שתי דקות אחרי שאנחנו מתיישבים בבית הקפה ברמת־החייל שבתל־אביב, מגיעה מלצרית חביבה לקחת מאיתנו הזמנה, כשבידה צלחת עם עוגה. הראל מויאל שואל אותי אם הזמנתי את העוגה הזו, וכשהוא נענה בשלילה, הוא פונה למלצרית לברר אם נפלה כאן טעות. אבל המבט המחויך שלה ונפנוף יד שמח מבעל הבית, מבהירים שלא במקרה נחת הקרמשניט על שולחננו.
האנקדוטה הקטנה הזו אמנם הסתיימה לדאבוני בהחזרת הצלחת אל בר בית הקפה – מכיוון שמויאל בדק ומצא שהעוגה חלבית והוא הגיע אל הפגישה שלנו רגע אחרי ארוחת צהריים מאוחרת – אבל היא מאפשרת לי הצצה, כבר בתחילת הריאיון, להראל מויאל גרסת 2018.
לאן נעלם הראל מויאל? השאלה הזו צצה אצלי ברגע שנרקם הריאיון הזה. אני מניח שאני לא היחיד. כולנו זוכרים את הגמר של "כוכב נולד 2", את הלהיט "אמצע הלילה בכפר" ואת הבלדה "ואז תבואי" מתוך האלבום הראשון שלו. בנקודה הזו, כך נדמה, נפרדו דרכי מויאל מההמון סביבו. מדוע? התשובה לכך מורכבת. אבל ראשית העובדות: מויאל משחרר בימים האלו סינגל ראשון – "חכי שאחזור" – מתוך אלבום שישי שבדרך, מופיע בסוף החודש במועדון "הגריי" ביהוד, משחק בהצגה "סלאח שבתי", נשוי לשמרית – בת זוגו עוד מתקופת "כוכב נולד" – ואבא לשלושה ילדים, הגדולה כבר בת עשר.
"גדלתי בבית מוזיקלי במיוחד", פותח מויאל, "אבא מאוד אהב להתפייט ואהב מאוד להיות חזן בבית הכנסת, אבל לא פחות מזה יש לי גם אמא מאוד מוזיקלית שכל הזמן שרה ועודדה את כולנו שתמיד יהיו כלי נגינה בבית. המוזיקה שהתנגנה הייתה מאוד מגוונת: זה יכול היה להיות אלבום אנדלוסי ומיד אחריו 'כוורת' או מוזיקה לועזית. אני אהבתי מאוד מוזיקת עולם כמו 'אניגמה' אבל גם אלביס, צביקה פיק וזוהר ארגוב. לכאורה זה היה לי מאוד טבעי לקחת את הגיטרה ולהתחיל לנגן, אבל היה גם משהו מעבר.
"התחלתי לנגן בגיטרה את 'בית השמש העולה', שזה כמובן השיר הכי קל והראשון שכל מתלמד עובר עליו, אבל ברגע שהבנתי את האקורדים היה חשוב לי מיד לכתוב שירים משל עצמי. לכן הדבר הראשון שעשיתי זה לקחת את 'Dust in the Wind' וקראתי לזה 'שיר ישן'. נתתי לזה מילים שלי. אהבתי את הקטע שאני מביא טוויסט שלי".
היסודות שעליהם נבנה מויאל עולים לא פעם ולא פעמיים בשיחה שלנו, כמו גם המקום המרכזי של הוריו. הוא נולד לאתי ויוסי בשנת 1981. ביתם, ששכן בשכונת גילה בירושלים, היה בית מסורתי נוטה לדתי. "עם הרבה מאוד ציונות ואהבת המדינה בין הקירות", כהגדרתו. בגיל צעיר יחסית המשפחה עברה למעלה־אדומים, שם הראל העביר את השנים שעיצבו את ההחלטות המרכזיות שעוד יעשה בהמשך הדרך.
המוזיקה והגיטרה תפסו כאמור מקום מרכזי אצלו כבר בגיל צעיר, אך את השיעור הראשון שלו בכללי המשחק החברתיים הוא קיבל ממקום אחר. "הייתי ילד ממושקף – ולא ממושקף 'בקטנה', אלא עם עדשות מאוד־מאוד עבות. אבל חכה לפני שאתה מכניס לתבניות", הוא אומר בחיוך, "לא הייתי מסכן בכלל. נכון שכשהיו מריבות בין ילדים והייתי מעורב בהן אז שלפו את זה ישר בתור עלבון, אבל בסך הכול אין לי מה להתלונן, הייתי ילד ממש מקובל בתיכון. ועם זאת, הדבר היחיד שכן הרגשתי כעוס לגביו, קרה דווקא אחרי שעברתי ניתוח להסרת המשקפיים. זה היה בקיץ, וכשחזרתי לבית הספר כל מיני בנות שלפני כן לא הסתכלו לכיוון שלי פתאום התחילו לנסות להתקרב. כבר אז חשתי שזו התנהגות מזויפת ולא רציתי לשתף פעולה עם הדפוס הזה, למרות שכנער כמובן מפתה מאוד להיות בעמדת המבוקש".
גם לפני הבחירה בשירה, שלימים הפכה להיות המקצוע שלו, היו למויאל הרבה התחבטויות והשגות, עד שהעז לתת לה מקום פומבי. "אף אחד לא ידע שאני שר, אפילו אפשר לומר שהתביישתי בזה. אבל הרגשתי שמה שאני לא מספר לאף אחד יכול לצאת הרבה יותר בקלות על הדף. זה התחבר לכך שהייתי ילד עם המון חלומות ושאיפות, ובשלב כלשהו חשבתי שכשאהיה גדול אהיה וטרינר. אבל היה משהו אחד שידעתי שמתישהו יגיע וארצה לתת לו את כל כולי – וזה השירות הצבאי. כל מה שתיארתי לך היה שולי ליד זה, מה שהיה חשוב לי זה שאשרת את המדינה כמה שיותר, ולכן החלטתי ללכת ללמוד אומנויות לחימה כדי להתכונן ליום המיוחל, יום הגיוס".
יד מכוונת
לא צריך להיות מומחה בשפת גוף כדי להבין שהמילים "צבא" ו"גיוס" מכניסות את מויאל למצב רוח אחר לגמרי. תוסיפו לזה את העובדה שהוא עדיין נראה כמו הנער ההוא, פלוס משקפי שמש שלא יורדים לאורך כל המפגש ונעלי עור גבוהות. חסר רק שיוריד את שנינו לעשרים שכיבות סמיכה תוך כדי הריאיון.
"רציתי מאוד ללכת לגולני, אבל חודש לפני הגיוס אבא שלי עבר התקף לב. כשהגעתי לבקו"ם הסברתי להם שחלום חיי זה להתגייס לשירות קרבי, אבל אני חייב דחייה של השירות, או לחזור כל יום הביתה כדי לדאוג לאבא שלי. בהתחלה אמרו לי שזאת בעיה ושאם יתאפשר ינסו לעזור לי. הם הסכימו לדחות לי את הגיוס, ולאחר מכן גולני כבר לא היה רלוונטי אז שיבצו אותי ביס"מ מחוז ש"י, ששם כולם מילואימניקים – כך שגם הכניסה לעולם שלהם הייתה אתגר.
"לשמחתי גם אבא החלים, והיחידה החליטה לקחת עוד חיילים בסדיר. זה היה בית ספר נהדר לחיים. מהר מאוד התחברתי לאנשים למרות שהייתי ילד לידם. את המקום שלי קניתי סופית כשכמה חודשים אחרי תחילת ההכשרה הייתה תחרות מקלעים ולקחתי מקום ראשון. זה היה בעצם טקס החניכה שלי. החוויות שצברתי שם הולכות איתי עד היום, ואלו מערכות יחסים שקשה להסביר עד כמה היו הדוקות. להיות בסיטואציות שבהן אתה יודע שאתה יכול ללכת בעיניים עצומות כי יש מי ששומר לך על הגב זאת הרגשה מדהימה, שמקבלים רק במקומות כאלו".
ההווי הצבאי והערכים שמויאל מדגיש כמה וכמה פעמים במהלך השיחה, מעלים באופן טבעי גם סימן שאלה גדול: הרי בסופו של דבר הוא בחר קריירה שלא תואמת אותם בכלל. מויאל לא מתכחש לדואליות שהבחירה שלו מייצרת, וגם מבין את הרמת הגבה שמתלווה אליה. הוא חוזר וטוען בתוקף שהוא בוחר לשחק אחרת את המשחק, גם אם זה אומר לשלם מחיר – כמו התמודדות עם השאלה "לאן נעלמת", כשבפועל הוא לא מפסיק להופיע ולהוציא אלבומים.
בשלב הזה של הריאיון כבר אין מנוס מלחזור אחורה בזמן, אל שנת 2003. "בזמן העונה הראשונה של 'כוכב נולד' הייתי בקורס של מאמני כושר", הוא נזכר, "אני זוכר טוב מאוד שני דברים – אחד זאת הטלוויזיה שהייתה פתוחה על התחרות, והשני זה העמוד הכפול בעיתון ביום שאחרי הזכייה של נינט. אני לא מתכחש לכך שראיתי את זה ואמרתי לעצמי שאני רוצה גם. הרגשתי שזה מין אתגר בשבילי, ושאולי הפחד שלי מדברים כאלו מונע ממני להגשים את החלום המוזיקלי. תחשוב שבסך הכול שנה מאוחר יותר, אני עומד מול עשרות אלפי אנשים והחלום קורה. זה משהו בלתי נתפס".
"בלתי נתפס" זה אנדרסטייטמנט. השנים ההן היו שנות הזוהר של תוכניות הריאליטי, והרייטינג הגיע למספרים שספק אם ישובו. "תראה, אני יודע שזה יישמע אולי קצת מוזר, אבל מבחינתי בכל ההגעה לכוכב נולד ובכל שלב שעליתי, הרגשתי שיש יד מכוונת שגם נתנה כל מיני סימנים בדרך, מלמעלה.
"אני זוכר את האודישן הראשון. הגעתי עם איזי, חבר מהיחידה, אחרי ששנינו לקחנו יום חופש בשביל זה. הגענו לבאר־שבע, לתיאטרון, ואנחנו עומדים ומסתכלים והמקום מוצף באנשים ברמה כזאת שאני אומר לאיזי: 'בוא נלך חזרה ונעוף מפה, בוא ננצל את החופש שיש לנו מהיחידה. כבר הסתובבנו לחזור, בחיי, ואז אנחנו שומעים מישהו צועק 'איזי, איזי' ופתאום אנחנו רואים שהמאבטח בהפקה זה חבר שלו, שהכניס אותנו בלי תור. הרגשתי לא נעים מהסביבה, אבל באמת שעוד כמה צעדים קדימה כבר לא היינו שומעים אותו קורא לנו. אחר כך, בשלב השני, אני זוכר פקק אימתני, והזהירו אותנו מההפקה שהחוקים נוקשים, מי שמאחר בדקה עף הביתה. אני זוכר את עצמי קצת מאבד את זה ואפילו כועס על אבא שלי על זה שאנחנו תקועים בכביש, ובצורה כלשהי הכול השתחרר והגעתי על הדקה. בכל שלב כזה הרגשתי יותר ויותר שיש כאן משהו שהוא יותר גדול ממני, ושאני חייב להמשיך איתו הלאה".
הריב שלא היה
כשהם נישאים על גלי ההצלחה הפנומנלית של העונה הראשונה עם נינט, שי גבסו ושירי מימון, הגיעו אנשי העונה השנייה אל הגמר ששיאו עימות בין ההראלים – מויאל נגד סקעת. ההפקה ואנשי יחסי הציבור של התוכנית, שהרגישו שיש להם ביד מכרה זהב של אמוציות, דאגו לפמפם את הדרמה סביב שתי הדמויות הצעירות וכך התהוו להם שני מחנות: המויאלים כמייצגי הזרם הפריפריאלי, והסקעתים שהברנז'ה חפצה ביקרם. כל ההימורים נטו לטובתו של סקעת, שביצע את "הנני כאן" של יהורם גאון, אך בפוטו פיניש שהוגדר כ"מהפך", זכה מויאל עם ביצוע ל"נר על החלון" של להקת "סטלה מאריס" – והותיר לא מעט אנשים פעורי פה.
"בדיעבד אני יכול להגיד שברור שכל התחרות הזאת בינינו נופחה מעבר לפרופורציה", אומר מויאל ומדגיש: "עכשיו אני כל כך לא שם, ואין טעם לדוש בזה".
כשאני מנסה בכל זאת לחפור ולהבין, אם בסופו של דבר, אחרי כל השנים האלו עם ההשוואות הבלתי פוסקות, אם הוא מתחרט על החוויה, התשובה שלו היא שלילית, חד־משמעית. "תראה, הייתי אז ילד בסך הכול, בטח במונחים של התעשייה הזו. לא כל כך התערבתי בענייני ניהול ופשוט נתתי לעצמי ליהנות מהשנה הזו. היה לזה מחיר כלכלי, כי ויתרתי על הרבה כסף כדי לזכות בשקט נפשי. עם כל הסיפור הזה של היריבות למדתי על העולם של יחסי הציבור, איך בונים מתח ואיך זה מוכר פרסומות מצוין. העניין הוא שבפועל היינו בסדר גמור אחד עם השני. לא היינו אמנם באותה חבורה בתוכנית, אבל לא הייתה יריבות באמת. כן, יש תחרותיות שמוציאה משני אנשים את הטוב ביותר, ורבים שהגיעו לתוכנית ידעו למנף את זה. אבל אני גם ממש לא כועס על ההפקה ולא מאשים אף אחד. נראה לי שגם להם זה היה גדול מדי. לדעתי, הם לא באמת קלטו שזה הולך להצליח ככה.
"עבורי זו הייתה סטירה די רצינית. ממצב שבו אנשים הולכים אחריך עם כדור בקנה, ואתה סומך עליהם, אתה פתאום מגיע למצב שבו יש לא מעט אנשים עם אינטרסים סביבך. אתה מגלה יום אחד שיש לך מלא קרובי משפחה שלא ידעת שקיימים בכלל, אמהות של חברים פתאום קופצות לך על הוואן ואתה לא מבין מה באמת קורה פה. מכל צעד שם למדתי, וזאת הייתה פתיחת דלת מטורפת לעולם המוזיקה. מתחיל בסאונד הכי טוב, ומלבישים אותך, והכול כאילו נוצץ וזוהר".
השנים הראשונות אחרי הזכייה היו פוריות ועמוסות עבודה. ב־2004 הוא ביצע את "זורו" – השיר האחרון שעוזי חיטמן ז"ל כתב בחייו – ואפילו זכה איתו בפסטיגל, מה שחיזק עוד את מעמדו בקרב הקהל הצעיר. הוא הכה על הברזל החם והוציא את שני אלבומיו הראשונים והמצליחים בהפרש של שנתיים. אבל אז הגיע למחסום.
בגלל מחלוקות כאלו ואחרות הוא עבר בין אמרגנים ומנהלים שונים, עובדה שקטעה את רצף ההצלחות. האלבום השלישי והרביעי שלו הצליחו פחות במכירות, ולכמה רגעים נדמה היה שמויאל נבלע קצת בין שלל ותיקי ריאליטי המוזיקה שאיבדו את הדרך. להגנתו של מויאל חשוב לציין כי הירידה במכירות הגיעה בתקופה שבה ז'אנר הפופ הושפע מאוד מהשינויים הדיגיטליים ומהמעבר להורדות ולפורמטים של סינגלים.
כך או אחרת, מויאל משדר ביטחון מלא בהחלטות שקיבל ובוויתורים שעשה על פיתויי הברנז'ה במטרה לזכות ב"חיים נורמליים". "אני עדיין אוהב לצפות בריאליטי", הוא מצהיר, "מה שכן, זה קצת איבד מהתמימות שלו. אנשים מאוד מודעים למה שהם עושים. כשעליתי לבמה בשנה שלנו לא ידעתי איך לדבר למיקרופון, לאן להסתכל, איזה סיפור לספר – היום הם באים ונותנים הוראות לבמאי ולצוות הצילום מאיזו זווית כדאי לצלם אותם".
צמוד קרקע
כעבור כמה שנים – ואולי כראיה לכך שבאמת מבחינתו סיים את ההרפתקה ההיא נטול טראומות – לוהק מויאל לעונה השישית של הישרדות בתאילנד. באופן שהפתיע גם אותו, דווקא הניסיון הקצר הזה, שלכאורה אינו דומה לשנת זכייה בכוכב נולד, טלטל אותו למקומות סוערים הרבה יותר מבחינה נפשית. "קודם כול, לגבי ההחלטה ללכת לשם: אנשים לא יודעים, אבל אני פריק של חיות ולוכד נחשים מגיל צעיר (אביו הוא לוכד נחשים במקצועו, י"ה). בנוסף, ספורט תמיד עניין אותי ולא הייתי עד אז בתאילנד, ושמרית אשתי ממש שכנעה אותי. מה שכן, מהר מאוד הבינו שאני לא שותף טוב לתוכנית כזאת מבחינה הפקתית. רצו שאספר סיפורים שלא ממש תאמו את מה שקרה שם וכנראה זה גם פגע בי. אבל הלבד הזה על אי היה בשבילי משהו חדש לגמרי.
"אחרי כל כך הרבה שנים שאתה מוקף באנשים, פתאום אתה לבד עם צלם שרחוק ממך 300 מטר, ויש שלב שאתה כבר ממצה את הנופים והצוקים. ואז אתה מתחיל להיכנס פנימה ואתה מגיע לנקודות שלא בטוח שטוב שהגעת אליהן. גיליתי שם הרבה דברים שהודחקו, גם מ'כוכב נולד' אבל גם מהצבא. שלושה חודשים אחרי זה בקושי נגעתי בגיטרה. שם מצאתי פעם ראשונה את המקום החלש. זה היה מפחיד בהתחלה, אבל טוב שבן אדם מגלה את הצדדים האלו שבו.
"זה כן התחבר לי לשיא ההצלחה של התקופה ההיא ולהבנה שבקלות יש כאלו שמגיעים למקומות רעים מאוד ולא יוצאים מזה. לשמחתי, יש לי משהו שלא תמיד אנשים זוכים לו – משפחה שידעה להוריד אותי אל הקרקע כל הזמן, ויש לי את שמרית שהיא כמו השיר של עמיר בניון 'מנצחת איתי הכול'. אבל שוב, השורה התחתונה היא שאני שמח שהייתי בכל החוויות האלו".
אולי הירידה הזאת לקרקע עוזרת לשפיות אבל מונעת את ההליכה עד הסוף עם הקריירה?
"את הנחיתה האמיתית על הקרקע אתה מקבל די מהר, כשאתה מגיע לעולם האמיתי שבו אתה מופיע בפאבים וברים ואין כבר מלביש שנמצא איתך ומאפרת צמודה. אז אתה מתחיל באמת לעבוד במוזיקה. אבל אני ממש לא מתחרט שאלו ההחלטות שקיבלתי. תבין שאחרי 'כוכב נולד' היו לי הצעות מטורפות, אבל זה כלל הופעות בשישי־שבת או כל מיני דברים אחרים שלא התחברתי אליהם, וסירבתי. מאז ועד היום אנשים אומרים לי 'למה אתה לא משחק את המשחק? למה אתה לא מעלה תמונות של הילדים לאינסטגרם?' אבל אני רואה תמונות של אנשים שאני יודע שבמציאות הם נראים אחרת לגמרי ואני משתגע מזה. אני יודע שאני עושה חיים קשים לאנשי יחסי הציבור ולצוות שלי, שממש מתאמץ לעזור לי לא להישאר מאחור בעניין הזה.
"נכון שזה נשמע קלישאתי, אבל תמיד היה חשוב לי לנסות להגיע ללב של אנשים פחות דרך אתרי רכילויות או פוליטיקה, אלא יותר דרך המוזיקה, ואני חושב שאני שם היום, גם אם המספרים שונים מהתקופה ההיא". 
