ברגע אחד, ביולי 2010, במהלך משחק של ליגת הקיץ בין מיאמי היט לגולדן סטייט, השתנה לחלוטין מסלול הקריירה המבטיח של הכדורסלן האמריקני־יהודי ג'ון שאייר. שאייר, ששיחק במדי מיאמי, נפצע במהלך המשחק ברשתית עין ימין, לאחר שחטף מרפק מג'ו אינגלס. הפגיעה הובילה את שאייר לשולחן הניתוחים, שם חוברה הרשתית חזרה, אבל הנזק שספג נשאר לצמיתות.
לאחר תקופה שבה הושבת, הוא חזר למגרשים עם רטייה על עינו ולאחר מכן הרכיב משקפיים להגן על עצמו. "הכדורסל היה תמיד חלק גדול מהלב שלי, הייתי מאוד נחוש וידעתי שאני רוצה לשחק. עבדתי כמה שיותר קשה, על המגרש ובחדר הכושר, כדי לחזור למגרשים. מעולם לא דיברתי עם ג'ו על מה שקרה והוא מעולם לא התנצל, אבל שנינו המשכנו קדימה. יש לו קריירה נהדרת, נפגשנו כמה פעמים לאורך השנים והכול בינינו בסדר גמור".
כמה חודשים לפני הפציעה הקשה היה שאייר על גג האולימפוס. הוא סיים ארבע שנים של קריירת מכללות מרשימה במדי דיוק, עם משחק נהדר בגמר המכללות הארצי, שבו סיים כקלע מוביל עם 15 נקודות ו־5 אסיסטים, כולל חמש מתוך עשר הנקודות האחרונות של קבוצתו, בניצחון על אוניברסיטת באטלר. ההופעה הזו אף העניקה לו את עמוד השער במגזין היוקרתי "ספורטס אילוסטרייטד". "זו הייתה נקודת השיא בחיי ומשימה שקשה להגיע אליה. אני זוכר שברגע שהשעון הראה על אפס וזכינו באליפות, ההתרגשות שחוויתי הייתה משהו שלא הרגשתי קודם מעולם".
הזכייה באליפות הובילה אותו זמן קצר לאחר מכן למפגש מרגש בבית הלבן עם ברק אובמה, נשיא ארה"ב דאז, שקרא לו במפגש כמה פעמים "החבר שלי משיקגו". שאייר סיים את קריירת הקולג'ים עם 144 משחקים רצופים, כשהוא הופך לשחקן הראשון של המכללה שמגיע ל־1,400 נקודות, 400 ריבאונדים, 250 אסיסטים, 200 שלשות ו־150 חטיפות.
אבל אז החלו הדברים להסתבך. שאייר סבל ממחלת הנשיקה, לא יכול היה להתאמן במחנות טרום הדראפט, ולא היה בין 60 הנבחרים לליגה הטובה בעולם באותה שנה. אז הגיעה גם הפציעה הקשה בעין, וכשחזר הצטרף למחנה האימון של הלוס־אנג'לס קליפרס, ושוחרר ממנו כעבור כמה שבועות. לאחר הפסקה של כמה חודשים לטיפולים, חתם שאייר בקבוצת "ריו גראנדה ואלי וייפרס", מליגת הפיתוח של ה־NBA, ובה הציג יכולת טובה למדי במשך 16 משחקים ששותף בהם.
באמצע יוני, 2011 חתם לשנתיים במכבי ת"א, ויצא לראשונה לשחק מעבר לים. "לאורך השנים תמיד שמעתי דברים טובים על מכבי ת"א ועל המוניטין של המועדון, וזכור לי שהייתי מעט לחוץ לפני שהגעתי, כי זו הפעם הראשונה שעזבתי את המשפחה שלי ואת ארצות־הברית כדי לשחק כדורסל. אבל עדיין הרגשתי אז שזו החלטה נכונה עבורי, שתעזור לי להתפתח כשחקן. הדבר הראשון שהדהים אותי היה התשוקה של האוהדים למועדון הזה".
שאייר הגיע לישראל בקול תרומה רמה, בזכות הישגיו בדְיוק והכינוי שהוצמד לו, "ג'ורדן היהודי", כינוי שהוצמד כמה שנים קודם לכן לתמיר גודמן, שלא הצליח להצדיק את הציפיות הגבוהות. "אף פעם לא התייחסתי יותר מדי למה שאנשים אמרו, אבל עדיין קיבלתי את הכינוי הזה כמחמאה", הוא אומר.
בפועל, הקדנציה של שאייר בישראל הייתה קצרה ומאוד לא מוצלחת. הוא לא זכה לקרדיט גדול ממאמנו, דיוויד בלאט, שותף בליגה ב־17 משחקים בלבד, קלע בכולם יחד 43 נקודות, ו־2.5 נקודות בממוצע למשחק. ביורוליג מצבו אף היה חמור יותר, הוא שותף בשבעה משחקים ובכל אחד מהם שיחק פחות מחמש דקות. במארס 2012, לאחר שביקש מההנהלה להתיר את חוזהו, שוחרר שאייר ממכבי ועזב את ישראל.
"אחרי הפציעה ידעתי שחשוב שאשחק וכמה שיותר ולמרות שאהבתי את הכדורסל אצלכם, הסיטואציה שלי לא הייתה פשוטה והייתי חייב למצוא מקום שייתן יותר קרדיט על המגרש", נזכר ג'ון, "זו לא הדרך שדמיינתי איך שהחוויה שלי בישראל ובמכבי תסתיים, אבל זה חלק מהספורט המקצועני – לעשות את מה שהכי טוב לך ולקבוצה שלך. ועדיין, אהבתי את הזמן שלי בישראל, פגשתי הרבה אנשים נהדרים ומצאתי חברים קרובים. זו מדינה יפהפייה, עם תרבות והיסטוריה שלא תמצא בשום מקום אחר. הרגשתי שזו הייתה שנה שגדלתי בה כשחקן וכאדם, לא היה קל עבורי לעזוב אבל עדיין זו הייתה חוויה מעצימה. אני גאה במה שכן תרמתי לקבוצה ומודה על האפשרות שניתנה לי. עד היום מדי פעם אני לובש את החולצה של מכבי ת"א וזה נותן לי הרגשה טובה".
איך זכורה לך העבודה עם דיוויד בלאט?
"יש לו הבנה נפלאה בכדורסל והוא מאמן מצוין עם יכולת תקשורת מעולה עם שחקנים בעלי אופי שונה, שמאפשרת לו לחבר אותם יחד לעבודה קשה. בעונה שלי בישראל היינו גם ביורוליג, גם בליגה הישראלית וגם באדריאטית, ושיחקנו המון משחקים. היינו בעומס גדול והוא הצליח לנהל אותנו מבחינה מקצועית, ידע לתת מנוחה למי שצריך ועשה עבודה נהדרת".
הופתעת כשהוא חתם ב־NBA?
"זה היה מפתיע שהוא קיבל את התפקיד, אבל בזמן הקצר שלו שם, הוא הצליח מאוד והוביל את הקבוצה שלו למאבק על אליפות ה־NBA. אין לי ספק שהוא יכול לאמן בכל מקום בעולם".
עושים בית ספר
לאחר ההרפתקה הקצרה בתל־אביב, חתם שאייר באוגוסט 2012 בגראן קנריה הספרדית, שם העמיד ממוצע של 5.6 נקודות למשחק. במאי 2013, קיבל הצעה לשמש כעוזר מאמן של מייק ששבסקי, במכללת דיוק שבה כיכב, והודיע על פרישה ממשחק פעיל בגיל 25. "מעולם לא האמנתי שאפרוש בגיל כל כך צעיר וזה היה טראומטי עבורי, בעיקר בגלל העובדה שאחרי הפציעה לא הרגשתי ולו לרגע אחד, שחזרתי להיות אותו השחקן שהייתי לפני – לא
מבחינת ביטחון ולא מבחינת יכולת. אני גאה במה שהשגתי כשחקן אבל בשלב האחרון זה כבר לא היה זה.
"היה קשה מאוד בשבילי להחליט לפרוש ולמרות שבלב ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, זה עדיין היה לא פשוט. שום דבר לא יכול להכין אותך ליום שבו תפסיק לשחק, זו פשוט סיטואציה קשה שאתה צריך להתמודד ולפתור אותה, ועשיתי הכול בשביל להמשיך קדימה".
תמיד ידעת שתהיה מאמן בסיום הקריירה?
"תמיד הייתה לי תשוקה לאימון וחשבתי שאהפוך למאמן באחד הימים, אבל בוודאי שלא האמנתי שזה יקרה בגיל 25. זו פשוט הייתה המציאות. למזלי היו לי קשרים שעזרו לי להוביל למקום הזה, והיתרון בכך הוא שהיום כבר יש לי שש שנים של ניסיון במקצוע".
מה מצבך הבריאותי כיום?
"עד היום אני משחק ארבע פעמים בשבוע בשביל לשמור על כושר. הפגיעה בראייה נשארה כמו שהייתה, אבל אני בכושר טוב ובמצב בריאותי מצוין".
שאייר החל לעבוד בתחילת עונת 2014 לצידו של אגדת הכדורסל ששבסקי, שמאמן במכללה כבר 39 שנה, ובמקביל הוביל את נבחרת ארצות־הברית לזכייה בשלוש מדליות זהב אולימפיות ובשתי אליפויות עולם. "מייק הוא אדם יוצא דופן ומאמן שנהדר לשחק עבורו. מבחינתי מה שהופך אותו לכל כך מיוחד הוא הדרך שבה הוא מתקשר עם אנשים, יש לו הרבה מאוד ידע ויכולות אנושיות גבוהות, הוא יודע להתחבר לשחקנים ולגרום להם למוטיבציה גבוהה. זה מיוחד להיות לצידו ולראות אותו עובד".
אתה חושב שהעובדה שהיית שחקן עוזרת לך להיות מאמן טוב יותר?
"אני לא חושב שאם שיחקת, באופן אוטומטי תהיה מאמן טוב, ושאתה לא יכול לאמן אם לא שיחקת, אבל אין ספק בכלל שמדובר ביתרון. במקרה שלי זה מאוד טבעי בשבילי, ואני חושב שככל שעברת יותר דברים ושיש לך ניסיון כשחקן, זה עוזר להבין יותר מה עוברים השחקנים שלך".
אתה מזהה לפעמים סיטואציות שהיית בהן, כאלה שלא עזרו לך בהן בזמן אמת?
"יש סיטואציות במהלך עונה, משחק או אימון שמזכירות לי מקרים שהתמודדתי מולם באופן חיובי, או שלמדתי לאחר מעשה מה כדאי היה לעשות טוב יותר. המקרים האלה עוזרים לי לתת לשחקן עצה טובה, שהלוואי שהייתי נותן לעצמי בעבר. אני מנסה להשתמש בניסיון ובחוויות שלי כמה שיותר".
כבר בעונה הראשונה על הקווים זכה שאייר לחוויה נהדרת, לאחר שמכללת דיוק זכתה באליפות נוספת, אחרי ניצחון בגמר מול מכללת ויסקונסין. "לקראת משחק האליפות עבדתי באופן אישי עם טייד ג'ונס, שהיה נהדר במשחק עצמו והכריע אותו בכמה קליעות מצוינות והיה פשוט תענוג לראות אותו. קשה להשוות את הריגוש של שחקן לזה של מאמן כי אתה חווה את זה דרך השחקנים האחרים, העבודה איתם וההכנה שלהם, אבל זה עדיין מעניק תחושה טובה שדברים עובדים כמו שצריך, זו פשוט תחושה אחרת".
בתחילת השנה הנוכחית שודרג מעמדו של שאייר ל"מאמן שותף", לצידו של ששבסקי, לצד עוזר המאמן השני, נייט ג'יימס. "השינוי הוא בעיקר בכותרת", צוחק שאייר, "אני ממשיך לעבוד לצידו של מייק, זוכה ליותר ויותר קרדיט לעשות דברים, ועבורי זה נהדר. עונת מכללות היא מאוד אינטנסיבית ויומיומית ואנחנו נעים סביב האימונים, המשחקים והמעקב אחרי הקבוצות היריבות".
עד עכשיו, יש לדיוק עונה מצוינת עם מאזן של 14 ניצחונות מול הפסד אחד. לקבוצה יש סגל מצוין, שהכוכב הגדול בו הוא ללא ספק זאיון ויליאמסון, שכבר בתיכון ספרטנבורג הקטן הפך לכוכב רשת ולסנסציה ספורטיבית, וכבר מוזכר בנשימה אחת עם ענקים כמו לברון ג'יימס. "זאיון הוא שחקן מיוחד וחלק מחבורה מיוחדת וצעירה בדיוק, שעובדת מאוד קשה ומשתפרת יחד מדי יום. הוא מושך הרבה תשומת לב כי התחושה היא שכולנו עדים להתחלה של משהו מיוחד בקריירה של מישהו שעשוי להיות יום אחד השחקן הכי טוב בעולם. הוא מבין את התעשייה, ומודע ליכולות המיוחדות שלו לעשות מהלכים מדהימים ומגוונים. אני חושב שגם לרג' בארט, קאם קרדיש וטרה ג'ונס, צפויה קריירה מרשימה ב־NBA".
מה הופך את קבוצת הכדורסל של דיוק לכל כך מיוחדת?
"דיוק היא אחת מעשר האוניברסיטאות הטובות בארצות־הברית וכנראה בעולם. זה בית ספר מדהים, ויחד עם מאמן אגדי שמדריך בכל שנה שחקנים מצוינים, זה מקום שבו בתור שחקן אתה משתפר מדי יום כי התחרות חזקה. כולם דוחפים אחד את השני למעלה ואנחנו משחקים על הבמה המרכזית והנהדרת ביותר, כשכולם צופים בנו. זה מקום מצוין לכדורסלן להיות בו".
דברים השתנו מהימים ששיחקת שם?
"אני חושב שהדברים השתנו כאן לאורך השנים, בעיקר מבחינת רמת הציפייה של אנשים משחקני השנה הראשונה. יש המון שחקנים שמגיעים היום רק לעונה אחת במכללות, ובתקופה שלי היה פחות לחץ לזרז את הדברים. אז רצית לעבוד, להצליח, לתרום לקבוצה ולהתקדם מקצועית משנה לשנה. היום הכל קורה הרבה יותר מהר".
אתה חושב שהעובדה ששחקנים עוזבים אחרי שנה אחת, פוגעת בליגה?
"אני לא חושב שזה פוגע בליגה, כי הרמה שם טובה מבחינת כדורסל, אבל זה עדיין נושא מורכב. יכול להיות שהיה טוב, כמו פעם, שמי שרוצה ויכול, יצטרף ל־NBA כבר מהתיכון, אבל עדיין, העובדה שרבים באים רק לשנה אחת, לא באמת מפריעה".
אם היית משחק היום, אתה מאמין שגם אז היית עוזב מוקדם ולא משלים ארבע שנים?
"לא בטוח בכלל. אני חושב שלכל אחד ישנה הדרך שלו לעבור, יש כאלה שכבר מוכנים להגיע ל־NBA אחרי עונה, ואחרים לא יהיו מוכנים גם אחרי ארבע. זה תלוי בשחקן עצמו, והכי חשוב שכל אחד יעשה מה שטוב לו, שלא יהפוך את זה לתחרות עם מישהו אחר".
כוכב נולד
ג'ון שאייר, בן 31, נשוי למרסל והפך לפני שנה לאב. "האבהות שינתה אותי מאוד והפכה אותי לרך יותר. אני יכול להתעצבן אם הפסדנו או שלא היה לי היום שרציתי שיהיה לי, ואז אני מגיע הביתה, רואה את הבת שלי מסתכלת עליי ומחייכת, וההרגשה משתנה ברגע ואני שוכח הכול. פתאום הפסד זה רק הפסד".
שאייר גדל בשיקגו, אילינוי, במשפחה יהודית מסורתית, כאח קטן לשתי אחיות. "העובדה שאני יהודי תמיד הייתה ותמיד תהיה מאוד משמעותית עבורי, וחלק מחיי. השתתפתי בטקס הדלקת נרות חנוכה בקמפוס, עם חברי הקהילה היהודית, ואני מקפיד לחגוג את החגים עם המשפחה שלי".
לכדורסל הגיע כבר בגיל שלוש. "ההורים שלי קנו לי סל וכדור לסלון כשהייתי בן שלוש, אהבתי את זה מהרגע הראשון ששיחקתי ומעולם לא רציתי להניח לכדור ופשוט המשכתי לשחק ולשחק. בתור ילד שיחקתי גם בייסבול ופוטבול והספורט הקיף אותי בכל רגע נתון, אבל בכדורסל ממש התאהבתי כי זה כי משחק מתמשך שלא מפסיק, ואם עשית טעות בהתקפה, מיד תוכל לתקן אותה עם מהלך הגנתי טוב. אם אתה משחק בייסבול ואתה טועה, אתה צריך לחכות כמה סיבובים כדי לחזור למגרש ולנסות לתקן את מה שעשית. תמיד אהבתי לשחק עם אחרים ולתקשר איתם על המגרש".
כבר מגיל צעיר משך שאייר תשומת לב בזכות היכולת המרשימה שלו, שהתבטאה ביכולת קליעה יוצאת דופן לשלוש נקודות ויכולת מסירה מבריקה. הוא היה גם שומר וריבאונדר טוב, ובעיקר יצא שמו כאחד שמופיע למשחקים הגדולים. בתיכון גלנברק נורת', הוא הפך לכוכב של ממש לאחר שבעונה הראשונה הצעיד את קבוצתו לאליפות התיכונים באילינוי, כשהוא מוביל בנקודות ובאסיסטים. זו הייתה הקבוצה היחידה בהיסטוריה עד היום, שזכתה באליפות, שכל שחקני החמישייה שלה היו יהודים.
היכולת הזאת הובילה את מכללת מרקט להציע לו מלגה כבר בכיתה ח' – הצעה שסירב לה. "זה היה רגע שלעולם לא אשכח, כי זו הייתה הצעה מאוד מחמיאה בשלב שבו הייתי. נסעתי לשם עם אמא שלי ושמחתי לקבל את ההצעה, אבל בחרתי לסרב לה כי הייתי עדיין תלמיד תיכון ולא הייתי מוכן עדיין להתחייב לשום מכללה".
בשנה השנייה נבחר שאייר לחמישייה לנוער הטובה במדינה והוא זכה לפרסום בכל האומה, לאחר שקלע 21 נקודות ב־75 השניות האחרונות של המשחק מול תיכון פרוויסו, במה שנחשב עד היום לאחד המשחקים הטובים של שחקן בודד בתיכונים. את שנתו הרביעית בתיכון הוא סיים עם ממוצע של 32 נקודות, 6 ריבאונדים, 5 אסיסטים ושלוש חטיפות למשחק, שהובילו אותו לזכות בתואר היוקרתי של מר אילינוי בכדורסל, לכניסה להיכל התהילה של הספורט היהודי ולזימון למשחק מקדונלד'ס היוקרתי.
"מאז שאני זוכר את עצמי חלמתי להפוך למקצוען, להיות כוכב בתיכון ולזכות בתארים. הזיכרון הכי חזק שלי מהתקופה הזו הוא ששיחקתי עם החברים הכי טובים שלי, משהו שבעולם המקצועני אתה לא זוכה לו לעיתים קרובות במהלך הקריירה. אלו היו זמנים בלתי נשכחים עבורי, ניצחנו המון ועשינו הרבה מאוד כיף".
אהבת את החשיפה והפרסום?
"זה לא שבאמת הפכתי לכוכב ופחות עניין אותי להיות מוכר או מפורסם אבל היה נחמד שאנשים מסביב הכירו ביכולת שלי לשחק כדורסל ברמה טובה. אהבתי לשחק וזה כל מה שרציתי לעשות".
בקולג', כאמור, בחר שאייר במכללת דיוק והחל מסע חדש בקריירה. "המעבר לדיוק היה אתגר חדש וקשה עבורי אבל עדיין זה היה משהו שחיכיתי לו כל חיי והרגשתי מוכן לקראתו. היו לי תקופות של עליות וירידות מקצועיות, בטח בשלבים הראשונים בקולג' אבל הייתי אסיר תודה שהייתי שם ואני מאוד גאה בקריירת המכללות שלי".
עד שפרשת, האמנת עדיין שאתה מתאים ל־NBA?
"כל עוד שיחקתי כדורסל תמיד האמנתי שיש לי סיכוי להגיע לשם ואני מאמין שזה לא קרה לא בגלל שלא הייתי טוב מספיק, אלא שפשוט באותה נקודת זמן הדברים לא הסתדרו נכון עבורי. זה משהו שנכון להמון שחקנים אחרים. ברור ששחקן כמו לברון ג'יימס תמיד יהיה ב־NBA, לא משנה מה, אבל בשביל רבים אחרים זו שאלה של טיימינג והזדמנות טובה שפתאום מגיעה ברגע הנכון".
מה דעתך על ה־NBA היום?
"הליגה נמצאת היום ברמה יוצאת מהכלל וזה מוצר נהדר שכיף לראות, בעיקר בגלל שהרבה יותר שחקנים היום יכולים לעשות מגוון של דברים ואין יותר כאלה שטובים רק באלמנט אחד. השחקנים היום קולעים, מוסרים ומובילים כדור והמשחק השתנה מבחינת שיטות ההתקפה, ואיך שאמורים להגיב אליהם בהגנה".
יש רגעים שאתה חושב, איך בלי הפציעה הכול היה יכול להיראות אחרת?
"אני לא חושב בצורה הזאת, תמיד חי ככל האפשר בהווה וגאה מאוד בעובדה ששיחקתי בישראל ובספרד, במחנה האימונים עם הקליפרס ובליגות הקיץ. אף פעם שום דבר לא היה מספיק עבורי, תמיד רציתי להשתפר והחוויות האלה עזרו לי להגיע לנקודה שבה אני יכול לאמן. אני מאוד שמח במקום שאני נמצא בו, אני צובר ניסיון ולא חושב שיכולתי להיות במקום טוב יותר".
תרצה להפוך למאמן ראשי בעתיד?
"אני לא ממהר לשום מקום וטוב לי במקום שאני נמצא, אבל המטרה שלי היא להפוך למאמן ראשי בעתיד, אם זה במכללות או ב־NBA".
על מה אתה חולם?
"המטרה המרכזית שלנו השנה בדְיוק היא לזכות באליפות הארצית. אני רוצה להשתפר כמאמן, להמשיך ללמוד ולהביא גאווה למשפחתי. בנוסף, חשוב לי להמשיך לעזור לאחרים להפוך שחקנים לטובים יותר, כי בתור מאמן זו המחמאה הטובה ביותר, ששחקן שמגיע לשנה הראשונה עוזב טוב יותר בזכותך, בזכות התוכנית ובזכות מה שעשינו בשבילו".
יש לך זמן לעיסוקים אחרים חוץ מכדורסל?
"את הזמן מחוץ למגרש אני מנצל בעיקר להיות עם המשפחה שלי, הבת שלי, אשתי, הוריי והאחיות שלי. הם הדבר הכי חשוב בשבילי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני ב־4.5 ולא חמש, כי יש עוד דברים שארצה לעשות ולהשיג. חוץ מזה אני במקום נהדר בחיי, אני אוהב את מה שאני עושה, מרגיש מבורך עם המשפחה שלי ושמח מאוד, עם התחושה שיש עוד הרבה מה לעשות".
