לראות בעיניים עצומות

שארל ברבייה, קצין בצבא צרפת, תהה איך יוכל להעביר פקודות לחייליו בלילה, בלי שייאלצו לדבר ובכך יחשפו את מיקומם. התהייה באה אל קיצה בפתרון מעט מסורבל: הוא קידד 12 מטריצות שונות, שיהיה אפשר "לכתוב" ולהעביר בין החיילים ללא צורך בתאורה או בצליל. בצבא צרפת פחות התלהבו מהצעתו, אך מי שכן התלהב היה לואי ברייל – ובהשראת המטריצות המקודדות, הוא פיתח את כתב הברייל שאנחנו מכירים כיום ומשמש עיוורים בכל העולם.

200 שנה לאחר מכן, האמנית דפנה שלום, רואה מבטן ומלידה, החלה לחקור את כתב הברייל ולשלב אותו בעבודותיה. את סדרת העבודות שיצרה כינתה "כתבי לילה" – בהשראת אותו כתב שיועד לשעות החשיכה, "וגם כי התחלתי לעבוד על הסדרה זמן קצר אחרי שהבן שלי נולד, וכך יצא שעבדתי עליה בעיקר בלילה", היא אומרת בחיוך. חלק מהעבודות מוצגות עתה במוזיאון פתח־תקווה במסגרת תערוכת "הזדמנות אחרונה לראות". הסדרה מתכתבת עם טקסטים ספרותיים, ומציגה טכניקה משולבת: הטקסטים המקודדים בברייל הם חלק מציור שנותן פרשנות אישית לאותן מילים.

אבל בעצם, עיוורים בכלל לא יכולים "לראות" את העבודות האלו. הם נשארים בממד של הטקסט.
"נכון, זה חלק מהטרגיות: עיוורים לא יכולים לראות את העבודות האלו, הן מיועדות לאדם הרואה. כשעיוור נוגע בדפי ברייל, הוא מטייל על הדף וחש אותו, בלי לראות את הצבע. זה חלק מהעבודה: מי רואה מה, מה אנחנו חושבים שאנחנו רואים ובעצם לא רואים".

כמו טירסיאס – הנביא העיוור של תבאי במיתולוגיה היוונית – שאינו מוטעה ממראה עיניים וכך הוא יכול להבין את הדברים הרוחשים מתחת לפני הקרקע, כך גם שלום מבקשת בעבודותיה לראות את השכבה הרבודה של האמנות – על ידי שימוש בכתב שנועד לעיוורים. "בחוויית הקריאה בברייל יש משהו חייתי. לכל חיה ישנו החוש שהוא מאוד מוגבר אצלה, ואצלנו כל החושים מאוד ממוצעים. אני זוכרת שנפגשתי כמה פעמים עם בחור עיוור, והדהים אותי איך השמיעה שלו הייתה ממש בדרגות על־אנושיות. קריאת הברייל באמצעות היד מפעילה יכולת שכנראה קיימת בנו, אבל בגלל הראייה והראש אנחנו לא מפעילים אותה בכלל. זה נע בין הרובד החייתי לרוחני – ואולי זה אותו הדבר, ולא שני דברים נפרדים".

לחצות את הים

שלום עובדת למחייתה כמרצה במסגרות שונות כמו בצלאל ומנשר, וכאמנית היוצרת בתחומים מגוונים – מווידאו ארט ועד אמנות פלסטית. היא נולדה וגדלה בדרום תל־אביב, ומתגוררת בה גם היום עם בן־זוגה ועם בנם. אביה עלה מעדן שבתימן ואימה מסאפי שבמרוקו, והיא מתארת את הבית שגדלה בו כ"מסורתי מאוד". "שני הוריי הגיעו מבית מאוד דתי. הם גידלו אותנו עם המון אהבה, ואחת הגדוּלות שלהם – במיוחד של אבי ז"ל – הייתה שהם גידלו אותנו בלי שום כפייה. לכן אני לא קוראת לעצמי חילונית, ואני מרגישה שאף פעם אני לא אוכל להיות חילונית, זה חלק גדול ממני".

אביה לימד אותה ואת אחיה את התפילות, והן נצרבו בתודעתה כזיכרון ילדות מתוק. כשחזרה אליהן בגיל מאוחר יותר, היא הופתעה לגלות שם רבדים נוספים. "את שירת הים שמענו הרבה מאוד בתור ילדים, וזכרתי אותה כטקסט מאוד מרגש. בגיל מאוחר יחסית הקשבתי למילים שלה, ופתאום המילים נשמעו לי כמו שירת ניצחון, ונוספו לה כל מיני משמעויות פוליטיות – זו הייתה גם השירה הראשונה שאישה שרה. הפער בין חוויית הילדות שלי והקריאה המחודשת הצית בי משהו, ורציתי לקרוא את אותו טקסט בצורה אחרת. לא בצורה של הטקסט המקראי, שחור על לבן על גבי ספר, אלא ליצור מרחב חושי אחר ולייצר איזו חידה עבורו".

גילוי וכיסוי בלשון / חיים נחמן ביאליק, 1915
• • •
"החול מתקדש והקודש מתחלל. המילים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה מגרייית היצר של האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בניסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה – – –

ואף על פי כן גם מאלה יש שנכנסים בשלום מחוף זה ויוצאים בשלום אל החוף השני, לא את הפתאים בלבד שומר ה'.
עד כאן על לשון המילים. אבל מלבד זה "עוד לאלוה" לשונות בלא מילים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה"חי המדבר". הללו מתחילים ממקום שהמילים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליית התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלושה אלה, אין חייה חיים וראוי לה שלא באה לעולם".

בחיפושיה אחר שפה שתעניק לטקסט המוכר לה חוויית קריאה אחרת, התלבטה שלום בין שפת הסימנים לברייל, ולאחר מחקר מעמיק של שתיהן בחרה בברייל. "אחד הדברים שריתקו אותי בברייל זה המשחק בין החושים: מול הברייל הרואה הופך להיות חסר כוח, חסר התמצאות, פתאום הוא הופך להיות החלש. זה מקום שחשוב להיות בו, מקום של חוסר התמצאות, של יציאה מגבולות המוכר. כשאני עובדת על דף ברייל אני כמו פולשת לתוך אזור שלא יועד עבורי, והטקסט שם הוא טקסט שמכניס אותי לאזור תודעתי".

למרות שהבחירה נעשתה ממניעים אמנותיים, שלום מצהירה שהיו מניעים רגשיים שדחפו אותה לכך. "בדרום תל־אביב יש ספרייה לעיוורים ואבי הסב את תשומת ליבנו אליה ובעיקר אליהם. אני זוכרת שכשהייתי עוברת באזור הייתי מתבוננת בהם. גם כשהייתי בניו־יורק, ברחוב 23 יש מרכז לעיוורים – וגם שם הייתי עוצרת ומתבוננת בהם נכנסים ויוצאים, איך הם מתערבבים בהמון. ובכלל, הסימנים המאוד מופשטים של הברייל מאוד מעניינים אותי – כשנכנסים לזה, ממש הולכים לאיבוד בתוך הטקסטורות האלו".

לאחר שבחרה בברייל, חזרה שלום לשירת הים והחליטה להתמקד בספר שבו היא מופיעה לראשונה: ספר שמות. "הבנתי שזה ספר החירות, ספר הגאולה. יש בו שילוב בין הכלל – עם המשמעויות הקשורות לחירות ולגורל של עם ישראל, כל המשמעויות שגדולות מאיתנו כפרטים, לבין הפרט – שירת הים שקוראים מדי בוקר, שהיא מאוד אינטימית עבורי".

היא הדפיסה את החומש במפעל בבני־ברק שבו מתמחים בהדפסת ספרי קודש בכתב ברייל, וטמנה בין דפיו צמחי תבלין. לאחר כמה שבועות היא הוציאה אותם, אך לא לפני שצילמה. כך, לצד החומש הריחני והמקודד, הוצגו גם הצילומים של הדפים עם הצמחים. "זה נראה כמו מגדיר צמחים", מתארת שלום, "או כמו מגדיר בכלל – מגדיר זיכרון, מקום. רציתי להתייחס למקום של זיכרון וחוש הריח – שלא עובר דרך המוח, אלא דרך הגוף. בתרבות המערבית הכול עובר קודם דרך המוח, אבל לגוף יש גם מקום בתוך החוויה שלנו. ההתעסקות עם ספר שמות מתייחסת למעבר בין חיים מסורתיים למודרניים. אבא שלי היה אומר לנו 'שבת שלום' והיינו מריחים את הריחן והריח הזה נטבע בי. זה לא משנה כמה שנים עברו, זה נטבע בי כל כך חזק. כשאני מייבשת את צמחי התבלין אני מדברת על אובדן של זיכרון ממשי – בכל מרפסת יש צמחי תבלין, אבל בעולם המודרני הם הפכו להיות סימבוליים, וכאילו התרוקנו מתוכן.

"רוב צמחי התבלין שהכנסתי היו צמחים שאופייניים לאזור שבו אמי נולדה, בסאפי. אמא שלי עלתה לארץ בגיל 12 והיא לא זוכרת שום דבר משם, וזה מפתיע. דרך הכנסת צמחי התבלין לתוך הספר, אני שואלת איך נמחק הזיכרון. אני כמו מטמינה איזשהו זיכרון חי לתוך ספר ואחר כך מתעדת אותו".

מחיקה, אשמה

לאחר שעבדה עם ספר הספרים, החליטה שלום להמשיך לחקור את הברייל, ופנתה לטקסטים נוספים. אחד מהם הוא המסה של ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", שמותחת ביקורת על השימוש המקובע במילים בלי להתייחס לטווח המשמעויות הרדום שהן טומנות. "הגעתי למסה ההיא אחרי שהצגתי עבודה אחרת בבית ביאליק", היא משחזרת, "והוא כתב שם כל כך יפה על שפה, על איך היא נטמעת בגוף ונשארת בגוף. ב'כתבי לילה' החלטתי להתמקד בשתי הפסקאות האחרונות. בעצם כל העבודות על המסה הן בדיוק אותן שתי פסקאות – מה שמשתנה זה האיור שלי עליהן". תהליך העבודה עליהן היה מורכב. "בהתחלה הדפסתי את הקטע בברייל, ולאחר מכן סרקתי אותו בשיטת 'סקנוגרפיה', שזו סריקה איכותית במיוחד שיוצרת אשליה של תלת־ממד, של תבליט. הדפסתי שוב, ואז התחלתי לצייר על הדפים". הציורים נעים בין עיגולים שנוצרו על ידי צביעה ממוקדת של נקודות מאותיות הברייל, לבין צורות אבסטרקטיות יותר, מין צבע מתפרץ.

כמו הרבדים שביאליק מדבר עליהם: השירה מצליחה לפרוץ לרובד שהפרוזה לא, ופה האמנות מצליחה לפרוץ לרובד שהמילים לא מצליחות.
"נכון. הוא באמת מדבר על המקום הזה שכמעט בלתי אפשרי להגיע אליו. אנשים שואלים אותי אם לא מפריע לי שכאשר מסתכלים על העבודה אי אפשר לקרוא את הטקסט שכל כך אהבתי. אני אומרת שאם מישהו רוצה לקרוא את הטקסט, הוא יכול להגיע אליו. זה לא שהוא מוסתר, אין לי עניין להראות את הטקסט שוב בפלטפורמה שלי,   אלא את הפרשנות שלי".

טקסט נוסף שאיתו בחרה שלום להתעסק באותה טכניקה הוא שירו של רועי חסן, "מבפנים", הקושר בין מחיקת שפה למחיקה של תרבות. שלום מעידה כי חסן התרגש מאוד לשמוע על העיבוד של שירו לממד ויזואלי.

מבפנים / רועי חסן
• • •
כְּשֶׁקָּשַׁר אֶת שְׂרוֹכֵי נַעֲלָיו
הִרְגִּישׁ שֶׁמַּשֶּׁהוּ נִתַּק מִמֶּנּוּ
מִבִּפְנִים
אֵי שָׁם בְּאֵזוֹר הַקְּרָבַיִם
נִתָּלֵשׁ בְּפִרְאוּת
כְּמוֹ תֶּקַע מִקִּיר.
הִתְרוֹמֵם, בְּקֹשִׁי
נֶעֱמַד, מַשֶּׁהוּ זָז
מִבִּפְנִים
אֵי־שָׁם בַּחֲלַל הַבֶּטֶן
נִקְרַע בְּפִתְאוֹמִיּוּת
כְּמוֹ מֵיתָר שֶׁל גִּיטָרָה
חַשְׁמַלִּית.
זֶה נָפַל עָלָיו
כְּמוֹ עָצִיץ
קֵרָמִיקָה מִקּוֹמָה חֲמִישִׁית
לְעוֹלָם כְּבָר לֹא יַחֲזֹר
לִהְיוֹת מָה.

חלק משמעותי משירה, מלבד המילים עצמן, הוא הנראות שלה: החיתוך של השורות, הניקוד, אפילו מראה המילים על הדף זה חלק מהמשחק. איך מעבירים דבר כזה למדיום שונה?
"התהליך של העבודה בשירה הוא אכן שונה לעומת גופי הטקסט. בשירה יש כל מה שקורה בצד שמאל, במקום שהשורות מסתיימות, והשיר הופך לצורה מסוימת – יש שובלים שונים של תנועה, וחיתוכים של משפטים, ופתאום לגודל השורה יש איזושהי משמעות".

את השורות הללו, ששלום "תרגמה" לברייל, היא אחר כך מחקה – בדיו. "המחיקות של השורות זו הצורניות. ברגע שאת כופה מחיקה כל כך ישרה, שבעצם מבוססת על כמות הדיו – כי במשיכה הראשונה יש הרבה דיו ואז זה נחלש ונחלש – כשאת כופה כזו פעולה על שיר שיש בו ניקוד וכל כך הרבה תנועתיות, יש בזה משהו יותר נחרץ, יותר מתערב, יותר פוליטי. למחוק שירה זה יותר מלמחוק פרוזה. בשירה יש גם מקצב, במיוחד אצל חסן, שהוא מאוד לא מונוטוני, ובפעולת המחיקה את מוחקת גם את המנעד, את הדקויות".

שוב, אם אדם עיוור היה ניגש ליצירה, הוא בכלל לא היה רואה את המחיקה.
"נכון".

אז אולי זו המחיקה הסמויה שיש לתרבות המזרחית, שלא נעשית בגלוי.
"לגמרי. זו מחיקה סמויה. המחיקה הזו היא לא כמו נאמנות בתרבות, זה לא משהו 'אין יור פייס' – היא נעשית לאט־לאט, לא באופן בוטה, כמו שהיה פעם. היא נעשית בעורמה, בנסתר".

שומעים את המראות

עבודה נוספת של שלום, המוצגת כעת בגלריה במוסררה, מתכתבת עם כתביה של ז'קלין כהנוב – הסופרת והמסאית ילידת קהיר. "מתוך הטקסט שלה בחרתי חלק מאוד קטן בשם 'גרביים כחולים', שמספר על ילדותה באלכסנדריה. 'גרביים כחולים' היה כינוי שניתן לבנות שרצו לכתוב, רצו ללמוד, רצו השכלה – אלו שרצו יותר, והיא מתארת את הכמיהה הגדולה שלה להשכלה ואיך הוריה רצו לדכא את זה. בחרתי דווקא בטקסט הזה שנכתב לפני שהיא התחילה לפרסם שירה, לפני שהיא עשתה את הצעד הראשון הזה שהפך אותה למסאית ואינטלקטואלית, בדיוק את הרגעים האלה שאת כל כך כמהה למשהו, וכולם מסביב רוצים לעצור אותך, ויש אנרגיה עצומה בתוך הגוף".

גרביים כחולים / ז'קלין כהנוב
• • •
הקיץ שלאחר בחינות הבגרות שלנו היה רווי עצבות. דינה ואני ישבנו על ספסל בחוף הים באלכסנדריה. השקפנו על האוניות שהפליגו מערבה ועל סיפונן הצעירים שעמדו להמשיך את לימודיהם בחוץ לארץ. היהודים ממעמד הביניים שלחו את בניהם ללמוד מעבר לים, אך הבנות נשארו בבית. זה היה מתסכל. עמדנו בהצלחה בתחרות עם הבנים בבית הספר, אך לא הורשינו ללמוד באוניברסיטה או לעבוד. במה נמלא את שעות הפנאי שלנו? תהינו מתוך חשש. ודאי, נהנינו משמלות יפות, מנשפים ומריקודים, אך רצינו גם לעשות משהו. התווכחתי עם הוריי. מה טעם בהשכלה אם אין משתמשים בה? רציתי ללמוד רפואה ולכתוב. אבי, המום לגמרי, הביט בתוכחה באמי. ״מה אפשר לצפות מילדה שבבתי הספר הצרפתיים מילאו את ראשה ברעיונות כאלה?״. הדבר לא בא בחשבון כלל – הוא לא ישלם את שכר הלימוד באוניברסיטה. אמי הזכירה לי שנישואים ולידת ילדים הם שליחותה היחידה של האישה, ושגברים אינם אוהבים נשים עיקשות ועצמאיות מדי. ממילא כבר קראו לי ולדינה ״גרביים כחולות״ מורדות וסודרות. ״ומה בדבר הבנות האשכנזיות שמשפחותיהן שלחו אותן ללמוד באוניברסיטאות? בסופו של דבר גם הן נישאו, לא כן"? השבתי. ״בסדר״ העירה אמי. היא בעד קדמה בכל לבה, אולם אדם אינו יכול להתקדם יתר על המידה מעבר להיתקדמותם של בני קהילתו.

בעבודה זו, בניגוד ליצירות המתכתבות עם ביאליק וחסן, הברייל מודפס על הדפים עצמם והעבודות מיועדות למגע, כך שלפחות חלק אחד בעבודה מונגש לעיוורים.

כיום, בהנגשת אמנות פלסטית לעיוורים יש שתי מגמות עיקריות: על פי הראשונה, יש להנגיש את היצירות למגע עבור העיוורים, כך שהם יוכלו למשש אותן. ברוח מגמה זו נוצרו תבליטים של יצירות אמנות מפורסמות, כמו "הולדת ונוס" של בוטיצ'לי. המגמה השנייה דוגלת בתיאור לפרטי פרטים – באוזנייה, או בחוברות ברייל – של מראה היצירה. אך האם בכלל נדרשת הנגשה כזו? לדעתה של שלום, לא האנשים הרואים צריכים לענות על שאלה זו. "אני חושבת שזו שאלה שחשוב לשאול את העיוורים עצמם, מה הם מעדיפים. מעניין אותי לחשוב איך אפשר כן לערבב עבודה שהיא פלסטית – צבע או מה שזה לא יהיה – עם דפים בברייל לעיוורים. צבע זה לא רק נראות, זה גם החומר עצמו, ואפשר ליצור כשאתה עיוור, וכתב הברייל יכול להיות איזשהו עוגן של התמצאות. אולי זאת לא עבודה שהם יוכלו לראות אותה בכללותה, אבל היא כן תוכל להיחוות, הפעולה עצמה תתקיים, ויהיה מעניין לתת לכך מרחב".