גשם הזלעפות והקור המשתק בערב ההשקה של "חלום ישן", אלבום הבכורה של לירון עמרם ב"בארבי", לא הסגירו את הלהבות האנושיות שבערו בעוצמה בתוך אולם ההופעות. לכאורה כל הסימנים כבר היו שם. יש לא מעט הייפ בשנתיים האחרונות סביב דמותו של עמרם. מבט חטוף בהיסטוריית הראיונות איתו והכתבות עליו מלמד שאין כמעט פלטפורמה שלא נתנה לו ולמוזיקה שהוא עושה לא מעט חשיפה והרבה מקום של כבוד.
עם כל הכבוד לעבודה השיווקית סביבו, תהיה זו טעות לייחס לתהודה שקיבל רק את העבודה המוצלחת של יחסי הציבור שלו. האמת היא, שההצלחה של לירון עמרם נובעת ממקומות עמוקים יותר שנעוצים בשינויי האקלים שהחברה הישראלית עוברת, ובתמורות בהרגלי ההאזנה של הקהל. ובמילים אחרות – יש סיפור שלם שמסתתר מאחורי המקום שכובש עמרם במוזיקה המקומית.
אבל עוד לפני שצוללים לתוך ניתוחים סוציולוגיים הכרחיים כדי להבין את ההשפעה של "חלום ישן" ואת עוצמת ההופעה של עמרם, אפשר לקבוע בביטחון רב למדי שבניגוד למקרים רבים שבהם יש פער בין חיבת המבקרים או המדיה לבין מה שמצליח לעבוד על הקהל – ההייפ סביב הצד המוזיקלי של עמרם מוצדק לחלוטין.
למרות הגיל הצעיר יחסית, המוזיקה של עמרם עשויה היטב. אולי זה בזכות התחנות המעניינות בחיים שלו, כמו העובדה שהוא בוגר המדרשיה ועבר גם בישיבת ההסדר בעתניאל, וכמובן גם העובדה שגדל בבית מוזיקלי, שהאבא בו הוא זמר מקצועי. על אף האלמנטים האלקטרוניים שניכר שעמרם מחבב, המוזיקה שלו עומדת באופן יציב בעיקר על שתי רגליים – האחת מוזיקה מזרחית והשנייה רוקנרול מערבי. זה קצת חבל, אבל לקח יותר מדי זמן עד שקם מישהו כמו עמרם, שלא רק לקח אלמנטים מכאן ואלמנטים משם – אלא יצר גוף אחד שלם מהסיפור הזה. לכן, גם חוויית ההאזנה לאלבום לא תהיה עבורכם שלמה בלי לראות איך הגוף הזה מתפקד על במה.
כאן בדיוק מגיעה גם נקודת ההשקה בין המוזיקה של עמרם ובין הסיפור הגדול יותר שהוא מביא איתו, ושמבשר את תחילתו של תיקון היסטורי בסצנת המוזיקה הישראלית.
רבות דובר כבר על המהפכה שהביאו איתם אמנים כמו אייל גולן ושרית חדד ועל הכניסה שלהם בדלתות הראשיות של הפלייליסט הישראלי. אבל עמרם מביא בשורה חדשה דווקא למחוזות הרוקנרול הישראלי.
יש פספוס גדול בעובדה שסצנת הרוק, והמקומות שכל כך מזוהים איתה, כמו "הבארבי", לא נתנו בית למהפכה שעמרם מנצח עליה עכשיו. בשנות השבעים, המועדונים של רמלה והגיטריסטים שצמחו בהם השפיעו רבות דווקא על הרכבים כמו "כוורת" ועל אריק איינשטיין. באותה נשימה הם כמובן סללו דרך ללא מעט נגנים וזמרים מזרחים. אחרי הכול, מה טבעי יותר מחיבור בין שני ז'אנרים שנשענים על נגינה חיה וסוערת, ושהטקסטים שלהם צומחים מתוך מקום של נון־קונפורמיזם ואנטי ממסדיות?
אבל החיבור הטבעי הזה, כאמור, לא התרחש, והמוזיקה המזרחית של החאפלות, של הניגונים, הסולואים הבלתי נגמרים והמניירות האופנתיות הנהדרות, לא מצאה עד היום את מקומה בבית של סצנת הרוק.
הבשורה של האלבום הזה והנוכחות של עמרם על הבמה מביאות איתן את הנוסחה שעושה סוג של צדק היסטורי, לא פחות, ומאחדת סוף־סוף בין שני העולמות האלו.
זה אפילו יותר משמח לראות לא רק את מה שהתרחש על הבמה, אלא את תמונת המראה של הקהל. לא פעם אנחנו מדברים פה על הייחודיות בוורסטיליות של הקהל בהופעות של אמנים כמו ישי ריבו או שולי רנד. עמרם לא רק יצר בקהל קיבוץ גלויות כזה שלא היה מבייש את מיטב המוחות שמנסים לחשוב איך מחברים מזרח ומערב אלא גם יצר תחושת שייכות אצל קהל שכאמור לא מצא בית עד היום במקום כמו "הבארבי".
אל מול כל זה, לא הפתיע אותי לראות את יהודה קיסר ולאחר מכן את חיים משה עולים לבמה לשתף פעולה עם עמרם, על רקע הנוף עטור ההיסטוריה המחוספסת של הרכבי רוקנרול. העובדה שעמרם עדיין נראה ליד שני נפילים כאלו ככוכב הגדול שעל הבמה, מסבירה איך ילד בן 31 מצליח להיות זה שמייצר סדר עולמי חדש במוזיקה הישראלית.
חלום ישן, לירון עמרם
