"כבר מגיל צעיר הצלחתי בתחרויות ואנשים היו מבקשים ממני לרכוב על הסוס שלהם, מה שנתן לי הרבה ביטחון. בגיל 13 הבנתי שהמטרה הגדולה ביותר שלי היא להגיע למשחקים האולימפיים ולזכות במדליה, וידעתי כבר אז שזו תהיה הקריירה שלי ושאלו יהיו חיי", אומרת דניאל גולדשטיין, רוכבת סוסים מקצוענית.
גולדשטיין מייצגת את ישראל כבר שש שנים, וכרגע היא מדורגת במקום ה־44 בעולם. בספטמבר החולף היא הגיעה להישג נפלא, כשהפכה לישראלית הראשונה שמעפילה לגמר אליפות העולם שנערכה בפנסילבניה, ארצות־הברית. גולדשטיין סיימה במקום ה־20 מתוך 124 מתמודדים.
"האמת שעד הרגע האחרון לא ידענו אם אשתתף בכלל, כי הסוסה שלי, ליזה מארי, נפצעה תשעה שבועות לפני האליפות", מספרת גולדשטיין, "הייתי נרגשת מהעובדה שהצלחנו להכשיר אותה, אבל היא עדיין לא הייתה ברמת האנרגיה הרגילה שלה ולמרות שעלינו לגמר מהמקום השמיני, ביום האחרון היא כבר הייתה מותשת, סיימנו במקום מאכזב ולא הצלחנו להתמודד על מדליה. ועדיין, בהתחשב בנסיבות, סיימתי את האליפות מאוד גאה ושמחה".
לאחרונה, סיימה גולדשטיין ביקור בישראל, שבמהלכו ערכה פגישות עם הוועד האולימפי הבינלאומי, העבירה כמה הרצאות ומדדה שמלת כלה לקראת חתונתה שתיערך בסוף חודש מאי הקרוב באיטליה. "היה לי ביקור מצוין בישראל והפגישות עם הוועד האולימפי הישראלי היו מאוד חשובות. יש לי קשר טוב איתם, כבר נפגשנו כמה פעמים בעבר, והפעם הנושא המרכזי היה סביב משחקי טוקיו 2020 – מה אנחנו צריכים לעשות כדי להגיע לשם והרבה עניינים טכניים. הם עוזרים לי בדרכים שונות והבטיחו לי גם סיוע כלכלי, אבל כרגע אני עדיין לא יודעת באיזו דרך זה יקרה. זה עסק מאוד יקר והקושי הגדול ביותר שלי הוא העברת הסוסים והציוד ממקום למקום, ואני שמחה על כל עזרה שאני מקבלת. כרגע אני נהנית מסיוע של כמה וכמה ספונסרים, מסחריים ופרטיים, שעוזרים לי עם מזון לסוסים, ציוד וכיוצא בזה".
סיפור שמתחיל בפוני
גולדשטיין, בת 33, נולדה וגדלה במנהטן, ניו־יורק וחיה כיום בכפר בהולנד עם ארוסה אלן וולדמן. "אני מגיעה ממשפחה מאוד אתלטית ותחרותית, תכונה שדבקה גם בי בגיל צעיר", היא מספרת בחיוך, "אמא שלי הייתה טניסאית, אבא שלי דורג בזמנו במקום הראשון בעולם בסקווש והגנים המשפחתיים עברו אליי לחלוטין. יש תמונות שלי משחקת טניס כבר בגיל ארבע, ולהתחרות התחלתי כמה שנים מאוחר יותר. במקביל, בגיל שמונה התחלתי לרכוב על סוסי פוני, ומהר מאוד התחלתי גם להתחרות. הרכיבה הפכה יותר ויותר דומיננטית עבורי, ובסופו של דבר היא השתלטה על הכול והפכה לעיסוק המרכזי".
איך ילדה מעיר גדולה כמו מנהטן מתחילה לרכוב על סוסים?
"כשהייתי קטנה נסענו לחופשות קיץ בלונג־איילנד, וחברה טובה שלי לקחה שם שיעורים פרטיים ברכיבה על סוסים. באחד הימים היא הציעה לי להצטרף ושמחתי, ומהר מאוד התאהבתי בעניין. מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת חיות ועד היום מדי פעם אני הולכת לאורווה, ופשוט יושבת עם הסוסים ומבלה איתם".
את יכולה להסביר היום מה כל כך חיבר אותך לענף?
"אהבתי את הרכיבה, את שיתוף הפעולה והתקשורת עם הסוס. כשאת משחקת טניס, אין לך חיבור כזה עם המחבט שלך, וברכיבה יש חיבור רגשי, את מפתחת קשר עם הסוס שאת רוכבת עליו, וככל שהקשר טוב יותר – ככה גם התוצאות. מגיל צעיר אהבתי את הרעיון הזה, לעבוד עם החיות, ולהוציא את המקסימום זה מזה. יש בכך משהו קסום בעיניי".
"גדלתי בבית יהודי ציוני שבו תמיד דיברו על ישראל בתור המקום שבו השורשים שלנו נמצאים. מגיל צעיר למשפחה שלי היה חשוב שבמידה וזה יהיה אפשרי, שאייצג את ישראל ולא את ארצות־הברית"
לאחר שנים של רכיבה והצלחה בתחרויות, החליטה גולדשטיין לקחת פסק זמן אחרי שהחלה את לימודיה באוניברסיטת דיוק, שם השלימה אחרי שלוש שנים תואר בנושא תפקוד ערים בתוך הכלכלה הבינלאומית. "בשנה הראשונה שלי עדיין רכבתי ובכל סוף שבוע טסתי לתחרויות, אבל הרגשתי שאני לא נותנת לעצמי את האפשרות לחוות באמת את הקולג'. כל השנים שלי בבית הספר הייתי בעיקר בתחרויות, אמנם השלמתי את כל המחויבויות שלי, אבל לא באמת הייתי שם ורציתי לחוות באמת את החיים של סטודנט באוניברסיטה.
"רציתי חיי חברה, רציתי חברים ולעשות דברים אחרים. גרתי חצי שנה באוסטרליה, הוצאתי רישיון טיסה ועוד הרבה מאוד דברים. רוכב סוסים יכול להתחרות עד גיל 65 ואפילו מעבר, ידעתי שהספורט תמיד יהיה שם ושאחזור אליו לכל חיי ברגע שאסיים ללמוד, הייתי חייבת לעצור לתקופה".
עד כמה היה קשה לחזור לרכוב?
"מאוד קשה, ואם לומר בכנות – היום לא הייתי חוזרת על ההפסקה הזאת. עם כמה שנהניתי מלפתח חיים חברתיים, הלוואי שהייתי ממשיכה לפחות להתאמן מדי פעם. בגלל שהפסקתי לחלוטין ובמשך שלוש שנים לא רכבתי על סוס, החזרה הייתה מאוד ברוטאלית והיו לי הרבה מאוד ספקות בנוגע ליכולת הרכיבה שלי, והאם אי פעם אצליח באמת לחזור ליכולת טובה. זה היה מאבק ארוך מבחינה מנטלית וגופנית שנמשך שלוש שנים, בדיוק משך הזמן שבו הפסקתי".
לאחר שחזרה לעצמה, החליטה גולדשטיין להגשים חלום ישן שלה ושל משפחתה ולהתחיל לייצג את ישראל. "גדלתי בבית יהודי־ציוני שבו תמיד דיברו על ישראל בתור המקום שבו השורשים שלנו נמצאים. למדתי בבית ספר עברי ובתור ילדה נסענו לישראל, עשיתי שם את בת המצווה שלי ועבורי היא תמיד הייתה מקום נהדר, שבו חיים אנשים כמונו ושאנחנו תמיד יכולים לנסוע אליו ולהרגיש מוגנים ובבית. מגיל צעיר למשפחה שלי היה חשוב שאם זה יהיה אפשרי, שאייצג את ישראל ולא את ארה"ב במשחקים האולימפיים, וזו הייתה בחירה קלה בשבילי".
כדי להגשים את המטרה הזו, עלתה גולדשטיין ב־2010 לישראל. "אחרי שחזרתי לרכוב ברמה גבוהה והבנתי עם עצמי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי, הרגשתי שזה הזמן לעשות עלייה, לקבל אזרחות ולהתחיל ולייצג את ישראל. לקח לי הרבה זמן להתרגל למנטליות ולחיים פה. אפשר להאמין ברעיון הציוני ולאהוב את ישראל, אבל לחיות שם הייתה חוויה מאוד שונה בשבילי. גם עכשיו בהולנד קשה לי מאוד להתרגל למנטליות של האנשים ואני נאבקת עם זה. אני חושבת שכשאת מגיעה מארה"ב למקום אחר בעולם, שאין בו החופש המנטלי והליברלי שאת רגילה אליו באמריקה, בכל מקום אחר קשה לך".
בסופו של דבר גולדשטיין לא התגוררה לאורך תקופה ארוכה בארץ. "בהתחלה הייתה לנו בעיה בריאותית במשפחה והייתי צריכה לחזור לארצות־הברית לעזור, ובהמשך הייתי חייבת להיות במקום שבו אוכל להמשיך לפתח את הקריירה הבינלאומית שלי. אני אוהבת את הולנד, אבל אני מניחה שאם לא הייתי עוסקת בספורט, זה לא המקום שהייתי בוחרת לגור בו".
מה דעתך על ענף הסוסים בישראל?
"יש ענף סוסים מפותח למדי בארץ, עם מתקני רכיבה רבים ותחרות בכל שבועיים במהלך העונה. יש אצלכם אנשי מקצוע מלומדים עם ידע, ויחד עם זאת הרבה מאוד רוכבים ישראלים מתאמנים ומתפתחים באירופה, עם סוסים מקצוענים שרכשו שם. הגובה שבו קופצים עם הסוסים אולי מעט נמוך יותר בישראל, אבל בהשוואה למקומות אחרים, הרמה הכללית בהחלט טובה".
מה לדעתך עדיין טעון שיפור אצלנו?
"תמיד יש מקום לשיפור בכל מקום, והדבר הכי טעון־ שיפור בישראל לדעתי הוא בהבנה מה צריך לעשות כדי לפתח את רמת הסוסים לרמה הגבוהה ביותר, שתהפוך גם את הרוכבים למצליחים יותר. יש הרבה מאוד אלמנטים שהופכים סוס למנצח".
לשמח סוס
גולדשטיין מתחרה בתחרויות לקפיצות ראווה, ענף חדש יחסית שהחל להתפתח במהלך המאה ה־19 בצרפת, אירלנד ובריטניה והפך לענף אולימפי. כיום, הוא הענף האולימפי היחיד שבו מתחרים גברים מול נשים. "רכיבה דורשת הרבה מאוד אלמנטים, אבל העובדה שאתה חזק יותר לא הופכת אותך לרוכב טוב יותר, וזה מה שמאפשר את השוויון המגדרי. אני באופן אישי מעולם לא הרגשתי פחות טובה משום ספורטאי גבר, ואני חושבת שכולנו טובים באותה המידה".
במהלך התחרות על הרוכבים לעבור מכשולים בגבהים משתנים וברמות קושי שונות. קיימות גם מגבלות זמן, ומטרת הרוכבים היא להשיג כמה שפחות נקודות חובה – אותן מקבלים על פעולות לא מוצלחות. להפוך לרוכב ברמה עולמית זו משימה מפרכת וארוכת שנים. בכל יום מתאמנת גולדשטיין במשך שמונה שעות ברכיבה, שבמהלכן היא מחליפה בין שישה לעשרה סוסים בכל פעם – ועל כל אחד מהם היא רוכבת במשך 45 דקות.
"הסוסים, בדיוק כמוני, צריכים להיות אתלטיים ובכושר מצוין, לחזק את החולשות שלהם ולהתאמן כמה שיותר. התחרויות עצמן מחולקות לכמה מקצים שונים בכל יום, על פני סוף שבוע שלם, ובכל מקצה את יכולה לרכוב רק פעם אחת על אותו סוס".
הבכירה מבין הסוסים שגולדשטיין רוכבת עליהם עונה לשם ליזה מארי. "היא סוסה מאוד מיוחדת, ואחת מעשרת הסוסים הטובים כיום בעולם. יש לה כישרון מולד יוצא דופן, היא תחרותית ואתלטית, עם יכולת מנטלית גבוהה ואנרגיה מצוינת. יש לה פשוט את כל החבילה שצריך, כמו לכל אתלט בכל ענף שהוא ברמות הגבוהות ביותר, ובכל פעם שאנחנו נכנסות לזירה, היא תמיד נותנת את כל מה שיש לה, היא תמיד שם להילחם ויודעת מה צריך לעשות.
"הקשר בינינו מיוחד וכשאני רוכבת עליה היא מודעת היטב לכך שזו אני, ומרגישה בטוחה כי היא יודעת שלעולם לא אשים אותה בסיטואציה שלא תוכל להתמודד איתה. מצד שני, ברגע שאני עושה טעות, היא יודעת לעזור לי ויש בינינו קשר סימביוטי עם עזרה הדדית".
איך שומרים על הבריאות עם אימונים כל כך אינטנסיביים?
"רוב הרוכבים בענף הזה מתמודדים עם כאב מתמשך, שנוצר בעקבות הלחץ שאנחנו מפעילים על הגוף, בעיקר כשאנחנו מתבגרים. אני באופן אישי סובלת מכאבים בגב התחתון ואם אני קופצת הרבה שעות ביום, אני מרגישה את זה היטב בברכיים ומדי פעם סובלת גם מכאבים בכתפיים או בצוואר, אבל לא ברמה כזאת שאי אפשר להתמודד".
את מתאמנת על אלמנטים נוספים מעבר לרכיבה?
"הרכיבה היא טובה עבור פיתוח שרירים מסוימים אבל בשביל פיתוח נוסף אני מתחילה כל יום עם יוגה, רצה ועושה אימון בהגנה עצמית או לחימה, בניסיון לשלב כמה שיותר דברים".
גם אחרי סדר היום הצפוף הזה, גולדשטיין כבר מצביעה על הכיוונים שבהם היא רוצה להשתפר: "יש כל הזמן מקום לעבוד ולהתקדם, איתי ועם הסוסים, ואני עובדת על העקביות ביכולת הרכיבה שלי ודיוק הביצוע. החזרה על הדברים, פעם אחר פעם, חשובה וקריטית ואנחנו קופצים שוב ושוב עד שמגיעים לשלמות".
יש רגעים שכבר אין כוח יותר לעבוד כל כך קשה?
"מדי פעם אני חייבת מנוחה מנטלית אבל אין לי ימים שאני קמה ולא רוצה לראות לידי סוס. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה".
את מאמינה שכל אחד יכול להפוך לרוכב טוב עם עבודה קשה?
"קשה לדעת. ראיתי רוכבים שנקודת הפתיחה שלהם הייתה מאוד גרועה, ואז הם עבדו מאוד קשה והפכו להרבה יותר טובים ממה שאי פעם ציפיתי שיהיו, והגיעו לרמות הגבוהות. ועדיין, כדי להגיע הכי גבוה שאפשר ולזכות בתארים עצמם, צריך גם כישרון מולד".
מי שמתמחה בחיבור בין סוסים לרוכבים, הוא ארוסה של גולדשטיין, אלן, רוכב מקצוען לשעבר וסוחר ומגדל סוסים, שהתאים לאורך השנים סוסים לכמה רוכבים שזכו במדליות אולימפיות והיה גם זה שאיתר עבורה את ליזה מארי. "התאמה בין סוס לרוכב היא אחד הדברים הקשים בתעשייה, כי את רוצה לקנות סוס שתהיה לך תקשורת טובה איתו. גם אלן, שיש לו הרבה הצלחות בתחום, לא יכול לדעת במאת האחוזים שזה יצליח. מעבר לתחושה טובה ברכיבה ראשונה או שנייה, השאלה היא האם לטווח רחוק זה יעבוד והאם הרוכב יֵדע יטפל בסוס בצורה שהוא זקוק לה. אפשר לדעת את זה באמת רק אחרי כמה שנים".
מה לדעתך הגורם שמחבר כל כך טוב בינך לבין ליזה מארי?
"זה כמו עם אנשים, יש סוסים שמתחברים איתם ויש כאלה שלא. לסוס יש אישיות מאוד חזקה וברורה, ואם האופי שלך לא מתאים לשלו, זה לא יעבוד. בענף שלנו מבדילים בין הסוסים שהם מאוד אנרגטיים לכאלה שפחות, ובמקרה שלי אני מתחברת טוב יותר לאלו שיש להם אנרגיה גבוהה באופן טבעי, וליזה מארי היא כזו. זה קשור גם לצורה שבה הסוס מתפקד בתחרויות עצמן, להתאמה ליכולת הרכיבה שלך ולהצלחה שלך איתו. תוצאה טובה מביאה איתה תחושת ביטחון הדדית ואנרגיה חיובית שמפתחת את הקשר בין הרוכב לסוס עצמו".
סוס יכול לסבול גם ממצב רוח רע?
"לסוסים יש ימים רעים בדיוק כמו לכל אחד ובתמונה הכוללת, לסוסות יש יותר ימים כאלה מאשר לסוסים זכרים. גם אם רוכב נמצא במצב רוח לא טוב, הוא בהחלט עשוי להעביר את האנרגיה הזאת לסוס שלו כי הם מאוד רגישים ויכולים להרגיש גם זבוב שנמצא עליהם. אז אם את כבדה מדי, או לא מלטפת או מעודדת אותו ונלחמת איתו, זה יגרום לו להרגיש רע".
איך מעודדים סוס?
"אוכל זו תמיד אופציה טובה כדי לשמח סוס. הם אוהבים קוביות סוכר, פפרמינט, תפוחים, גזרים, בננות וקליפות בננה, שמאוד בריאות להם".
מה הכי קשה עבורם?
"המעברים ממקום למקום. יש כאלה שלוקחים את זה קשה יותר מאחרים וסובלים מג'ט לג ומלחצים. ליזה מארי לדוגמה, לוקחת ממש קשה את המסעות האלה ובמשך יומיים־שלושה היא מפסיקה לאכול ולשתות. אנחנו עושים הכול בניסיון להקל עליהם, עם טבליות מיוחדות ותרופות להרגעה והקלה בקיבה. לפעמים יש להם רק 48 שעות להתאושש לפני שהתחרות מתחילה, אבל ככל שיש להם יותר זמן זה יותר טוב".
בנוסף לרכיבה, גולדשטיין גם מטפלת בעצמה בסוסים שלה. "ברמה הגבוהה של עולם הרכיבה יש לסוס מטפל מקצוען שמכונה 'גרום', שנמצא איתו רוב הזמן ויודע כל פרט בנוגע אליו. יחד עם זאת, אני מעורבת בכל החלטה שמתקבלת בנוגע לטיפול בכל אחד מהסוסים שלי, אם זו החלטה טיפולית או רפואית. אני עובדת איתם כל היום ושום החלטה לא מתקבלת בלעדיי".
"לסוס יש אישיות מאוד חזקה וברורה, ואם האופי שלך לא מתאים לשלו, זה לא יעבוד. בענף שלנו מבדילים בין הסוסים שהם מאוד אנרגטיים לכאלה שפחות, ובמקרה שלי אני מתחברת טוב יותר לאלו שיש להם אנרגיה גבוהה"
גיבורת על
בשנים האחרונות הגיעה גולדשטיין לכמה הישגים נהדרים, בנוסף להישג באליפות העולם. באליפות אירופה ב־2015, היא הפכה לישראלית הראשונה שמעפילה לגמר שנערך בגרמניה, שם סיימה במקום ה־21. שנתיים מאוחר יותר, באותה אליפות – הפעם בגטבורג, שוודיה – העפילה שוב לגמר והפעם סיימה במקום התשיעי והמכובד, בנוסף למקום השלישי בתחרות יוקרתית נוספת שנערכה שם מחוץ למסגרת האליפות. ביולי 2017 היא זכתה במקום הראשון בתחרות הגרנד פרי – מסדרת הגלובל צ'מפיונס טור – שנערכה בפורטוגל, בנוסף לשלל הישגים בתחרויות ברחבי העולם. "ההישג הכי מרגש עבורי היה הניצחון שלי בתחרות גרנד פרי בפלורידה בשנה שעברה, כי המשפחה שלי, שבדרך כלל לא נמצאת במעמדים האלה, באה לראות אותי וזה היה לילה מאוד מיוחד עבורי".
הכסף שמחולק בתחרויות רכיבה הוא משמעותי?
"בניגוד לעבר, בשנים האחרונות יש יותר ויותר כסף בתחרויות רכיבה על סוסים, ובאחת האחרונות שהשתתפתי סך כל הפרסים עמד על 12 מיליון אירו".
בעוד שנה וחצי יחלו משחקי טוקיו 2020, ולכבוד זה הוקמה לראשונה בהיסטוריה נבחרת רכיבה ישראלית שהגיעה להישג נהדר בספטמבר החולף, לאחר שסיימה במקום ה־13 באליפות העולם – בהופעה הראשונה שלה אי פעם. "הנבחרת מורכבת מאנשים טובים מכל רחבי העולם – יש רוכב מקולומביה, ממקסיקו, עוד אמריקנית וכמה רוכבים שנולדו בישראל וגרים באירופה", מספרת גולדשטיין בהתלהבות, "ביוני הקרוב תיערך תחרות ראשונה לקביעת המשתתפים בטוקיו ושם נצטרך לסיים באחד משני המקומות הראשונים. זה לא יהיה פשוט ונתמודד מול נבחרות ממזרח אירופה, ועד אז נתאמן מדי פעם כקבוצה, כשכל אחד ימשיך לטפח את הסוס שלו באופן אישי. אפשרות נוספת היא להגיע למשחקים כרוכבים בודדים, אבל כולנו מעדיפים להגיע כקבוצה, כי תהיה לנו אפשרות להתמודד על שתי מדליות, גם כקבוצה וגם כיחידים. אני מאמינה שעם עבודה קשה והקבוצה הטובה שיש לנו, ביום תחרות טוב, נצליח לעמוד במשימה".
איך את מעריכה את הסיכויים לזכייה של הנבחרת שלנו במדליה אולימפית?
"קשה לדעת בוודאות מה יהיה, כי הכול יכול לקרות בתחרות, סוס פתאום נפצע ודברים מתפתחים הפוך ממה שרצית. במשחקי ריו, הסוס של הרוכבת הטובה ביותר החליק על ההתחלה והיא נפלה ועפה מהתחרות ביום הראשון. אבל התחושה היא טובה, ואני ושאר חברי הנבחרת מאמינים שביום טוב אנחנו בהחלט יכולים להגיע לשם, ואני מתכוונת לפעול כדי לגרום לזה לקרות".
"פעם בחודש אני מתנתקת מהסוסים, יושבת אצל מעצב שיער ועושה משהו יצירתי שמאפשר לי להראות לאנשים טפח מהאישיות שלי, ומאפשר לי להביע את עצמי גם במסגרת מהודקת כזאת של עולם הרכיבה. הדור הוותיק של הענף פחות מתחבר לזה"
מעבר ליכולת המקצועית שלה, ההולכת ומשתפרת באופן עקבי, הפכה גולדשטיין לדמות מוכרת בענף בעקבות ההתעקשות שלה למתוח את הגבולות בכל מה שנוגע ללבוש המסורתי שלו. גולדשטיין רוכבת כאשר קונסטרקציה רבת נוצות מחוברת לשיערה – רעמה שנותנת לה מראה של גיבורת־על במהלך הרכיבה.
"לאורך השנים החלפתי כל הזמן צבע בשיער וחיפשתי לעשות משהו כיפי, ובאחד הימים ראיתי תמונה של מישהי עם נוצה וחשבתי להוסיף אחת. אלן הציע שאבנה מין רעמה שכולה עשויה נוצות וחשבתי שזה רעיון גאוני. זה התחיל כמשהו מהנה, וקיבל מעין חיים משלו והפך לסמל לאינדיבידואליות.
"זו רעמה שבנויה מיותר מאלף נוצות שאני קונה, ובמספרה מחברים לי את זה לשיער. לוקח עשר שעות להכין אותה ושש שעות לחבר לי את זה. אני אוהבת את העובדה שפעם בחודש אני מתנתקת מהסוסים, יושבת אצל מעצב שיער ועושה משהו יצירתי שמאפשר לי להראות לאנשים טפח מהאישיות שלי, ושאני יכולה להביע את עצמי גם במסגרת מהודקת כזאת של עולם הרכיבה. הדור הוותיק של הענף פחות מתחבר לזה ולא אוהב את העיצוב המיוחד שלי. מבחינתם זה לא ראוי ופוגע במסורת של התחרויות".
מה המטרה הבאה שלך?
"אני נוסעת לספרד לכמה שבועות, במטרה לפתח כמה מהסוסים הצעירים יותר שלנו. משם אסע לכמה שבועות בוולינגטון, אנגליה ולאחר מכן אתחיל את עונת הקיץ שלנו, שתכלול בין השאר שתי תחרויות עם הנבחרת בפלורידה ואת המבחנים האולימפיים".
על מה את חולמת?
"מאז ומתמיד חלמתי לזכות במדליה אולימפית ולשמחתי אני יודעת שיש לי עוד הרבה שנים לנסות ולהגשים את החלום. אני נהנית מהתהליך, מחיי היומיום בעולם הזה, ורוצה להמשיך להשתפר ולהיות הכי טובה שאני יכולה. אני שואפת להגיע למקום הראשון בעולם, כמו שאבא שלי היה. זה יהיה אפילו מיוחד יותר מלזכות במדליה, כי זה מעיד על הצלחה והמשכיות לאורך זמן".
את מצליחה למצוא זמן גם להטיס מטוסים?
"לא טסתי כבר מזמן אבל כשהוצאתי את הרישיון לפני עשר שנים, עשיתי את זה המון. חשבתי שזאת מיומנות שכדאי שתהיה לי ואני מקווה שבעתיד יהיה לי זמן ותהיה לי היכולת להטיס את עצמי לתחרויות. כרגע אני עדיין מאוד עסוקה עם הסוסים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בארבע וחצי. אני אסירת תודה על הרבה מאוד דברים שקורים בחיי כרגע. אני עושה את מה שאני אוהבת, יש לי משפחה נהדרת שאני מאוד קרובה אליה ומצאתי בן זוג שמאוד מתאים לי ואני מאוד אוהבת. אני בת אדם שמחה, שאוהבת את החיים שלה, לא רוצה לשנות בהם כלום וקמה כל בוקר עם חיוך".
