באתי לבדי, מרחוק… הסתכלתי אל השמים הכהים ועד שנרדמתי חשבתי שזה הלילה באלסקה, וזו הרוח הגדולה, ואני בתוכם, ואני רוצה שאיזו ספינה תאמץ אותי. ומצאתי את הספינה שלי, שחורה יותר מהלילה הכי אפל. והפלגתי איתה… הגברים שעליה היו גסים ומחוספסים. הם לקחו לי את הדרגש, זרקו לי את שק השינה על הרצפה. הם צעקו, פחדתי. והם היו טובים, כל כך טובים אלי… הם היו עבורי כשנשאתי אליהם את עיני. התחתנתי עם ספינה. נתתי לה את החיים שלי…
זהו סיפורה של לילי, נערה בת 17 מפרובנס, צרפת. היא מתנתקת מחייה הקודמים, ממשפחתה ומולדתה, ומגיעה במטוסים, ברכבות, במשאיות ומעבורות לאלסקה. לאי קודיאק שליד אנקורג'. לא ברור מה קרה לה קודם, מדוע ברחה משם ובאה לכאן. כנראה היה משהו רע ואפל בעברה. אולי הסתבכה עם החוק, כפי שחושדים בה באלסקה. ומה משתמע מהאמירה ש"בכל יום ובכל לילה אני חושבת על (הבית). אני לא רוצה שיתפסו אותי…"? שוב ושוב היא מדברת על המוות: "אולי אני אזייף את המוות שלי?", היא אומרת לילה אחד לקפטן, בחור גבוה ורזה בעל פנים צרים, לסת עדינה וידיים של פסנתרן. "תכתוב לצרפת, תספר להם שטבעתי… כמובן, הם יבכו…ואז הם ירגישו טוב יותר. יגידו שקצת הזמנתי את זה… אני אתן להם מוות הרפתקני. לפחות הם לא יצטרכו לדאוג לי ואף אחד כבר לא יחכה לי. סוף־סוף…".
עוקץ הדג האדום
לילי מחזרת על הספינות ומחפשת עבודה, ואיאן, קפטן הספינה "רבל", מצרף אותה לצוות שלו. עכשיו עליה להתמודד כגבר בין גברים עם החיים בספינה והעבודה בתנאים אל־אנושיים כמעט, שמעמידים למבחן את המקצועיות, הסבילות הפיזית והנפשית ואומץ ליבם של הדייגים. יש לעבודה גם יופי משלה: "על הסיפון הזה, המוכה גלים, הגברים רוקדים… הגופים יודעים בחוש את התנועה הנכונה… לריקוד האפלולי הזה, יש קצב ומשקל נסתרים… כל אחד יודע את מקומו ואת תפקידו…".
היא לומדת, מתמודדת ועומדת במבחן. לא בלי דמעות, אבל בגבורה וללא ויתורים. היא מושכת את מערכי החכות, מחברת פיתיונות ומנקה דגים, ואז נעקצת מעוקצי הסנפיר של הדג האדום, המסוכן, הרעיל עד מוות. היא מתאשפזת בבית חולים ושבה לספינה, שוברת צלע אך ממשיכה לעבוד. העבודה בים ממכרת. "אני לא יודע מה גורם לנו להסכים לסבול כל כך", אומר אחד הדייגים, "בשביל שום דבר בעצם. לוותר על הכול. על שינה, על חום, גם על אהבה. עד שאי אפשר יותר… ולמרות הכול מבקשים עוד מזה, כי שאר העולם נראה לך דהוי, משעמם עד מוות. בסוף כבר אי אפשר בלי זה. בלי השיכרון הזה, בלי הטירוף הזה…".
אבל אז עונת הדיג נגמרת. כולם מתפזרים ולילי עומדת בפני אתגרים חדשים, פחות הרואיים ויותר קודרים: "האי סגר עלי את זרועות הסלעים השחורים שלו… אני בגלות…". היא נעה מעבודה יומית אחת לאחרת וכיסיה וחייה ריקים. אין לה בית. אין לה כלום מלבד בדידות וריקנות, ותוקפנותם וחיזוריהם הגסים של הגברים על היבשה.
רשת השעמום והריקנות
לכאורה אין הרבה עלילה בספר, אבל יש התרחשויות רבות. הספר נחלק לשניים: החלק הראשון "הלב של הליבוט" הוא החלק המלהיב והמקסים של הסיפור. מלא דינמיות, אירועים קטנים וגדולים, התמודדות עם הים והדגים ומרוץ נגד הזמן ועונת הדיג הקצרה. סצנה רודפת סצנה: חוטי־הפיתיונות שנקרעים, הדגים שצריך ללכוד, הדאגה בגלל מיעוט הדגה וההתרגשות כשהיבול עשיר.
החלק השני, "הימאי הגדול", הוא הנפילה. הוא מתאר את הכאוס אחרי הירידה ליבשה: השעמום והריקנות מפילים את הדייגים ברשת אחרת, מסוכנת לא פחות – אלכוהול וסמים. נשיותה של לילי בעולם הגברי המבולבל הזה יוצרת מצבים רעים. הגברים נטפלים אליה, מתעללים, מעליבים. אך גם מחפשים בה אוזן שומעת וכתף לבכות עליה. החלק הזה מתארך קצת יותר מדי, מתיש באומללות ובחוסר התוחלת שבו, וחסר בו המתח והעניין שהיה בחלק הראשון. חשיבותו באיזון ובירידה למציאות, אחרי האדרנלין שבחלק הראשון. הוא מונע מהספר כולו להיהפך לאידיאליזציה מתקתקה של חיי הדייגים באלסקה, שתלושה מן החיים האמיתיים.
פולאן מצטיינת בראייה חדה וחודרת, בשפה עשירה וביכולת תיאור מרשימה. יש בספר דמויות רבות ולכולן היא מעניקה נפח ואישיות מובהקת. בחלק הראשון של הספר בולט איאן, הקפטן, ששולט בעצמו ובאנשיו במקצועיות, ביד קשה ובראש זקוף. עד שהוא נשבר תחת חורבות חייו הפרטיים, מתמוטט ונלכד בהוללות שתייה שמנתקת אותו מהעולם ומתפקידו כמנהיג, וחושפת את הצד האפל והחלש באישיותו.
הקפטן הוא הממסד, הקביעות, הבית, ולעומתו ג'וד, "איש האריה" אדום השיער ופרוע הזקן, "הימאי הגדול" המנוסה, מעורר בלילי יראת כבוד ואף פחד. בקרבתו היא משותקת, חרדה להוציא מילה מהפה. אך הוא גם מציל את חייה אחרי פגיעת הדג האדום בזרועה, דואג לה לפניצילין ומאלץ את הקפטן להורידה לחוף, לאשפוז. ג'וד הוא גיבור החלק השני של הספר. על רקע העליבות והשעמום שעל החוף מתגלה ג'וד ברַכּוּתו, בארוטיקה הרגישה שלו ובנאמנותו, אבל גם בשתיינות, בתלישות ובאי השקט שלו.
רטט חולף בכנפיים
בראיונות איתה הודתה פולאן שיש בספר הרבה מהחיים שלה בנעוריה. פּוּלאן נולדה בפרובנס שבצרפת. בגיל 17 החליטה לנסוע לאלסקה ושם הצטרפה לצוות של ספינת דיג כדייגת מן המניין. הספר מבוסס על קורותיה שם. בצילומים שלה כיום, בגיל 58, רואים אישה שפניה צרובי שמש ומקומטים כקלף מן החיים באוויר הפתוח, ללא הגנה וללא טיפוח. היא חיה כרועת צאן באלפים הצרפתיים וגרה במכונית־קרוואן, נודדת ללא בית וללא קביעות. אפשר למצוא בספר מעין מפתח לדמותה, בספרות ובחיים: "אני חשה רטט חולף בגב שלי… חשה בכנפיים שלי שהיו שם כל הזמן. גם אני נעה ונדה, אבל זה לא אותו דבר…" (עמ' 225־224). זו תחושה של הכוח שבהעדר שורשים. לא העליבות והעייפות של הטיפוסים התלושים שעל החוף. "נשים אוהבות את הנוחות שלהן. בית", אומר ג'וד ללילי, "אני לא. אני רוצה להיות בחוץ", היא עונה. "אני בורחת, חיה שמתרוצצת בדרכים…".
אבל "בקצה העולם" אינו אוטוביוגרפיה. זו קודם כול יצירה ספרותית מן המיטב, מלאה שאר רוח ופיוט, הבנה דקה של בני אדם וראייה חודרת של סיטואציות והתנהגויות. בכל סצנה מתבקש להתעכב, להפיק את מלוא העושר הרגשי והספרותי, לפני שעוברים לסצנה הבאה. ומצד שני, יש בספר מתח בלתי פוסק שמושך לקרוא, לבלוע עוד ועוד.
הספר מעלה אסוציאציות לסיפורי־ים אחרים: של המינגווי או של הרמן מלוויל, למשל. אבל אצל פולאן לא תמצאו פאתוס, הרהורים פילוסופיים ודתיים או נבואות זעם. הדגים הם פשוט דגים – אמצעים לעשיית כסף ולא סמלים מיסטיים. אין כאן הכוחניות העיקשת של "הזקן והים", לא המאבק לחיים ומוות של גבר בכוח חזק ממנו, לא יחסי האהבה־שנאה בין הגיבור לדג הגדול, ולא הטירוף לנצֵח ויהי מה. אין כאן גם ההתמודדות הנקמנית, החצי־מיתית חצי־תנ"כית, של אחאב, רב החובל קטוע הרגל, עם הלוויתן הלבן אצל הרמן מלוויל ב"מובי דיק".
"בקצה העולם" הוא רומן עכשווי בממדים אנושיים, על בני אדם רגילים, לא הרואיים או מרשימים במיוחד. רחוק מזה: רבים מהאנשים שֶלילי פוגשת בצפון הרחוק, ב"גבול האחרון", הם אנטי־גיבורים, דפוקים באופן זה או אחר – חסרי מנוח, מטורפים לעיתים, סובלים מפוסט־טראומות שאחרי מלחמת וייטנאם. בתנאי־שגרה, ביומיום החד־גוני, הם חשים ריקנות ושעמום, "העולם נעשה שטוח, מדבר קפוא, מקום עלוב למיואשים…". האנשים מתגלים בחולשתם: שיכורים, מכורים לאלכוהול או לסמים. כל הכסף שהרוויחו על הים מתמוסס בכוס המשקה, בברים ובמאורות אפלות. אבל על הים הכול משתנה: "הדיג מציל לי את החיים", אומר ג'וד, הימאי הגדול, ומחווה תנועה מעורפלת לכיוון הים. "הוא הדבר היחיד שחזק מספיק להוציא אותי מכל זה". בתנאים התובעניים והמאתגרים של הצפון הרחוק וספינות הדיג, בני האדם הקטנים, הרגילים והחלשים, מתגלים במיטבם – אמיצים, עיקשים, קשוחים, גברים וגיבורים.
בקצה העולם
קתרין פולאן
מצרפתית: לי עברון
כתר, 2018, 319 עמ'
