"בכל פעם כשאני כותב שיר אני מרגיש שזה נס"

"אני לא איש של בוקר", מתוודה גלעד כהנא בתחילת הריאיון – שנערך, כדי להקל עליו, בצהריים. "גם כילד הייתי יצור של לילה – אוכל, מצייר, כותב והולך לישון בשלוש לפנות בוקר. היום אני מופיע בלילה, כותב ויוצר באולפן. אז לקום בשש וחצי בבוקר זה שבר גדול. זה שעקרו אותי מתוך החלום זה בלתי נתפס. אבל אחרי שתי דקות אני נזכר בפלא, בנס החיים".

ובנקודה זו, מסתכמת פחות או יותר תדמית הרוקיסט בחייו של כהנא. הוא לא מתאים לשום קטגוריה במאה אחוז, ואפילו ההגדרה של אמן חתרני לא מספיקה כדי לתאר אותו. הוא משורר, שחקן, סופר, פזמונאי – אך מעל לכול הוא מוזיקאי, שהתפרסם בעיקר בתור הסולן של להקת "ג'ירפות". הוא אינו חובב ראיונות גדול, ושמחתי מאוד שהסכים להתראיין.

"אני לא מתלהב לדבר על עצמי, זה משעמם אותי", הוא מצהיר. בניגוד למרואיינים אחרים, הוא מעיד על עצמו שלא באמת משנה לו מה אכתוב עליו. "אני לא קורא ולא רואה ראיונות שלי, כי לא באמת אכפת לי. אין לי אג'נדה ואני לא מנסה למכור דימוי מסוים, לא מעוניין לרצות ומרגיש שלם במקום שלי היום".

ומה עם שאר המדיומים שאתה משתתף בהם?
"לדוגמה את 'ככה זה' עם דנה מודן ואסי כהן ראיתי כי דנה הכריחה אותי. מתברר שהפרק יצא מאוד מצחיק ומוצלח ונהיה דיבור. אמרתי לה שאני לא רואה טלוויזיה, ובסוף היא נאלצה לארגן הקרנה כדי שאראה. אני מרגיש יותר צורך לעשות מלצרוך".

זה לא מתוך פחד? חוסר ביטחון?
"יכול להיות, אבל בהרבה דברים היום יש לי הרבה יותר ביטחון מפעם. כשאתה משחק מול מישהו כמו אסי כהן שהוא וירטואוז קצת קשה ליפול. כשזאת המראה שלך אתה תמיד תיראה טוב".

כהנא (48) מתגורר בתל־אביב. הוא גרוש ואב לשתי בנות (6, 10) במשמורת משותפת. "חלק עצום מהחיים שלי הוא לא לפרסום, כי יש בהם גם דברים קשים שנוגעים לאחרים", הוא מודה, ומתחיל לגולל את סיפור ילדותו: "תמיד הייתי חייב להיות יותר טוב מכולם, כי אף פעם לא הייתי נורמלי. הוריי היו בשליחות במקסיקו־סיטי כשנולדתי, ושם הייתי זר. כשחזרתי לארץ לגן הייתי שוב זר כי דיברתי אחרת, ראיתי טלוויזיה אחרת ובאתי מתרבות אחרת, ואז כשהתחלתי להבין מה קורה פה תלשו אותי בחזרה לשם לכיתה א' עד ג'. פתאום נהייתי 'הציוני' כי ההורים של החבר הכי טוב שלי, שהיה איראני, גילו שאני מישראל וגירשו אותי מהבית שלהם. אז לא הצלחתי להרגיש שייך, ותמיד רציתי להצטיין ולנצח את כולם. ההצטיינות הייתה דווקא בעוכריי כי הצטיינתי בדברים שלא באמת עניינו אותי, כמו איות. היום שבו הפסקתי לרצות להשתלב היה היום שבו הפניתי את הרצון להתחרות פנימה. וזאת הייתה מהפכה, כי שם התחילה האבולוציה הרוחנית האמיתית שלי – לזהות את העצלנות, את חוסר הדיוק, את הפעמים שהמפרש לא מתוח כי הרוח לא נושבת בו. אז אתה באמת מתחיל להצטיין".

גם כאבא אתה רוצה להיות הכי טוב?
"עם ילדים הרצון הזה הוא לא כדי להיות יותר טוב, אלא כדי להצליח לעקוב אחרי ההתפתחות שלהם. הם כל הזמן משתנים ואתה חייב להתאים את עצמך לשינוי הזה כדי לענות על הצרכים ועל הבעיות החדשות. זה דבר שהוא מתנה. עם השנים הגברתי את ההכלה אליהן. כשאתה בא אל הילדים בהכלה זה משחרר את כל התדרים של הכעס והאלימות. צריך לתת להם המון אהבה, והחוכמה היא היכולת לנוע בין ההכלה לגבול. המון מהבינוניות של אנשים שמרגישים תקועים בגלל הילדים זה בגלל חוסר היכולת שלהם לנוע".

רגע לפני שהוא שוקע בתיאור הבנות שלו, אני מחזירה אותו שנית לילדותו. "מגיל מאוד צעיר הייתי כמו חתול של ההורים. הייתי בא לאכול, לקבל ליטוף וקצת כסף. לא זקוק לאישורם. הייתי אומר לאבא שלי 'אני נמוך ממך אבל לא פחות ממך'. יש לי שני אחים. אחד גר בארה"ב ואני רואה אותו לעיתים רחוקות יותר, ויש לי אחות שאנחנו נפגשים הרבה עם הילדים. אבל אני לא יצור שבטי, של חמולה". כשאני מבקשת ממנו לפרט בכל זאת קצת יותר על משפחתו, הוא מספר על ההווי הדתי בבית. "אני לא גדלתי לתוך מסורת. אצלנו לא הייתה הגחלת, גדלתי בבית אתאיסטי. אבל אני נהנה כשאני חווה אותה. אני לא חווה את האתאיזם של הוריי ואני ממש לא אנטי־דת. פגשתי אנשים דתיים שהם הרבה פחות מאמינים ממני. יש דתיים שחיים באוטומט, זה לא שמי שדתי הוא אדם מאמין. אם אתה אדם מאמין זה עניין של חידוש חוזה בכל רגע. אני שרוי באמונה שלי. אני צריך לחזק אותה כשאני עובר דברים מאוד קשים. כשאבא שלי נפטר הרגשתי שאני חלק ממשהו שחייב לקרות וזה היה כאב נורא".

רק קצה הקרחון

למרות הבית האתאיסטי שגדל בו, אל הנגינה הגיע בזכות חוויה דתית. "הייתה לי תקופה שממש הייתי בעניין של יהדות. התפללתי ולמדתי תורות של רבי נחמן מברסלב. ממש נכנסתי לזה עד שיום אחד התפללתי וקרה לי משהו מיסטי לחלוטין שאני לא מצליח להסביר אותו עד היום. שכבתי במיטה והרגשתי שאני נופל בנפילה אינסופית ובסוף הנפילה נחַתּי בבת אחת חזרה למזרן, ושמעתי בת־קול בקול נשי נמוך מאוד שקראה לי 'גלעד'. קמתי לסלון והייתי אבוד לחלוטין. ניגשתי לאורגן שקיבלתי מחבר והייתה עליו מדבקה 'מקולקל'. חיברתי אותו לחשמל וניגנתי בו, עוד לפני שידעתי שאני יודע לנגן. שם הולחן השיר הראשון שלי. באותו רגע ידעתי שנולדתי לעשות מוזיקה".

אבל אתה גם חולש על הרבה תחומים נוספים.
"אני לא חייב להתמסר למוזיקה, כי זה כמו להתמסר לנשימה. זה הבוקר, הלילה, הצהריים, החלומות, בכל רגע נתון אני כותב או מלחין. חוק מספר אחת שאני מקפיד עליו – שכשמשהו מגיע אתה חייב להגיד לו 'ברוך הבא', כי זה כמו חלום, אם לא תתעד זה ייעלם. יתרה מזאת, אם מגישים לך אוצר ואתה לא לוקח אותו אז לא תקבל את הבא – זה חוק חשוב מאוד ביצירה. אני לא מפחד שלא יֵצא לי משהו, כי אני יודע שזה לא באמת אני", הוא צוחק, "אני רק חלק מהדבר. את שלי אני יודע לעשות – אני מקבל מתנות ומתעד אותן. לגבי כל שאר התחומים שאני עוסק בהם כמו המשחק, הקולאז'ים, הציור, הקליפים והסרטים – הם כולם קשורים להבעה".

מה לגבי המשחק?
"אני לא מכוון להיות שחקן ובוחר במסורה את התפקידים. דנה מודן בחנה אותי לתפקיד מסוים ואחרי האודישן אמרתי לה 'לא בא לי, אני לא מתחבר לדמות'. היא קצת התעצבנה אבל שלחה לי תפקיד אחר. אחרי שקראתי אותו הבנתי שהוא תפור עליי. ככה גם היה עם הסרט של נטלי פורטמן ('סיפור על אהבה וחושך', ש"ר). התקשרה אליי המלהקת ואמרה לי 'אני יודעת שאתה מסרב לי תמיד, אבל יש משהו נורא מיוחד וזה בינלאומי'. אמרתי לה 'אני לא רוצה'. היא התקשרה יום אחרי כן, ואמרה: 'קיבלתי אישור להגיד לך שזה סרט של נטלי פורטמן'. אמרתי לה 'יש נטלי פורטמן ישראלית?' ענתה 'לא, זאת הנטלי פורטמן'. אמרתי לה 'תני לי להתייעץ עם חבר'. התקשרתי לאיש אני סומך עליו בעיניים עצומות, חברי הטוב רונן ללנה, הצלם, והוא אמר לי 'מי אתה חושב שאתה? עוף לשם'. לדעתי עשיתי את האודישן רע מאוד, ואחרי שעה קיבלתי טלפון שנטלי רוצה להיפגש. מצאתי את עצמי על סט סופר־מקצועי עם צלם מועמד לאוסקר. פתאום מצאתי שהמדיום הזה מאוד מתאים לי כי הוא כולל את כל צורות ההבעה. זה היה בית ספר וזה הוביל לסרט שאני עובד עליו עכשיו. למדתי שלא צריך להגיד 'לא' להכול. כי כל דבר שעשיתי פתח לי צוהר, ערוץ חדש".

למה נטלי רצתה אותך?
"אחרי שעבדתי איתה הבנתי שהיא ראתה כמעט את כל השחקנים בארץ ולא מצאה את מה שהיא חיפשה. היא רצתה איש שמתעסק עם מילים וכנראה זיהתה בי משהו".

הסרט מבוסס על ספרו המצליח של עמוס עוז ז"ל, שליווה את הצילומים והותיר על כהנא חותם עמוק. "אני חייב לומר שמכל האנשים שפגשתי בחיים, ופגשתי אנשים מרשימים, עמוס עוז היה המרשים מכולם. כשפגשתי אותו על הסט זה היה קצת כמו שאתה רואה את קצה הקרחון אבל אתה חש ויודע שהוא הרבה יותר גדול מזה. זכורה לי במיוחד סצנה אחת שבה עמוס הילד עוזב את אבא שלו – אותי – לחיים בקיבוץ. זאת הייתה סצנה מאוד קשה, וזאת הייתה הפעם הראשונה ששיחקתי בחיים ולקחתי אותה מאוד ללב. מצאתי את עצמי בבגדים ובתפאורה של שנות החמישים, ובעודי מתרחק מהלוקיישן הרגשתי כל כך עצוב שהילד שלי עזב אותי. ואז עמוס עוז עצמו ניגש אליי ואמר לי: 'ראיתי אותך עכשיו במוניטור, והחזרת אותי לבוקר שבו עזבתי את אבי, וריגשת אותי מאוד. אני מודה לך'. התחבקנו חיבוק ארוך והרגשתי שאני מחבק את הבן שלי, ושאני נדרש לנחם אותו על היום הכה קשה שבו הוא עזב את אביו ואת כל מה שהוא ייצג. הגבול בין המציאות לדמיון היטשטש. זה היה רגע מרגש מאוד".

"עמוס עוז ניגש אליי ואמר לי: 'ראיתי אותך עכשיו במוניטור, והחזרת אותי לבוקר שבו עזבתי את אבי, וריגשת אותי מאוד. אני מודה לך'. התחבקנו חיבוק ארוך והרגשתי שאני מחבק את הבן שלי, ושאני נדרש לנחם אותו על היום הכה קשה שבו הוא עזב את אביו ואת כל מה שהוא ייצג. הגבול בין המציאות לדמיון היטשטש"

אש התמיד

לאורך השנים היו לכהנא שיתופי פעולה רבים עם אמנים אחרים, וכמו כן הוא כתב שירים רבים לזמרים אחרים, כמו "הזאב והאיילה" לאביתר בנאי, או "עכשיו מחר" לדויד ברוזה.

מה ההבדל בין יצירת סולו לשותפות?
"כשאני עושה אלבום שלי אני כותב את המילים, מלחין, מעבד, מפיק, מנגן על רוב הכלים, מעצב את העטיפה ועושה כמעט הכול. מצד שני אין דבר שאני אוהב יותר מלאבד שליטה בהופעה, או לעבוד עם אנשים אחרים ולתת להם את המושכות, אבל זה חייב לבוא ממקום של ביטחון".

כלומר?
"כשגיליתי את המוזיקה לא הייתי מודע ליכולות שלי. הרגשתי כמו אדם על אי וכל הזמן ניסיתי לשמור על היציבות, על האש, פחדתי לאבד את זה. עד שלבסוף גיליתי שהאש היא אש התמיד, לא צריך לשמור עליה. שיתופי פעולה ומפגשים הם מצע להשראה מטורפת. עם השנים נהייתי חולה על כישרונות של אחרים, להבין איך השני זה בדיוק כל מה שאין לי".

"אנשים חושבים שקל לי כי הפרסונה הבימתית שלי היא מאוד מוחצנת ובשליטה על הקהל. אבל הופעות בשבילי זה קדוש. במשך כל שעות היום עד להופעה אני בגיהינום, ולמחרת אני תמיד קם בבוקר ונשבע לעצמי שאני לא מופיע יותר. זה גובה ממני הכול ואני קם מרוסק, מזיע, חם לי. אבל לאט–לאט החור השחור מתמלא ואני חוזר להופיע. זה המחיר של החופש"

אני מבקשת ממנו שיסביר לי איך הוא מתרגם את אש התמיד הזו ליצירה שהקהל בסוף יכול לצרוך ולהתחבר אליה. "השיטה שלי ליצור היא לפתוח את הפה ולתת לדברים לצאת. הרבה פעמים ההתחלה היא קצת אשפתית, כמו מגרסת זבל – מה שעברת ביום או בחיים נגרס ויוצא כהבל הבלים. ואז פתאום מתחילים לצאת דברים החוצה שהם בכלל לא אתה, הם באים ממך, החותמת היא שלך, וזה הצינור. לחיות ככה הופך את החיים לנס. בכל פעם כשאני כותב שיר אני בהלם ומרגיש שזה נס ממש. ברגע שהוא יוצא אני חייב מיד לכתוב עוד אחד חדש. אני כותב בכל שעות היום. אני אף פעם לא יודע מתי הכתיבה תגיע. תמיד אהבתי אותיות ומילים, אבל רק כשהגעתי לעברית הבנתי עד לאן הנס והפלא יכולים להגיע.

"הכלי שאני משתמש בו הוא חתירה אל ההווה. לשאוף להיות פה ועכשיו – העבר הוא פסל דומם והעתיד לא קיים כלל. זה נכון לגבי כל דבר. כשמדובר בילדים, לדוגמה, זה אומר להיות איתם, לא להיות שם רק כדי להחזיק אותם חיים. אתה שואל את הילד שלך 'איך היה בבית ספר?' והוא עונה 'בסדר'. לעולם הוא לא יפרט באותו הרגע. זה יקרה רק כשאתה באמצע ג'אגלינג – ברחוב כשיורד גשם, ואתה מחזיק ילדה על הידיים ומנסה לעבור שלולית בלי להירטב, אז פתאום היא תגיד 'אבא יודע שיש ילדה בבית הספר ש…' ואתה חייב להקשיב, לזהות את זה. העתיד טוב כדי לייצר לו"זים – אבל צריך להיזהר מזה כי לו"ז זה גם loose".

אין מנוחה, גאווה, סיפוק?
"לא. מנוחה ונחלה הם לא ערכים בעיניי, גם אושר לא. הבעה אולי. כי הקול שלך צריך להישמע, לא בגללך, רק כי אתה כלי. ואם אתה כלי שעובד על הכלי שלו ומבין את המשמעות, אז אתה בעצם מבין שהזמן פה קצר ויש המון מה לעשות. זה שאנו שרויים בחומר זאת מתנה. כי רוח לא יכולה להביא רוח, רק מי ששרוי בחומר יכול להביא את הרוח. צריך להגשים את הרוח בחומר – לכתוב עם דיו על הנייר, או לצייר אימאג' שעלה לי בראש. את מקבלת את החומר, ובעזרת המחשבה והפירוש שלך את מחזירה אותו לרוח. אני לוקח רוח ומגשים לחומר, את מקבלת את החומר ומגשימה לרוח. זה רק החומר יכול לעשות וזה הפלא הגדול. הרבה פעמים מדברים על יצורים פלאיים כמו מלאכים, ובסופו של דבר אנחנו היצורים הפלאיים שיכולים לשחק עם החומר והרוח".

ובכל זאת אין לך משהו שאתה גאה בו?
"יש לי גאווה כשאני מכין לבנות שלי אוכל שטעים להן, או כשהספה שקניתי הביתה ממש מוצלחת בעיניהן. אבל לא על יצירה".

פיל בחנות חרסינה

אחד הדברים שהכי מזוהים עם כהנא הוא "נאום" פובליציסטי וחתרני שהוא נושא בהופעותיו, ומשתנה מהופעה להופעה בהתאם להתרחשויות האקטואליות. הבקיאות שלו בענייני דיומא ניכרת בשלב זה כל פעם מחדש. "אקטואליה היא בשבילי כמו כל דבר אחר", הוא מסביר. "בהופעה יש דגש גדול מאוד על האִלתור ואני מערבב את האישי ואת הכללי. האקטואליה עונה על הצד הלאומי שקשור לכולנו, אבל בסופו של דבר על הבמה, הרובד הפרטי והכללי מתערבבים לעיסה אחת. האלתור משמר אותי חי על הבמה, אחרת נדמה לי שהייתי כבר פורש מזמן. זה שומר לי על החדות, על המקוריות, ועל החד־פעמיות".

יש לך חרטות?
"פחות על החלטות, יותר על סיטואציות בהופעות. נגיד עם ה'ג'ירפות' אני מאוד פרוע. כמו שאמרתי, אני מערב הרבה אקטואליה, פוליטיקה, זוגיות, משפחה, את החיים האישיים שלי. מעל למאה פעם התחרטתי על דברים שאמרתי ופגעו באנשים. המחשבות שלי מרחפות, המוח לוכד את הרגע ומחליט להוציא אותה החוצה, כמו מפתח גן עדן. ביומיום אני רגיש לזולת ואכפת לי. אני שומע את הכאב של אנשים. על הבמה אני הפוך. אני דמות של פרפורמנס – אאוטפוט. אבל כשאני דורך אז אני ממש סובל.

"בכלל אני לוקח הופעות נורא קשה וברצינות. אנשים חושבים שקל לי כי הפרסונה הבימתית שלי מאוד מוחצנת ובשליטה על הקהל. אבל הופעות בשבילי זה קדוש. אני חייב לתת הכול. במשך כל שעות היום עד להופעה אני בגיהינום, ולמחרת אני תמיד קם בבוקר ונשבע לעצמי שאני לא מופיע יותר. זה גובה ממני הכול ואני קם מרוסק, מזיע, חם לי. אבל לאט־לאט החור השחור מתמלא ואני חוזר להופיע. אני מנסה לא להגביל את ההופעות כי להקה זה אחריות, וצריך להתפרנס ולקדם דברים, אבל יש תקופות שהייתי רוצה להופיע פחות. זה המחיר של החופש. זה מאוד קשה – אתה הופך מחרסינה, לפיל בחנות חרסינה.

"ב'חתירה אל ההווה', ליין ההופעות שלי עם אתר מיינר – ברגע שנדלק האור אני מתבטל לגמרי, אלו שלושים דקות של אלתור טהור. זאת דיסציפלינה רוחנית שמאוד חשובה לי. אבל אחרי זה אני, ריק, גמור ועצוב נורא. הייתה לי הופעה שממש הרגשתי שאני רואה את עצמי מבחוץ מופיע. ראיתי שזה לא אני".

יש מחיר לפרסום?
"הפרסום שלי נעשה מאוד הדרגתי, והוא נבנה בצורה בריאה. לא התפרסמתי בדקה כמו נטע ברזילי. עברתי את כל המסלול בהדרגה. היום התגובות הן נעימות, הן לא פרועות או מוגזמות. אנשים מתבלבלים לפעמים, מתרגשים נורא, אבל הכול בסדר, באיזי. אבל אני לא מתעסק בזה".

אך למרות הצהרותיו על הפרסום, לפני שלושה חודשים כהנא נטל חלק בתוכנית הריאליטי־מוזיקה "דה פור". השתתפותו גררה הרמות גבה רבות, כיוון שכהנא נתפס כמייצג את תרבות הנגד לתוכניות הריאליטי ולפרסום הבזק.

למה הסכמת להיות שופט ב"דה פור"?
"חוויתי דברים בחיי שהייתי מוכרח באותה נקודת זמן פרנסה ומהר. בעבר סירבתי להיות שופט בריאליטי המון פעמים, אבל פה הרגשתי, מתוך המקום הבטוח שאני נמצא בו, שאף אחד לא מאיים עליי, שהאש שלי לא מותנית – היא הייתה לפני ותהיה אחרי. פעם הייתי אומר לעצמי שזה לא אמנות, שזה לא אני, שלא שייך".

אז הלכת כדי לקדם אמנים מתחילים?
"אף אחד לא הולך לריאליטי כדי לקדם שום דבר חוץ מאת עצמו. הלכתי בגלל הכסף והצבתי להפקה את התנאים שלי – 'לא תגידו לי מה לעשות, למי להצביע, מה להגיד, לא עושה פרומואים וכו'. הם קיבלו אותי ככה כמו שאני, אז הייתי מי שאני. בדיעבד נקלעתי לסיטואציה מאוד משעשעת, כמו בסדרה של דודו גבע 'מגוחך בעורף האויב'. אתה במקום שאתה לא אמור להיות, לא בקונטקסט שלך, ואתה מסתכל ורוב הזמן אומר 'וואו' ומשתעשע מעצם הסיטואציה. אבל בגלל שאכפת לי מכל מה שאני עושה, הגעתי למצב שעלול להיות קצת מסוכן שאכפת לי ממשהו שאני לא ממש עומד מאחוריו ושאין לי שליטה שם על כלום – לא על ההפקה, לא על הפורמט ולא על איך שתצא – הרי הכול ערוך. אז פשוט שחררתי וסמכתי על האנשים הטובים שהובילו את זה".

ובדיעבד, התחרטת?
"לא, גם כי משהו מאוד לא נעים קרה לי, שזה חד־ משמעית אלוהים עשה – הוא פשוט שבר לי את היד ופירק לי את הצורה, וזה הפך לדבר הראשי בתקופה הזאת. הגעתי לשם עם גבס והייתי עסוק במאבק להרים את עצמי".

אחת הסנסציות שנקשרו בשמה של התוכנית נסבה סביב התמודדותו של אברהם שבת, זמר שחזר בתשובה וסירב לשמוע שירת נשים, ואף לא הביט לעברן של השופטות – הזמרות דקלה ומארינה מקסימיליאן. מוקי, ששפט אף הוא בתחרות, מחה על התנהגותו, אך כהנא לא.

מדוע לא מחית גם על התנהגותו?
"אני לא מאמין בהחרמה ובהדרה. רציתי לשמוע אותו ועפתי עליו, אבל כשהבנות שרו והוא ישב עם אוזניות וקרא תהלים זה נראה מזלזל. אני מאוד מכבד את האמונה שלו, אבל הוא בעצמו אמר 'הגושפנקה שלי צריכה לעבור דרך התוכנית הזאת', כאילו אלוהים יעבור דרך התוכנית. אם אתה בא לקבל גושפנקה במקום שיש רק נשים, זה לא המקום הנכון בשבילך. הרגשתי שהוא משחק משחק כפול ודווקא כי הוא חוזר בתשובה הוא יכול לעשות את זה, מהרגל החילונית של תקופת המטאל שלו הוא רצה להחזיק את המקל משני הקצוות. יש רגעים כאלו שהם לא חד־משמעיים, האמת היא מורכבת ורציתי שיודה שזה היה סוג של שעטנז – הרי אדם חרדי מבית לא היה מגיע אלינו. אבל בסוף התוכנית הוא חיבק אותי ואמר לי 'תודה רבה על הכול'".

אבל זה לגיטימי שהוא רצה חשיפה כזאת?
"כן. לכן הסכמתי לשפוט אותו וגם העברתי אותו. רק רציתי שיודה על האמת".

"בעבר סירבתי להיות שופט בריאליטי, אבל פה הרגשתי שזה לא מאיים עליי. אף אחד לא הולך לשם כדי לקדם שום דבר חוץ מאת עצמו. הלכתי ל'דה פור' בגלל הכסף והצבתי להפקה את התנאים שלי – 'לא תגידו לי למי להצביע, מה להגיד. הם קיבלו אותי כמו שאני"

תודה על החכירה

לפני כחודשיים כאמור שבר כהנא את ידו, כאשר רוכב אופניים נכנס בו במהירות גבוהה. "עברתי כבר שני ניתוחים ואני ממש מקווה שזה מאחוריי. זאת הייתה תקופה קשה וכואבת, אבל אחד הדברים הכי טובים שקרו זה שהבנות שלי הבינו שאבא פגיע, מוגבל, שהוא לא מושלם. הדבר הראשון שעבר לי בראש כששברתי את היד זה שאני לא אוכל לעשות לבת שלי קוקו בבוקר. היא באמת בכתה בימים הראשונים. זאת הייתה התקופה היחידה בחיי שלא יצרתי בטירוף. ישבתי בבית ולא ידעתי מה לעשות, אז עשיתי רימייק לבית והחלפתי לבנות את החדר".

כשאני מדברת איתו על הבנות שלו, מבטו נהיה חולמני משהו. הוא מאוד מעורב בחייהן, ומקפיד על הכנת הכריך בבוקר, כביסות, שיעורי בית והשכבות. "הבנות שלי הן נזר הבריאה והן הדבר הכי טוב שקרה לי. כשמדברים עליהן אני נהיה רך לבב. הקטנה שלי מאוד אוהבת לשתף ולהוציא, ואנחנו יושבים ומשוחחים על הכול. מהרגע שנולדה הבכורה שלי הסתכלתי לשמיים ואמרתי 'תודה שאתה נותן לי את החכירה הזאת, אני מבטיח לשמור עליה הכי טוב שאני יכול".

בימים אלו כהנא עובד עם תמיר מוסקט על תקליט חדש, "לא כוחות". "שנינו כבר ראינו אלבום או שניים, ובכל זאת אנחנו עפים כמו ילדים דבילים. דבר ראשון כשאני חוזר הביתה, אני משמיע את השירים לילדות ואנחנו רוקדים יחד ריקודים מצחיקים והן אומרות 'אבא תשמיע שוב את השיר, אנחנו יודעות שאתה רוצה'. כי לרוב אני בוחן את השיר רק אחרי כן, אני לא בא מוכן להקלטות, אני קודם כול מתפוצץ ואחר כך בוחן את התוצאה". בנוסף לתקליט, הוא משתף פעולה עם הצייר אלעד קופר, עם אתר מיינר, משדר ברדיו עם ניר גורלי, עובד על קליפ עם להקת המחול "מריה קונג" ועל סרט עם הבמאי עודד פרבר, במקביל לעבודה השוטפת ב"ג'ירפות". "זה לא נגמר ואני מרגיש כמו ילד בחנות צעצועים. אני חי את החלום – לא של כוכב רוק, אלא להיות במיסטיקה של הנס, של חדוות היצירה, של להסתכל על הבנות שלי כאילו הן חדי־קרן. אני עף הרבה וגם מתרסק".