"למו"לים לא אכפת אם אנחנו גומרים את החודש"

חיפוש השם "דנה כספי" בקטלוג הספרייה הלאומית מניב לא פחות משבעים תוצאות. שבעים ספרים תרגמה כספי בשני העשורים האחרונים, משוודית, מנורווגית ומדֵנית – אימפריית תרגומים של אישה אחת ששמה לה למטרה להגיש את הספרות הסקנדינבית לקורא העברי. בעבודה יומיומית, סיזיפית, לבד מול המחשב והמילון, כספי בוראת מחדש בעברית את הדמויות, שומרת על נאמנות למקור אך גם על עברית עשירה וקריאה, גאה במקצוע שלה ורואה בו מעשה של סוכנות תרבותית – גם אם הזירה התרבותית בישראל לא מעריכה מתרגמים, החל במו"לים ששואלים אותה "אבל במה באמת את עוסקת" וכלה במבקרי הספרות שכותבים על הספרים שתרגמה, אך מתעלמים ממי שרקמה את העברית שלהם.

היא בת 51, נולדה וגדלה בירושלים, בה היא מתגוררת גם היום, נשואה ואם לבת. אמה, זיווה כספי, תרגמה מיוונית עתיקה את הקומדיות שכתב המחזאי היווני אריסטופאנס, בן המאה החמישית לפני הספירה. "בבית שבו גדלתי הייתה רגישות לשפות", מספרת כספי. "כל המשפחה עסקה בכך בצורה כזו או אחרת, ובארוחת ערב קרה לפעמים שהוצאנו מילון ובדקנו מילה מסוימת. אבל הקשר שלי עם הספרות הסקנדינבית התחיל בכיתה ג', דרך המורה שלי לאנגלית, שהייתה נורווגית. היא לימדה אותי נורווגית בסיסית, והתחלתי להתעניין במדינה ובנופים שלה, ובהמשך גם בפולקלור ובמיתולוגיה. בהמשך נסעתי לסקנדינביה ללמוד לימודים קלטיים וסקנדינביים".

ייבוא תרבותי

דנית, נורווגית ושוודית הן שלוש שפות סקנדינביות שקרובות זו לזו. כספי, שנעה בין שלוש השפות הדומות, תרגמה, בין היתר, ספרי ילדים כמו "המומינים" של טובה ינסון ו"בילבי גרב־ברך" של אסטריד לינדגרן; ספרים של יו נסבו, לארס סובי כריסטנסן ("חצי אח"), פר פטרסון ורוי יקובסן, ובשנים האחרונות היא שקועה ביצירת הענק של הסופר הסנסציוני קרל אובה קנאוסגורד, שהוכתר על ידי המגזין "ניו יורקר" כ"סופר הטוב בעולם". "בתחילת הדרך לא חשבתי על תרגום, אלא על שיתוף", אומרת כספי. "קראתי יותר ויותר ספרות סקנדינבית, והרגשתי שאני מגלה עולם, והלוואי שעוד אנשים יוכלו לגלות אותו. התחלתי לתרגם לעצמי, הראיתי את התרגומים לאמי והיא קראה ועודדה אותי להמשיך. אבל מה שאיפשר לי לתרגם עוד ועוד הוא העידוד שקיבלתי מהמדינות הסקנדינביות, שמעודדות תרגום בצורה יוצאת דופן.

"הנורווגים, שמאוד מעודדים ייצוא תרבותי, פרסו עליי חסות. הם העבירו את התחום של עידוד תרגום ממשרד התרבות למשרד החוץ, שיש לו הרבה יותר תקציבים, והם משקיעים בזה המון כסף. רוב הספרים שאני מתרגמת מקבלים תמיכה שהולכת להוצאות הספרים, והיא שמאפשרת את התרגום של יצירות רבות כל כך. הם מקיימים כנסים למתרגמים מנורווגית, שם אני פוגשת את הקולגות שלי. בארץ אין לי הרבה קולגות, כי מעטים בישראל מתרגמים מהשפות הסקנדינביות, אבל יש לי קולגות מקוריאה ומיפן, למשל. כך נוצרת מעין קהילה של שגרירים של שפה מסוימת שפזורים בכל העולם".

איך הדינמיקה שלכם? נראה שאתם לא באמת יכולים לעזור אחד לשני – אתם מתרגמים לשפות אחרות.
"נכון, אבל זה הקשר חברתי בתוך מקצוע שיש בו הרבה בדידות. אני זוכרת שפעם נפגשתי עם פר פטרסון יחד עם עוד מתרגמים שלו משפות אחרות, ובאמת, כמו שאתה אומר, לא יכולנו להועיל אחד לשני בתרגום עצמו, והוא לא יכול היה לעזור לנו, אבל דיברנו על פסקה מסוימת שכולנו נתקענו בה, וכך, באמצעות שיחה שבכלל לא קשורה לשפה עצמה, מצאנו פתרונות.

"המדינות הסקנדינביות רואות במתרגמים שגרירים, שליחים, ואני מאמצת במידה מסוימת את הרטוריקה הזו, ומרגישה מעין שליחה של התרבות הזו בעברית. זה נשמע יומרני, ואני לא חושבת במונחים האלה תוך כדי העבודה עצמה, אבל כן מעניין אותי לתווך, לקחת משהו שכל אחד בנורווגיה או בדנמרק מכיר אותו, ולהכיר אותו לקורא הישראלי".

האם תרגמת גם מעברית לנורווגית, לדנית או לשוודית?
"מעט מאוד. ספרות ישראלית לא כל כך מתורגמת לשפות סקנדינביות, מסיבות פוליטיות. פה ושם תרגמו את עמוס עוז, גרוסמן ואתגר קרת, אבל זה כלום לעומת הפופולריות שלהם באיטליה ובגרמניה. בנורווגיה לא רוצים לקרוא ספרות ישראלית, וזה משהו שאני שומעת סביבי כל הזמן. אני זוכרת שבכנס של אגודת המתרגמים לנורווגית אמרו שבכל האגודה אין אף אדם שמתרגם מעברית לנורווגית, כי אין לזה ביקוש בנורווגיה".

בעקבות השיקול הכלכלי

כספי מתרגמת ספרים לפי הזמנתן של ההוצאות השונות. "המו"לים בוחרים את הספרים", היא אומרת. "לעיתים נדירות המו"לים מקבלים הצעה שלי לתרגם ספר. לצערי, השיקולים שלהם הם מסחריים ברובם. לספרות הסקנדינבית יש שם של ספרות איכותית, והמו"לים מחפשים רומן שיהיה איכותי ומסחרי, ואני לא כל כך יודעת לזהות אותו. הספרים שנבחרים הם בדרך כלל כאלה שהזכויות עליהם כבר נמכרו להוצאות חשובות בגרמניה ובארצות הברית, וככל הנראה יצליחו גם כאן. אני כן ממשיכה להציע למו"לים ספרים לתרגם, אבל זה בדרך כלל לא מועיל".

את מרגישה שהם לא סומכים על הטעם שלך?
"כנראה. אולי הם חושבים שאני אנינה מדי. אדם שעובד באחת ההוצאות אמר לי פעם: 'אני סומך עלייך, אבל אני לא סומך עלייך שתבחרי ספר שנוכל למכור'. אז הוא למעשה לא סומך עליי. זה מעציב אותי, כי אני כן חושבת שיכול להיות ספר מאוד קריא וקליל, ובכל זאת גם איכותי. אני לא חושבת שספר טוב חייב להיות כבד, קודר וארוך. אז אני לא עולה על בריקדות בנושא הזה, כי אני אדם אחד אל מול המו"לים והשיקולים הכלכליים שלהם, וזה חבל. יש גם הוצאות קטנות יותר שעשיתי איתן מין הסכם לא כתוב: על כל כמה מותחנים או רבי מכר, אני אוכל לתרגם ספר אחד שהוא פחות כלכלי.

"בשנים האחרונות אני גם מסרבת לספרים מסוימים. מותחנים, למשל. תרגמתי את יו נסבו, סופר שאני לא אוהבת במיוחד, אבל יש קסם בכתיבה שלו, בקלילות שלה. מותחנים אחרים, שבהם יש רציחות ואכזריות לשמה, לא אתרגם. המו"לים מאוד רוצים, אבל אני מסננת".

איך את מצליחה לתרגם ספר שאת לא אוהבת?
"שאלו אותי את זה לאחרונה על רקע התרגומים שלי לקנאוסגורד. אני מתרגמת עכשיו את הכרך החמישי של 'המאבק שלי', האוטוביוגרפיה שכתב, והתעייפתי ממנו לגמרי. אני חושבת שהוא סופר נורא ואיום. שאלו אותי איך אני יכולה לתרגם את הספר אם אני לא אוהבת אותו, והתשובה שלי היא שגם אם אני לא אוהבת את הספר או את הסופר, אני אוהבת את מלאכת התרגום. למרות הסלידה שלי מהספר הזה, אני אוהבת נורווגית, אני רוצה להעביר את המשפטים שלה לעברית. כך אני מצליחה לתרגם גם ספרים שאני פחות מחוברת אליהם".

נאמנות למקור ומחויבות לעברית

כמו מתרגמים אחרים, גם כספי אומרת שמלאכת התרגום מתחילה למעשה כבר בקריאה הראשונה של הטקסט. "אני מאתרת, בדרך כלל באופן לא מודע, את המשלב, את הסגנון, את השפה האופיינית לכל דמות. יש דברים שאני מצליחה לפתור על המקום, כמו דיאלקטיים וניבים שאופייניים לנורווגית, ובעבר הייתי מתייסרת בגללם. כל הדברים האלה מתגבשים במהלך הקריאה באופן אינטואיטיבי. אחרי הקריאה הראשונה אני מתחילה לתרגם, לרוב בלי הרבה טיוטות ותחקירים. אני נכנסת לספר. הפרקים הראשונים, אגב, הם סיוט".

למה?
"אני תמיד מרגישה שהפעם לא אצליח. בעלי אומר לי: 'תרגמת שבעים ספרים', ואני עונה לו: 'כן, אבל הפעם קשה לי, אני לא אצליח. זה הספר האחרון שאני אתרגם'. אני מרגישה שאיבדתי את המגע עם השפה, או שפספסתי משהו בספר. אבל אני לא נוטשת ספרים. אני ממשיכה, וזה משתחרר. יש לזה מדד כמותי. בהתחלה אני מצליחה לתרגם חמישה עמודים ביום, ביום למחרת עשרה עמודים, ואז חמישה־עשר, ופתאום הספר זורם. אז מצד אחד אני חסרת ביטחון ולא סומכת על עצמי, ומצד שני, אם זו השפה שיוצאת לי, כנראה שכך זה צריך להיות, שכך זה הכי אותנטי. אני סומכת על הטיוטה הראשונה, כי היא מייצגת את המגע הראשוני עם השפה והתרגום. אני מגישה את הספר אחרי שעברתי עליו פעמיים, אולי שלוש.

"העיקרון הראשון והמרכזי בעיניי בתרגום הוא גמישות. כל ספר מצריך גישה אחרת, טיפול מסוג מסוים. העיקרון השני הוא הנאמנות למקור, לרוח שלו ולצורה שלו. בתרגומים לאנגלית, למשל, יש נטייה להשטיח כל דבר אמביוולנטי. אם מתואר רגש שהוא גם חיובי וגם שלילי, התרגום האנגלי ישטיח את המורכבות הזו. אני לא אעשה את זה בעברית. אם הביטוי בשפת המקור הוא 'חשוך ובהיר', כך אני אתרגם אותו, אפילו שזה נשמע כמו אוקסימורון. זו הנאמנות למקור. כמובן שזו לא נאמנות עיוורת, וכמובן שיש לצדה גם מחויבות לעברית. מתרגם צריך לשבת עם הספר בשפת המקור עד שיעלה עשן, אבל מגיע שלב שבו הוא צריך להניח בצד את המקור ולהתמקד רק בתרגום, לגרום לו לעבוד.

"כשהייתי ילדה, אמא שלי סיפרה לי על היום שבו בן גוריון הכריז על הקמת המדינה, ואיך כולם יצאו לרחובות וחגגו. שאלתי אותה אם גם היא יצאה לרחובות לרקוד, והיא אמרה שלא, שהיא הייתה מבולבלת ופחדה מהמלחמה, ואז היא אמרה: 'אבל לפחות יש לנו עברית'. הסיפור הזה הולך איתי. עברית היא הזהות שלי, היא הבית, וזו תחושה שהולכת ומתחזקת אצלי עם השנים. אני מתרגשת מהיכולת הזו להמציא מילים בעברית, לתאר, להקצין. זו שפה גמישה, ובכך היא דומה לנורווגית ושונה דווקא מאנגלית, שהיא שפה נוקשה. כשאני קוראת תרגומים מנורווגית לאנגלית, אני תמיד מרגישה שמשהו אובד בתרגום. נכון שלאנגלית יש אוצר מילים עשיר יותר, אבל אוצר מילים הוא רק מרכיב אחד בשפה".

רואה את הקוראים הצעירים

בשנת 2009 הוצע לכספי לתרגם לעברית את הספר הראשון בסדרת "בילבי", הילדה הג'ינג'ית שבראה אסטריד לינדגרן וזכתה באהבתם של קוראים צעירים בכל רחבי העולם. שנה לאחר מכן תרגמה כספי גם את "המומינים" של טובה ינסון. "זה היה אושר גדול", היא מספרת. "למזלי הבת שלי הייתה אז בת תשע, ועוד לפני שהציעו לי לתרגם את בילבי הייתי קוראת לה מהספר בשוודית ומתרגמת לה. כשהתחלתי לתרגם את בילבי היו משפטים שלמים שכבר תרגמתי קודם לכן בעל פה. ניסיתי את התרגום על הבת שלי, ובדקתי כל משפט שהייתה בו קצת התחכמות. הרגשתי שתרגום של ספר ילדים הוא הזדמנות להיפתח לז'אנר אחר, לסוג חדש של תרגום מבחינתי.

"ב'בילבי' וב'מומינים', יותר מאשר בספרים למבוגרים, ההתלבטות שלי הייתה עד כמה להעביר את הסיפור ל'ישראלית' ולא רק ל'עברית'. ככלל, אני לא הופכת את הספרים האלה לישראליים. לא אכניס לתרגום מונחים כמו 'שקלים' או 'אגורות', או שמות של מקומות ישראליים. אוריאל אופק, שתרגם את 'המומינים' מאנגלית בשנות החמישים, כתב שמות של חודשים עבריים, אבל אני לא הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה, כי אני נאמנה בראש ובראשונה לטובה ינסון. אני כן חושבת שאפשר לכתוב בתרגום שמות של משחקי ילדים ישראליים. משום שהשיקול הראשון והחשוב ביותר בספרות ילדים הוא שהילדים שקוראים יבינו. אם הם לא יבינו את מה שהם קוראים, אין טעם לתרגם. בספרות למבוגרים אני מעודדת את הקורא לבדוק בעצמו, ואני פחות קפדנית מבעבר.

"כשהתחלתי לתרגם, הרגשתי שאני חייבת להסביר הכול לקורא, והייתי כותבת הערות שוליים בתחתית העמוד. עם השנים שמעתי מכל מיני סופרים שהערות שוליים ברומן הן הדבר השנוא עליהם ביותר, ושההערות מפריעות לקריאה והן לא אסתטיות, אז היום אני מוסיפה לטקסט עצמו מילה אחת או שתיים שיסבירו את ההקשר. אבל כשמדובר בילדים, חשוב לי שהם יבינו. אני עדיין מקווה שהתרגום יסקרן אותם והם ירצו לשאול בעצמם, אבל אסור שהם יירתעו מהספר בגלל העולם הזר שלו.

"מניסיוני, אגב, ילדים דווקא לא נרתעים לא משפה גבוהה או מדברים אזוטריים. הרבה פעמים אני מנהלת דיון מול המו"לים והעורכים, שנוטים להנמיך את המשלב ואת השפה, מחשש שהילדים לא יבינו. אני זוכרת שבאחד מספרי הילדים שתרגמתי, כתבתי 'לפלות כינים'. העורכת חשבה שאף ילד לא יבין מה זה 'לפלות', ושאומרים 'לנקות כינים' או 'להוציא כינים'. ניהלנו דיון ארוך, ואני התעקשתי על 'לפלות'. אני באמת מאמינה שאף ילד לא ייתקע בגלל המילה הזו. הוא יבין אותה מתוך ההקשר, וכך לומדים מילים חדשות. במיוחד כשמדובר בספרות ילדים, אני רואה מולי את הקוראים הצעירים, ורוצה לעורר בהם כבוד ואהבה לשפה העברית ולאפשרויות שלה".

האם סדרת הטלוויזיה הפופולרית השפעה על התרגום שלך ל"מומינים"?
"כמובן שאני מכירה את הסדרה, אבל מהר מאוד התנתקתי ממנה ונשארתי עם הטקסט עצמו. אני יודעת שכשאנשים רואים את הספר בחנויות הם מזהים את המומינים מהטלוויזיה, ואני לא בטוחה שהתרגום החדש היה מצליח אלמלא הסדרה, וזה בסדר גמור. יש משהו אחד שכן לקחתי מהסדרה: העדפתי את השם 'סנורקה' על פני 'עלמת הסנורק', כפי שמופיע בשפת המקור. 'עלמת הסנורק' קיים בתרגום הישן של אוריאל אופק, אבל הביטוי הזה נשמע מאוד מגושם ולא זורם, אז השתמשתי ב'סנורקה', כמו בסדרה. אני זוכרת גם שהיה ויכוח ארוך בשאלה איך לקרוא ליצורים הקטנטנים שאוריאל אופק קרא להם בתרגום שלו 'שמנטפים'. אני לא זוכרת איך הם נקראו בסדרה, אבל בסוף בחרתי ב'סמרמרים', למרות שמלכתחילה רציתי 'שייגעצים'. העורכת אמרה שילדים לא יבינו מה זה 'שייגעץ'".

יחס לא הוגן

כספי, שמתפרנסת מתרגום, מספרת גם על הצדדים הפחות נעימים של המלאכה הזו. "קשה מאוד להתפרנס מתרגום בישראל", היא אומרת. "זו הפרנסה היחידה שלי, ואני עובדת המון, בלי חופשות ובלי תנאים סוציאליים. אני משתדלת לא להתלונן, מכיוון שהמצב שלי טוב יחסית למתרגמים מאנגלית, נניח, ולי יש הפריבילגיה לנהל מעין משא ומתן על הספרים שאני מתרגמת, ולכן שפר עליי גורלי במובן מסוים. ועדיין, אלה חיים מאוד קשים.

"הקושי נובע גם מכך שמבחינת רוב האנשים, ואפילו חלק מהמו"לים, תרגום אינו מקצוע. חושבים שאני עושה את זה כי אני אוהבת את זה, או כי אני יודעת לעשות את זה. אני כבר לא יכולה לספור את כמות הפעמים ששאלו אותי: 'אבל מה את באמת עושה, מה העבודה שלך?'; או הפעמים שבהן הילדים מהצהרון היו באים אלינו הביתה, כי ההורים אמרו: 'את ממילא בבית'. זו הגישה: תרגום הוא דבר שאבד עליו כלח, והוא בוודאי לא מקצוע.

"השלמתי עם המצב הזה. אני לא מסתובבת בעולם מתוסכלת, ולא כל כך מפריע לי שכשכותבים ביקורות על הספרים לא מתייחסים בכלל לתרגום. אני גם לא חושבת שהמצב יכול להשתנות מבחינה מערכתית. אני יכולה רק לקנא בנורווגיה, שם יש איגוד מתרגמים, מלגות ופרסים למתרגמים בראשית דרכם ומימון ממשלתי רחב. גם כאן יש פרסים, אבל מעט, וזכיתי בכמה מהם, אבל אני מעדיפה משכורת קבועה ופנסיה על פני פרסים. זה עניין לשר או לשרת תרבות שיירתמו למשימה הזו, אבל אני לא רואה את זה קורה בארץ. יש בשדה התרבותי שלנו הרבה דברים שבבסיסם הם לא הוגנים. בהולנד ובגרמניה, המתרגמים זוכים לתמלוגים, בעוד שכאן למתרגם אין אפילו זכויות על התרגום שלו. המתרגמים חלשים מאוד מול המו"לים, ולמו"לים לא אכפת אם אנחנו גומרים את החודש או לא".

נוסף על כל זה, התרגום כרוך גם בוויתור על האגו. את מגישה טקסט שלא את כתבת: מישהו אחר כתב אותו.
"לגמרי. אבל אני דווקא מרגישה שהתרגום מתאים מאוד לאישיות שלי. אני רוצה להיות מעורבת, אבל לא בקדמת הבמה, וזה התלבש עליי כמו כפפה ליד. אני נהניתי מהעבודה עצמה, והתסכולים קשורים לפרנסה ולעניינים חומריים שאני משתדלת להתייחס אליהם כמה שפחות. אבל כן, יש אגו, ואני גם אדם מאוזן ושפוי שרוצה את ההכרה. הנה, כשיצאו הספרים של קנאוסגורד, סופר שגוזל ממני שנים יקרות מהחיים, כותבים עליו ביקורות בכל העיתונים ואף אחד בכלל לא מתייחס לתרגום, לעבודה הקשה שכרוכה באיתור הטון המדויק של הסופר הזה. המבקרים מתארים איך הוא כותב ועל מה הוא כותב, ואני אומרת לעצמי: 'איך אתם בכלל יודעים איך הוא כותב? אם אתם חושבים עליו משהו, זה בזכותי'. ואין הכרה בזה. אז לפעמים זה מתעורר, אבל אני ממהרת לשכוח מזה ולהמשיך הלאה. העבודה היומיומית מול הטקסט היא הדבר החשוב. מסביב יש תסכולים ומרמורים והתרגשויות, אבל בסוף אני עם הטקסט".