הנה צצה לה עוד מסעדה כשרה שיושבת בתוך מלון, הפעם בהרצליה – מסעדת קומו, ששמה קצת מבלבל. בתחילה נדמה שמדובר במסעדה שמדברת צפון־איטלקית, אך כשעושים זום־אין מבינים שזהו רק שם מתוך סדרה של חללים במלון, לצד הונולולו, למשל.
המסעדה מרווחת ומקומות הישיבה (חצי כיסאות, חצי כורסאות) נוחים כל כך, ונותנים את התחושה שאף אחד כאן לא ממהר. התפריט מחולק בצורה קצת משונה – ארבע קטגוריות ללא כותרות. אנחנו לא מנסים להבין, ומזמינים קצת מכל דבר.
מתחילים עם סשימי אינטיאס וסלט סלנובה. הסשימי מגיע שוחה בקרם פרש, מעוטר בטוביקו (סוג של ביצי דגים), זיתים, עגבניות מיובשות וכוסברה. זו הייתה יכולה להיות מנה מצוינת אם היו מפחיתים בחצי את כמות הקרם פרש. כששמים שמנת במנה כזו, בדרך כלל תפקידה הוא לאזן את שאר הטעמים ולאחד ביניהם – אך באמת שמעט ממנה מספיק. ואם כבר שמתם המון, הייתי מגישה את המנה עם קרקרים, כמו אלה המצוינים עם הפרג שהתחבאו בתוך סלט הסלנובה.
חסה סלנובה נחשבת למלכת החסות, ואפשר להבין למה – היא עדינה בטעמה ובמרקמה, העלים שלה דקים ורכים כמשי והיא קטנה ויפהפיה. כשהתיבול טוב, היא לגמרי יכולה להחזיק סלט לבד, ופה הצטרפו אליה חגיגה של עלים בצלחת – ארוגולה, רוקט, מיזונה – כולם טופלו היטב והיו פריכים, כל אחד ברמתו, וטריים מאוד. יחד עם הפיסטוקים הקצוצים והקרקרים המצוינים, זה סלט שעל אף (ואולי בזכות) פשטותו, ראוי לפתוח איתו כל ארוחה.
ממנות הדג בחרנו לברק צרוב. לברק הוא הדג האהוב עליי: פגשתי בו לראשונה כשהייתי בתוניס. הוא נח גדול ויפה ובשרני על הצלחת שלי. הבשר שלו היה שומני במידה ומלא טעם. התאהבתי בו שם, ומאז, תמיד כשיש משימה להזמין דג – אני אזמין לברק.
זו הייתה בחירה מצוינת וללא ספק המנה הכי טובה שאכלתי בחודשים האחרונים: שני פילטים של לברק צרובים ברמה מושלמת (מה זה מושלמת? כזאת שגורמת לי לאכול גם את העור) מתובלים בפלפל ומלח (כי לברק באמת לא צריך יותר מזה) ונחים על שני קרמים פנטסטיים: האחד קרם פטריות מהטובים שטעמתי, חלק ורך ועם מיצוי עז של טעמי הפטריות, והשני פירה תפוחי אדמה קטיפתי בטעמים מעושנים – בזכות החציל השרוף שמתארח בו. מעל הפילטים היה סלטון של עגבניות קצוצות עם נענע ובצל סגול. איזה יופי של מנה.
התפריט הציע מק אנד צ'יז מקומי ואני, מסקרנות, רציתי לטעום. מתברר שכל מה שמקומי במנה היה טעמים של מרווה ותו לא. כי המקרוני היה מקרוני, והצ'דר הייתה צ'דר, ומה כבר יכול להיות לא טוב? אז המרווה חידדה והוסיפה עניין, אבל לא מקומיות.
הפיצה של קומו הזכירה לי את הפיצה את מיקלה, בנאפולי. היינו מספר 152 בתור וחיכינו ארבע וחצי שעות כדי להבין על מה המהומה. זה היה שווה את זה. פיצה דקה עם שוליים שמנמנים ופציחים, רוטב עגבניות מרוכז בטעמו, ומוצרלה טובה שהיה קצת יותר מדי ממנה – גם בנאפולי וגם בהרצליה.
לקינוח הזמנו אלפחורס פתוח – תחתית עוגיית אלפחורס גדולה ושמנמנה אך נימוחה ומתפוררת כמו שצריך, קרם פיסטוק, קרם פרלינה, קוקוס קלוי וריבת חלב. זה היה קינוח נהדר, אך אני רק רציתי עוד מהלברק ההוא, שלא אשכח עד הביקור הבא בתוניס.
מק אנד צ'יז, למרות המוניטין המפוקפק שלה, היא אחת מהמנות העתיקות בעולם. יש תיעוד למנה הזו כבר במאה ה–14, בספרי בישול איטלקיים. המנה המעודכנת נכנסה לקאנון הבריטי קצת לאחר מכן, עם גבינת צ'דר מקומית. לארה"ב, מק אנד צ'יז הגיעה לפני מאתיים שנה על ידי מהגרים בריטים, או לפי אגדות אחרות, על ידי הנשיא ג'פרסון והעבד/טבח שלו לאחר ביקור באירופה. היום נהוג לערבב במנה גבינות אחרות עם טעם חזק, כמו גרויאר, גאודה ופרמזן.
