הבוטיקית. ההוצאה הבינונית בגודלה רוקמת אל תוך דפי נייר עולמות קריאה מסקרנים, שבהם שולט קו אמנותי שלאו דווקא תואם את המיינסטרים, אך מזקק דווקא את האיכותי מתוך הצייטגייסט הקצרני. בעידננו המצייץ, השואף לדיאטת 140 תווים, כותבים רבים ייטו אל הסיפור הקצר, וכמו בכל דבר – חלקם יפיקו מרגליות, אחרים פירות באושים. ב״פרדס״ מבקשים כעת לתת הזדמנות לסיפור הקצר, עם ייסודה של סדרת ״פואנטה״ לאסופות של קצרים וקצרצרים, בתקווה שבמבחן הכיס יממן הקורא שוחר התרבות את החזון.

פנטסטי במחוזות האפשרי

סדרת ״פואנטה״ נפתחה בלידת תאומים בלתי־זהים בעליל, ״ציפיות וסיפורי בדים אחרים״ של שולה מורצקי ״ובית האושר״ מאת ניבה רטנר. למעשה, מדובר בהימור כפול – לא רק שהמו"ל הלך על ז׳אנר שנלחם להשיב את האוויר לריאותיו, אלא שאף מדובר בשני ספרי ביכורים. צניחה חופשית ללא מצנח, בתעוזה ראויה להערכה. כשמסתכלים בקנקן, קורצת מהמדף הפקה צבעונית עם גרפיקה מזמינה ונכונה, לחלוטין לא משחק משמים על תמונות שנבחרו ממאגר אינטרנטי פתוח. הצצה בעמוד הקרדיטים נוסכת תקווה בדמותה של העורכת החדה תמי לבנת מלכה, וכאן מסתיים הדמיון בין שתי אסופות הסיפורים.

שולה מורצקי ילדה את תינוקה הספרותי הראשון בגיל 76. התוצאה היא 29 סיפורים בקומבינציה חסרת גיל לחלוטין. אחד מהם, סיפור נפלא ומכמיר לב בשם ״הקוף״, זכה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של עיתון ״הארץ״. סיפוריה של מורצקי נעים בין הצעיר למבוגר, אבל בחשבון אחרון שועטים קדימה, נוגעים בעכשיו יותר מכל דבר אחר. חלקם ריאליסטיים עד דיוק של מולקולה, אחרים מערבים מעין ריאליזם פנטסטי, או מותחים את הסוריאליזם עד לצבעים פסיכדליים, עם קול מספר של תוכי, ציפית של כרית או מרצפת.

בכישרונה הרב מצליחה מורצקי לבזוק עניין גדול בבנאלי ביותר, ומנגד – ״להוריד״ את הפנטסטי הגמור אל מחוזות האפשרי. סיפור כמו ״לרקוד״ מתאר גרוש וגרושה בגיל העמידה אשר מכירים בחוג ריקודי עם במתנ״ס ונרשמים לתחרות ריקודים קטנה. תיאור מחשבותיהם, התגפפויותיהם וכיסאות הפלסטיק של המתנ״ס הם מעין רישום של היומיומי הגנרי ברמה מיקרוסקופית כמעט, ואפילו מחומר כזה, ובמובן מסוים דווקא מחומר כזה, מצליחה מורצקי לייצר סיפור מעניין ונוגע. ״ארמגדון״, מן העבר השני, הוא אפוקליפסה הזייתית, דיסטופיה המתוארת דרך מטמורפוזה גופנית מחרידה שעוברים נערה בשם סוזי וחבריה, שינוי פיזי שכאילו נלקח מציור של דאלי או מהצד הכי משולח רסן של לא־מודע פרוידיאני.

סיפוריה של מורצקי הם מה שקורה לנו מתחת לאף ואיננו מבחינים בו ובפרטיו, הם מחוזות הדמיון הפרועים ביותר, והם ריאליזם מוחלט שמסופר דרך עיניה של חיית מחמד. אין קו אופי משותף אחד לכל סיפורי ״ציפיות״. הגיוון הוא אחד ממאפייניו העיקריים של הקובץ הנהדר, המעניין והחכם הזה, שהקריאה בו נדמתה בעיניי לניעור של בקבוק עם משקה מוגז בתוכו. את גילה של מחברת הספר התוסס הזה לא יכול הקורא לנחש ללא הגילוי שעל גב הספר.

הניגון של הלב

ניבה רטנר שונה מרחק שמים וארץ ממורצקי. כצעירה מרכז תל אביבית בת 41, שמונת הסיפורים המרכיבים את ״בית האושר״, שעטוף באחת הכריכות משובבות העין ביותר שראו אור בארץ בשנה האחרונה, הם בעלי אווירה דומה: חיים אורבניים, אימהות צעירה, קשר זוגי שאינו עתיק אך הפיקנטיות שלו כבר מהבהבת. כל סיפור הוא אחר ולכל אחד הערך המוסף שלו, אך הצליל הוא אותו צליל והאטמוספרה אותה אטמוספרה.

את סיפוריה של רטנר אפשר להכניס, אולי, תחת מטריית ה״ריאליזם, אבל…״ – גיבוריה מתנהלים בעולם הממשי, למראית עין בתפקוד מופתי, אך מתחת לפני השטח, ובאופן שצף ועולה אל תחום הנראה, הם נמצאים על סף בלימה, סנטימטר מתהום, נוגעים לא־נוגעים בבהונותיהם באוויר החשוף, נטול הקרקע; רגע לפני צניחה, רגע לפני התרסקות, רגע לפני שבירת כל הכלים, פסע מהידרדרות, שאולי תתרחש ואולי לא. אווירה זו מוסיפה ממד חלומי ליומיום המוחשי מאוד שרטנר מפליאה לתאר.

״אני אמות שם במרפסת״, למשל, הוא סיפורו של זוג נשוי, צעיר ובורגני, שהשתקע בראשון לציון, והוא סיפור על בדידות ועל פיכחון חלקי. הוא שקוע בעולמו בבניית מטוסים זעירים, היא רוצה עבודה וילד ששניהם אינם מגיעים, משוטטת בשדרות רוטשילד בתל אביב, תועה בנבכי מוחה בין כל מה שרצתה שחייה יהיו ובשברו של החלום, אך לא מרפה מהכמיהה. ההיצמדות הזו לעצמה, לניגון האמיתי של לִבה, מגדילה את המרחק בינה לבין המציאות, בינה לבין העולם ובינה לבין בעלה. כל זאת על רקע צליליהם של העיר הגדולה ושל חלומות צעירים.

בסיפור ״ילדות לבדות״ יש אמנם ילדה, ויש אמא, אך הבדידות נשארת, נוכחת. זהו סיפור קטן ונהדר על נושא גדול ומורכב. על הריק שממלאים ילדים בחיי הוריהם, על תרופות שווא לתחושת הלבד, ועל חברת אינסטנט עם אצבע קלה על כפתור השיפוט וחיפזון משועשע וטראגי בהצמדת תוויות מופרזות, אפאתיות. כתיבתה של רטנר מעניינת, רגישה ועדינה, והיא משחקת בהצלחה על מלוא הספקטרום שבין שלווה למריטת עצבים.

אחדות ההכרה

עוד לא ברור אם יש כאן עדנה מחודשת לסיפור הקצר הארצישראלי. הנימה האפולוגטית שנקשרה בז׳אנר בשנים האחרונות עודנה מתנגנת ברקע, ולא פסחה אפילו על מונרו, שלאחר שהוענק לה הפרס האליטיסטי אמרה כי ״במשך שנים על גבי שנים חשבתי שהסיפורים הקצרים הם רק אימון לקראת כתיבת הרומן, ואז הבנתי שזה כל מה שאני יכולה לעשות, אז השלמתי עם זה. אני מניחה שהעובדה שאני מכניסה כל כך הרבה בסיפורים זאת דרך לפצות על כך״.

אינני מצליחה להבין את פשר הטון המתנצל, המקטין, שנוקטת מונרו. האם חסרים סופרים קאנוניים, מגה־סופרים כמו אדגר אלן פו, גי די מופאסאן, סומרסט מוהם, אנטון צ׳כוב, או. הנרי, הנרי ג׳יימס, אונורה דה בלזק, פרננדו פסואה ורואלד דאל, אם למנות רק כמה מהם, שהתמחו במלאכת הסיפור הקצר, ויהיה מגוחך לטעון שדבר מה בכתיבתם ״חסר״ רק משום שחלקם לא פרסמו את ״הרומן הגדול״ שלהם?

מול הנימה המתגוננת שלא צורך, ברצוני להציע זווית אחרת לטובת הסיפור הקצר, נקודת מבט אשר טוענת דווקא לחוזקה שהיא אינהרנטית לסוגה. לשם כך איעזר בכותב גדול שאינו סופר אלא פילוסוף דווקא, עמנואל קאנט. ב״ביקורת התבונה הטהורה״, מסתו מ־1781, מציג הפילוסוף הגרמני עיקרון מרכזי להגותו, שאותו הוא מכנה ״עקרון האחדות של הפרספציה״.

אם לתרגם את קאנט מסינית, באמצעות עיקרון זה הוא מבקש לעמוד על פעולה מסוימת שזיהה בהכרה, והיא האופן שבו ההכרה מאחדת ריבוי תופעות לכדי תופעה אחת. התבוננו, למשל, בקיר כלשהו. אם תבחנו אותו באופן מדוקדק, תשימו את לבכם לכך שבקיר ישנם סדקים, בליטות וכתמים מגוונים. כאשר מתבוננים בצורה כזו מבינים שהתופעה שאותה אנו מכנים, לצורך הדוגמה, ״קיר לבן״, אינה אלא ריבוי של תופעות ״קטנות״ יותר. ההכרה שלנו עובדת כך שבאופן כלשהו היא מאחדת את כל הריבוי העצום שבעצמים לכדי דבר אחד, וזהו עקרון האחדות של הפרספציה מבית מדרשו של קאנט.

לכידת הרגע

הסיפור הקצר בעיניי הוא הסדקים בקיר הלבן, הכתמים שבו, הבדלי הגוונים והמרקם, הבליטות השונות, המקומות שמהם התקלף הטיח והאתרים שבהם שכבת הצבע כפולה. הקיר הוא החיים. הסיפורים הקצרים, אם כן, הם הקווים ומשיכות המכחול והכתמים שמרכיבים את האחדות הגדולה שאותה אנו מכנים, בסופו של דבר, ״חיים״, כאשר אלה בתורם אינם אלא ריבוי אפיזודות, מקרים, רגעים, סצנות – סדקים וכתמים. הרגעים הנבדלים בחיים, האנקדוטות, הם, במובן מסוים, הדבר האמיתי, המוחשי, זה שקורה באמת, זה שאותו אנו חווים, בעוד שה״חיים״, או ״הקיר הלבן״, הם מעין יציר מלאכותי, מופשט, קונסטרוקציה של ההכרה לכדי מטרייה תפיסתית אחת, שנועדה להכליל ולאגד תחתיה את כל אלה בכפיפה אחת, שהיא עצם מסוים שאותו היא מזהה.

בהצעת פרשנות זו אני כמובן לא מנסה בשום פנים ואופן להקטין את הרומן, בדיוק כפי שאינני מנסה להקטין את החיים, כמקשה אחת, או כ״תופעה אחת״, במובן הקאנטיאני. במקום זאת אני מנסה להציג חוזקה של הז׳אנר הקצרני, המתמקד ב״כתם״ או ב״קו״ אחד בקיר, מאיר במלוא הזרקור אפיזודה בודדה, רגש, רגע. וכוחו מוכפל ומשתלש כאשר בקובץ סיפורים עסקינן, כזה שתופס כמה ״ריבויים״ בקיר תחת קורת גג ספרותית אחת.

בין אם כנגזרת רחוקה של רעיון האחדות שבריבוי ובין אם מתוך שלל סיבות אחרות, הסיפור הקצר מתחיל להראות סימנים מתחדשים של דופק. אם נחזור אל המקומי, אל הרגע שלנו בזמן ואל הכפפה שהרימה ״פרדס״ באמצעות מכבש הדפוס – הרי שרטנר ומורצקי, שתי החלוצות שצלחו את הלקטורה לסדרת ״פואנטה״, ראויות בהחלט להוביל שיירה ארוכה של קובצי סיפורי מקור קצרים, בתקווה שזה הקטן שוב גדול יהיה.

גיא פינקלשטיין היא סופרת, עורכת ומייסדת כתב העת הספרותי ״צ׳יקיטיטו״. ספרה השני, ״ספר העיר״, יראה אור בקרוב בהוצאת בלה לונה