בספרו הראשון, "המטרה מקדשת", כתב יריב ענבר על עולמם של מפעילי הסוכנים. בספרו השני, "הסדק", הוא כותב על עולמם של הלוחמים החשאיים, החיים ופועלים בכיסוי עמוק. יריב, שאולי אינו לוחם ולא מפעיל סוכנים, כותב במומחיות רבה על עולמם, והוא מצליח להכניס אותנו לעולמם וליצור תחושת אותנטיות, בלי ליפול לפח של ריבוי פרטים משמים ומייגע.
גיבור הספר הוא גואל בן עטר. גואל עלה מצרפת, שירת בצה"ל בדובדבן, ובהמשך גויס למוסד כלוחם. לוחמי המוסד, כמו לוחמי סתר המשרתים בזרועות ביטחון נוספות, אינם לובשי מדים. הם פועלים בכיסוי, מבצעים את משימותיהם בחשאי, בבדידות, ומסתמכים על אומץ לבם, הכשרתם היסודית ומסירות נפשם המוחלטת.
הדרישות הקיצוניות מלוחמים אלה מחייבות יכולות יוצאות דופן, המתבססות לעיתים על קווי אישיות ואופי קיצוניים. את אלה אמורים לאזן משמעת גבוהה ושיקול דעת מבצעי. שיקול הדעת הנדרש מאנשי המבצעים של העולם החשאי עומד לעיתים בסתירה לערכים אנושיים בסיסיים, כמו היחלצות לטובת אנשים במצוקה או אפילו למען חברים לנשק.
מנהרות בית החולים
פעם אחת ויחידה לא עמדה אישיותו הסוערת והתמימה של גואל במבחן האכזרי שנכפה עליו בשל היותו לוחם חשאי. הוא פעל בהתאם לאנושיותו ובניגוד מוחלט למשמעת המבצעית שבה היה מחויב, ושילם על כך מחיר יקר. הוא נזרק מהמוסד, ובסערת נפשו נטש גם את יעל, הלוחמת, שעמה עמד להינשא, בעודה נושאת ברחמה את ילדם. הוא חזר לצרפת, ומחייו ניטלה המשמעות שהייתה להם כשהיה ישראלי, בחוד החנית של אלה המגינים על ארצם.
מתוך חתירה לחזור ולמצוא משמעות לחייו, וכדי להחזיר לעצמו ולו שמץ מתחושות היכולת והמסוגלות שהיו לו כלוחם, חוזר גואל לארץ ישראל כ"לוחם" במבצע פרטי. הוא בונה לעצמו כיסוי של צרפתי מוסלמי ממוצא צפון אפריקאי, ומתנדב לעבוד בבית חולים פסיכיאטרי בבית לחם. הוא מונע על ידי שאיפה לחשוף במקום אוצר לאומי עתיק. את הרמז לכך שהאוצר הנעלם נמצא במתחם בית החולים הוא קיבל משרטוט שמצא בעיזבונו של סבו, שעסק שנים רבות לפני כן בחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל.
קצה החוט של גואל, שהפך לג'לאל, הינו אברהים, זקן ערבי בן שמונים, המתגורר בבית החולים כבר עשרות שנים. אברהים אינו חולה נפש. הוא הגיע למקום כילד, כשהבניין שימש כבית יתומים. איכשהו הוא נשאר גם כשבית היתומים הפך לבית חולים פסיכיאטרי. כולם התרגלו אליו, ואולי גם הוא הסתגל למקום, והפך דומה לאוכלוסייה המיוחדת שלו. אברהים סיפר לג'לאל על מנהרות עתיקות המשתרגות מתחת לשטח בית החולים. מה שנשמע בעיני כולם כעוד הזיה של מישהו שנפשו מעורערת התחבר למידע המוצק של גואל שהגיע אליו מסבו.
הר הבית נפיץ
מתברר שלא רק גואל מתעניין במה שקורה בבית החולים. גם השב"כ שם עין על המקום. לא בגלל אוצרות לאומיים אבודים, אלא בגלל איום עדכני וקונקרטי. המתח הזה בין תעלומת עבר לבין איום שקורה כאן ועכשיו מאפשר למחבר לעסוק בשאלה האם ועד כמה נכון להקדיש משאבים ולסכן לוחמים למטרות שאינן ביטחוניות.
המענה לשאלה זו ברור, גם אם גבולותיו מטושטשים. כשצה"ל שחרר במלחמת ששת הימים את העיר העתיקה הוא לא עשה זאת כי היה מדובר בעוד גבעה אסטרטגית. הוא עשה זאת כי ירושלים היא לבו של העם היהודי. כשהמוסד חטף את אדולף אייכמן והביאו מקצה העולם למשפט בירושלים, הוא לא עשה זאת בגלל צורך ביטחוני אלא בגלל שהמשפט נתן קול לניצולי השואה והכריח את הישראלים ואת העולם כולו להישיר מבט אל הזוועה. זרועות הביטחון של ישראל פעלו בחירוף נפש להעלות יהודים לישראל לא רק בגלל שהעליות תרמו לעוצמה הלאומית – והן אכן מכפילי הכוח הגדולים ביותר שהיו לנו – אלא גם בגלל הערך העמוק הגלום בקיבוץ גלויות ובשיבת ציון.
אבל גם בהקשרים אלה קיימים שיקולים מורכבים של סדרי עדיפויות, דחיפות וראיית התמונה הכוללת. אחרי אייכמן, מדינת ישראל האטה מאוד את המרדף אחר פושעים נאציים. ישראל משקיעה כנראה יותר מכל מדינה אחרת בשבויים ונעדרים, אך גם בנושא זה מגבלת משאבים וסדרי עדיפויות באים לידי ביטוי. אחד המקומות שבהם מדינת ישראל נזהרת במיוחד הוא הר הבית. עם כל החשיבות הדתית, הרגשית וההיסטורית של המקום שבו ניצבו שני בתי המקדש, ניתן במקביל משקל עצום לשיקולים בינלאומיים, לזכויות המוסלמים ולרגישויות הלכתיות. ענבר מצליח לשקף היטב את חוסר הרצון של השלטון הישראלי לגעת בנושא הנפיץ הזה במפגש מרתק שיצר בין גואל לבין ראש השב"כ.
בלבו של "הסדק" נמצא דווקא סיפור אהבה, סיפורם של גואל ויעל. הסיפור המבצעי סביב בית החולים הפסיכיאטרי משמש לו רקע, ובעיניי הוא פחות חשוב ומעניין. כמו בספרו הקודם, גם בספר הזה הדמות הנשית יותר עמוקה ומורכבת מהדמות הגברית. גואל משורטט בקווים יחסית גסים. הכוחות המניעים אותו ברורים. קל יחסית ללחוץ על הכפתורים המפעילים אותו, ואכן, כל אחד עושה זאת בתורו. הוא מעורר אצל הקורא הערכה ולעיתים גם התפעלות, אבל הרבה פחות הזדהות וסימפתיה.
בין טוטאליות לשפיות
אנשי המבצעים הפועלים בחשאי בקרב אוכלוסייה עוינת ומסוכנת מפתחים כלפיה יחס של קרבה. כאשר כלי הנשק העומדים לרשותם הם יצירת קשר בין אישי, אמון ואפילו ידידות, הם בהכרח רואים את אויבם כאדם. אך יש כאן מורכבות: האויב הוא אדם, אך כזה שצריך להשתמש בו. וכך, כשנפטר אברהים בזקנתו, מוכה גואל, ג'לאל, ביגון אמיתי. "גואל הרגיש כאילו לבו נסחט תחת כף יד אימתנית. אברהים היה יקר ללבו, והסתלקותו הפתאומית הכתה בו. הוא לא ראה בו אויב, כמו שלא ראה כמעט אף אחד בבית לחם ככזה. לא הייתה זאת בחירה אישית כי אם מקצועית – אינך יכול להתהלך בקרב אנשים למשך זמן רב כל כך ולהביט בהם מבעד לצלב הכוונת. להפך; ככל שמגע היומיום איתם יהיה אישי וחברי יותר – כך אתה עצמך תהיה בטוח יותר. ואברהים, רצה הגורל, היה עוגן שסביבו יכול גואל לקשור את כל ספינות משימותיו".
אחד הדברים המסוכנים בארגונים חשאיים הוא הטוטליות שלהם. יש אנשים הנאחזים בטוטליות הזו בכל נימי נפשם, ותחושת הזהות והערך העצמי שלהם תלויה בשייכותם לארגון. במובן מסוים, כזה הוא גואל. לאחר שהודח מהמוסד הוא הרגיש שאיבד את כל עולמו. "התביישתי…", הוא מספר לחוקרו, "אתה מבין? כל מה שחשבתי על עצמי התפוצץ כמו בלון ולא נשאר כלום. לא יכולתי לחיות עם הנידוי הזה. היא [יעל] נשארה לוחמת… איך יכולתי להישאר בסביבה שלה?". את גירושו מהמוסד הוא חווה כדבר שאיים על פנימיותו, על אישיותו, ואת התיקון הוא ניסה למצוא באמצעות מבצע פרטי די מטורף, שאינני יודע אם מיקומו בבית חולים פסיכיאטרי הוא אירוניה מודעת אם לאו.
במסגרת הזו, גואל היה זקוק רגשית למטרה גרנדיוזית, עוקרת הרים, כזו שמתחברת לנימים העמוקים ביותר של עם ישראל. אולי ההסתייגות של אנשי המבצעים המקצועיים שסביבו היא ביטוי לאיזון ושפיות. על כל פנים, יעל מציעה לגואל גאולה אחרת, פרטית ואישית, עמוקה ואמיתית. מתברר, כמו הרבה דברים אחרים הקשורים בעולם הצללים, שהגאולה שמציעה יעל נגועה. גם כאן המטרה מקדשת? כנראה שכן.
ביותר ממקום אחד, כדי להמחיש את הלחץ של גואל, משבש המחבר את העברית שלו. זו תחבולה נחמדה, אך היא מוגזמת, הופכת את גואל לקריקטורה, והשימוש החוזר בה מופרז. והערה נוספת – שכנראה לא הופנמה מביקורתי על ספרו הקודם של ענבר – לא כותבים רוה"מ כקיצור למונח "ראש הממשלה". על פי כללי העברית יש לקצרו לראה"מ או לרה"מ. העובדה שחצי מהמערכת טועה לא מצדיקה את אימוץ הטעות. אבל נכון, מדובר בזוטות.
הסדק
יריב ענבר
ידיעות ספרים, 2018, 286 עמ'
