היבול השנתי של ספרות המקור נאסף וכמו מתנקז אל מפעל פרס ספיר לספרות, שם נבחנות היצירות העבריות שהוגשו על ידי ההוצאות לאור (גם העצמיות). מועד טקס הענקת הפרס מזמן התבוננות באסיף הזה. המועד השנתי הוא אמנם החודש הראשון של השנה האזרחית החדשה, אך השנה, תשע"ט, מצטלב (!) התאריך הלועזי עם ט"ו בשבט העברי, ראש השנה להתחדשות ולצמיחה של האילנות שמהם יופק הנייר להדפסת ספרים.
המבט המסכם, העיתונאי, דומה במקצת לזה האקדמי, שואף לקטלג ולמסגר, ליצור קטגוריות, לאתר מגמות וזרמי עומק. במבט על ספרי המקור שיצאו לאור בשנה החולפת, אני נאלץ לומר שאיני מוצא מטא־מגמות ספרותיות, סוגתיות, פוליטיות או חברתיות מובהקות, המתארות באבחת כותרת אחת לא־מאולצת את ההתרחשות המו"לית השנתית. אני מניח שמעמיקי־קרוא ורחבי־מבט ממני אולי יצליחו לאתר כאלה.
לפיכך, מה שמאפיין את ספרי 2018 בעיניי הוא ריבוי המאפיינים, התמות והעלילות. היחסים האנושיים אינם תחומים רק לתא הזוגי, והם גם בין בנים להוריהם, בין אחיות או אחים, בין חברות או חברים ללימודים, לצבא, לעבודה. חלק מהעלילות אוניברסליות וחלקן מקומיות מאוד – עוסקות במצב הישראלי או נוגעות ביחסי יהודים־ערבים, עובדים זרים ועוד. יש רומנים היסטוריים ותיעודיים ומותחנים. מעטים נוגעים בפנטזיה ובדמיון הפרוע. מעטים מדי הומוריסטיים ומצחיקים. הגיוון והיעדר מגמות מובהקות משקפים, לטעמי, בגרות, הנמנעת מאופנות חולפות.
"הרשימה הארוכה" ואחותה הקצרה, של פרס ספיר, משקפות במידה רבה את הריבוי הזה. בין התכנסות ממבטי־על על אידאולוגיות ומציאות עולמית לסיפורים אישיים, מקומיים וקטנים יותר, לבין התרחבות היסטורית, ספרותית והמצאתית. בין מעשי תיעוד קונקרטיים ואותנטיים למעשים תלושים מקונקרטיזציה. בין סוגות הרומן ההיסטורי, הביוגרפי, התיעודי, לבדיוני ולסוריאליסטי ולסוגת הסיפור הקצר.
חלק מהספרים המאוד "ישראליים", כמו "העייפים" של לילך נתנאל, "אני זוכר" של עודד מנדה־לוי, "הטנק" של אסף ענברי וגם "רוכבי הדלי" מאת אודי טאוב, נכללו ברשימה הארוכה, אך לא העפילו לגמר. השנה גם יצאו לאור ספריהם של סופרים ישראלים ותיקים ובולטים, כ"המנהרה" של א"ב יהושע ו"בחזרה מעמק רפאים" מאת חיים באר, העוסקים – כל אחד בדרכו – בהרהור רפלקטיבי על החותם שאדם מותיר אחריו, בין אחרי מותו ובין אחרי מחיקת אישיותו. אלה אינם מצויים ברשימות.
ההכרעה של דירקטוריון מפעל הפיס להתנות את המועמדות לפרס במגורים בישראל – לאחר הזכייה בפרס לשנת 2014 של ראובן נמדר, ישראלי תושב ארה"ב – נתקלה בזמנו בהתנגדותם של אנשי רוח ואקדמיה. המתנגדים דרשו לאפשר לכל סופר וסופרת הכותבים בעברית, באשר הם, להגיש את ספריהם. כלומר, העוגן בעיניהם הוא שפת הכתיבה ולא מיקומו הגיאוגרפי של הכותב. אלא שעל־פי תקנון הפרס סופרים תושבי הארץ שאינם כותבים עברית זכאים גם הם להגיש את מועמדותם. כך נמצא ברשימת הגמר השנה הספר "להתראות עכו", שנכתב במקור בערבית ותורגם לעברית. חיסכון פוטנציאלי של ממש, בהתחשב בכך שלצד הפרס הכספי קובע התקנון שהספר העברי הזוכה יזכה בתרגומו לשפה הערבית.
– שמואל פאוסט
פגיעוּת אמיתית
סמאדר / מירב נקר־סדי / בבל / 149 עמ'
סמאדר היא סמדר של השכונה, סמדר במלעיל ולא במלרע. זהו ספר של דמות, שלסופרת הכותבת אותה יש שמיעה אבסולוטית לנעשה בתוכה. ואף שסמאדר הצעירה, המתבגרת, כמעט אינה יודעת מה נעשה בה עצמה, בספר הזה אין רגע של בלבול. הוא מונהג כולו מתוך ביטחון עצום לכיוון פתרון העלילה. וזאת גם כשסופו, ממש בעמוד האחרון, נותר סתום לגמרי. אי אפשר שלא לחוש בוודאות של הידיעה של הסופרת את הדמות, המשפחה, העולם והשכונה.
סוג האיכות שיש בספר נדיר למדי בספרות העברית בת ימינו, הנכתבת על ידי מספרים צעירים. ספרות שעיקרה כתיבה מפורקת, ומפרקת, החגה על פי רוב סביב מסלולי ה"אני". רק באחרונה נכתב על תופעת האוטו־פיקשן שפקדה סופסוף את סצנת הספרות העברית, ואכן זו נדמית הצעקה האחרונה במחוזותינו. אין דבר מרוחק יותר מזה מאשר הכתיבה של סמאדר, שכולו מוסב על חניכתה הרגשית והמינית של ילדה פגועה ומוכה החיה עם משפחתה בשיכון. סמאדר היא לא טובה ולא רעה, היא אמיתית, ומוחשית. היא הישג בעיצוב הדמות בעלילה, והיא הישג בעיצוב השפה.
זהו ספר קומפקטי וצלול שמעורר כבוד רב, ושאינו זקוק להברקה כדי לבלוט, כי הכוח שלו הוא ביושרה ובפשטות שלו. הכוח שלו הוא באיפוק ובתעוזה שלו, במחוזות שאליהם הוא מנתב את הגיבורה הצעירה, ובבשורת הסוף מחממת הלב והסתומה שבסופו.
– אורין מוריס
הנשכחת והזוכרת
היה היתה / יעל נאמן / אחוזת בית / 256 עמ'
עשר שנים מחייה הקדישה הסופרת יעל נאמן כדי להתחקות אחר עקבותיה של פזית פיין, אישה זרה, לא מוכרת, שראתה פעם בחטף בחדר המדרגות: "אישה מסקרנת וחידתית, שלא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש". שאהבה את הספרים והכתיבה, אך מחקה כל מילה וזכר מחייה, וביקשה להישכח מהעולם.
בשקידה עצומה ובהתמדה ראיינה נאמן שכנים וקרובי משפחה, חברי ילדות וידידים ונשים נדיבות, שסייעו לפזית במזון חם ובאספקת תרופות בחודשי חייה האחרונים. באוזן כרויה ובלב פתוח שמעה ורשמה כל פרט, כדי לבנות מחדש את הדמות האפורה־מרצון והכישרונית הזאת, שלא היה בה גרגר של הכרת ערך עצמה או רצון להיראות ולהיות חלק מכולם. בת לניצולי שואה, שבאוזניה נספגו זעקותיהם הליליות של השורדים בקושי.
מי שגם בבגרותה נותרה חריגה ולא שייכת לברנז'ה התל אביבית המרוצה מעצמה של אנשי תיאטרון, אמנות ומוזיאונים – שעליהם נמנו גם רבים מידידיה הקרובים וחברי ילדותה. "זרה לנוף של עיתון 'חדשות' הצעיר והמגניב", שבו שימשה כעורכת או מתרגמת. אבל דווקא היא, המסתגרת, המסרבת לחיים, נעטפה כל חייה בידידים חמים ובמסירות ללא חשבון. מה היה סוד הקסם שלה? מה היה כוח המשיכה? שואלת יעל נאמן ואינה מוצאת תשובה.
אבל במקום תשובה היא מוצאת דומוּת והזדהות. והיא שוזרת בתיעוד קטעים אישיים, שמספרים על חייה ומרמזים על הדמיון בין שתיהן: בין יעל – ילידת הארץ ויוצאת קיבוץ, ופזית, ילידת פולין ובת שכונת העולים מחולון. הורים לא־מתפקדים (פזית) ואב שמתאבד (יעל). וגם התהליך הנפשי הנלווה לעזיבת הקיבוץ אצל יעל משוכפל בחיי פזית. גם היא שנאה את שכונת ילדותה ואת הפרובינציאליות וחיפשה את "העיר הגדולה, הפתוחה, המשוחררת". אך כשהגיעה לתל אביב נבהלה, כמו יעל, מהבדידות והאנונימיות, ודבקה ביתר שאת בבועה החברתית שכמעט לא השתנתה כל חייה, וסיפקה – לפזית כמו ליעל – תמיכה, הגנה וביטחון.
כל אלה יוצרים תיעוד כפול־פנים ששוזר, מפריד ומצרף את סיפורי חייהן של שתי הנשים, זו הזוכרת וזו הנשכחת, שדבר, לבד מדלת פתוחה באקראי, לא חיבר ביניהן. סיפורים שנפגשים ביצירה נוגעת ללב, מרובת גוונים ותובנות אנושיות.
– חבצלת פרבר
כבר לא מגניב
תקלה בקצה הגלקסיה / אתגר קרת / כנרת, זמורה־ביתן, דביר / 159 עמ'
זהו קובץ הסיפורים השישי של אתגר קרת, ובצער מסוים אני מוכרח להודות שהגלקסיה הזאת הולכת ומתרחקת מאיתנו. היא מתרחקת לא במרחב – אף שקרת הפליג לאמריקה ועשה שם אמריקה – היא מתרחקת בזמן. כי אתגר קרת הולך ונעשה מיושן יותר ככל ששנות התשעים מסתלקות לאחור מנוף הרכבות הווירטואלי שבחלונות האייפון הנסגרים שלי.
זה מיושן עד כדי כך שיש בי צער מסוים שקרת כתב את הספר הזה. כלומר, שפרסם זאת בעברית. ועכשיו, אני מוכרח לומר, אני מבין מדוע את ספרו הקודם פרסם באנגלית תחילה, וככל שאני יודע, גם לא טרח על פרסומו בשפת מקור. אבל במקום לקצוף ולטעון טענות, אדגים: מתוך הסיפור "טוד", הרביעי בקובץ.
"חבר שלי טוד מבקש שאכתוב בשבילו סיפור שיעזור לו להכניס בחורות למיטה" (שורת הפתיחה, עמ' 23). אחר כך מסופר מעט על היכרותם בדנוור של הדובר, שהוא כמו הסופר קרת, אם לא ממש הוא, ואותו טוד שהוא אחלה גבר, רק מצוי באותה מצוקה המתוארת למעלה. לקראת הסוף, טוד מתאכזב ואומר: "רק שכבתי במיטה וחשבתי לעצמי: תכף זה יגיע, תכף החבר הטוב שלי מישראל יזרוק לי חבל הצלה, ואני לא אהיה לבד יותר" (עמ' 27). אלא שאז מגלה טוד לאכזבתו ש"הסיפור" הוא רק הסיפור על הסיפור, ועל כן הוא אומר: "שכחתי לרגע שאתה כותב קשה, אתה יודע, עם דימויים ותובנות וכל זה. בדמיון שלי זה היה משהו הרבה יותר פשוט… משהו שמתחיל ב'חבר שלי טוד מבקש שאכתוב בשבילו סיפור שיעזור לו להכניס בחורות למיטה' ונגמר באיזה טריק פוסט־מודרני מגניב".
וזו הפואנטה, וזה הטריק הפוסט־מודרני המגניב. אלא שמגניב כבר לא ממש אומרים, והפוסט־מודרנה הזאת בכלל לא מגניבה, לטעמי לפחות. זה חומר אדולסצנטי, אמריקני ובלתי מעודכן. אני חושב שטוב היה עושה מי שהיה דוחק בקרת שלא להתמסר כל כך לקרת. ומכיוון שאף אחד לא אומר זאת, אומר זאת אני. "פתאום דפיקה בדלת" היה ספר מצוין אבל במצב של בעיה, אך "תקלה בקצה הגלקסיה" הוא כבר בגדר תקלה. כך אני סבור, וכך הייתי אומר לקרת, לו היה שואל אותי לדעתי.
– אורין מוריס
הקצב ואבו־מוות
להתראות עכו / עלא חליחל / מערבית: יוני מנדל / עם עובד / 298 עמ'
אילו פגשה שחרזאד, היפהפייה ששבתה את לב המלך שאחריאר ב"סיפורי אלף לילה ולילה" שלה, את עלא חליחל, ודאי הייתה מכתירה אותו כממשיך דרכה. במרכז ספרו נמצאת עכו, העיר שנפוליאון וצבאו צרו על חומותיה במשך כחמישה חודשים ב־1799. המצור נגמר בתבוסת הצרפתים, בהרס מסיבי של העיר ובניצחונו המר של מושל עכו העות'מאני אחמד אל־ג'זאר. אולם כמו האסופה הקלאסית של שחרזאד, העלילה נעה סחור סחור בין דמויות ואירועים שבשולי המצור, ורק חלקה נוגע באירועי המצור עצמו.
הגיבור העיקרי הוא המושל האכזרי אל־ג'זאר המכונה "הקצב". הוא רואה בוגדים ומתנקשים מאחורי כל פינה, ואינו מהסס להרוג המוני אנשים ללא סיבה. בזכות כישרון הכתיבה והאמפתיה של הסופר, אפילו משפד האסירים והמומחה לעינויים "אבו־מוות" מצליחים לעורר בנו אהדה, כקרבנות אווירת האימה והאלימות שמשליט בעיר המושל אל־ג'זאר. גם למושל מעניק הסופר פנים אנושיות וחולשות. למשל, בדידות ורגש קנאה בנפוליאון על אהבתו לג'וזפין.
מעניין שמכל הדמויות בספר, מתאר חליחל (המוסלמי) דווקא את חיים פרחי היהודי, שר הכספים של המושל, כאיש טוב, נדיב ודואג ליהודים. גם הנוצרים מוצגים באורח חיובי למדי, אם כי כפחדנים ושפלי רוח. "מורשת שחרזאד" גם מאפשרת שילוב סצנות סוריאליסטיות, כגון רוחו של נפוליאון המופיעה בחדר המושל, והם משוחחים על אהבה ועל היחס לשבויים וניהול מלחמות, ומעלים מחשבות היסטוריוסופיות בנוסח טולסטוי ב"מלחמה ושלום".
כמו סיפורי "אלף לילה ולילה", "להתראות עכו" לא נועד לרכי־לב ולשוחרי צניעות: ראשים מתגלגלים וגופות משוסעות; אימה, בגידות והלשנות בחצר המושל; אורגיה של דם, זיעה, אונס, חולי־דֶבֶר ומוות. שלושה דברים מצילים אותו מלהפוך לפורנוגרפיית־מוות: הומור מקאברי דק ומתוחכם, שמעמעם את חריפות הדברים ומניח לקורא לצפות מהצד מבלי להישאב לתוך האימה; חוש מידה שקוטע את הזוועות ברגע הנכון ומפזר ביניהן פרקי אתנחתא; ואיכות ספרותית, עושר לשוני ודמיון פורה – שמייצרים שלל תהפוכות בלתי צפויות ומרתקות. בחירתו של חליחל לספר על המצור של עכו בדרך הזאת היא ללא ספק בחירה אמיצה ולא טריוויאלית.
– חבצלת פרבר
קנאה וכאב
יקיצה / ניר ברעם / עם עובד / 388 עמ'
יש כמה רבדים שהופכים את "יקיצה", הרומן האחרון של ניר ברעם, לספר אחר, אמיץ ומאתגר. בניגוד לרומנים הקודמים שלו, ברעם לא ביקש כאן לבדוק לעומק איזו אידיאת־על גורפת, להציע פרשנות היסטורית או להעניק מבט מאז'ורי על המציאות המסוכסכת והנזילה של המאה ה־21. הפעם הוא ניסה ואף הצליח לחדור פנימה, אל המינורי, אל האישי ואל האנושי.
לא פעם נאמר על ברעם שהוא סופר "אינטלקטואלי מדי", "שכלתני" ו"טכנוקרט", ודומה כי בספר הזה הוא מפריך את כל הטענות הללו באופן חד משמעי. הוא יכול להיות כזה וגם כזה. הוא יכול לשלב ביניהם. יש לו את מנעד היכולות הללו, ויש יכולת שמתאימה לרומן מסוג מסוים ויכולת אחרת שמתאימה לרומן מסוג אחר.
כמובן, הדיכוטומיה כאן היא מלאכותית. גם בספריו הקודמים היו מקודדים עולמות רגשיים, כפי שגם ב"יקיצה" יש אידיאה מרכזית שאותה הוא בוחן ברצינות: חברות בין גברים, והיא חברות גברית ישראלית הרבה יותר מורכבת מאחווה צבאית או חברויות אד הוק בהתאם למסגרות החיים. ב"יקיצה" זו חברות מעוררת קנאה, מעין מערכת יחסים שאנו המבוגרים והשחוקים כבר מעט איבדנו אותה בחיינו, עת התמסרנו לחובות המידיים של הקיום. מצד שני, היא מעוררת תהומות של כאב. וברעם שואל באמצעותה מה באמת מקומה של חברות כזו, שמתחילה בילדות, עוברת תהפוכות נוכח נסיבות החיים וטומנת בחובה כל מה שאפשר לדמיין בחברות כזו – חמלה לצד קנאה, נוחות לצד חנק, חיבה לצד חלחלה; מה תפקידה של חברות כזו והאם היא עדיין מתאימה ושימושית ומנחמת בעידן שבו אנו חיים.
יש בספר גם הישג נוסף. על פניו "חברות גברית אשכנזית" היא סוגיה שנדחקה לתחתית האג'נדה הניאו ליברלית. הדמויות של ברעם אינן מוחלשות, מקורבנות או ממודרות, לפי הסטריאוטיפים שמבעד למשקפיים תקינים פוליטית, אף שהן בהחלט כאלו. זה מה שברעם מראה ביכולתו המרשימה, שגם מהמקום ה"פריבילגי", ההגמוני לכאורה, צומחות דמויות תלושות, מפורקות, המחפשות אחיזה. ואולי בעצם כל הראייה הזו, כל האג'נדה הזו, היא אחיזת עיניים טרנדית אחת גדולה, היא עוד אידיאולוגיה שמתארת רעיון, ולא מתארת מציאות מורכבת.
– עמיחי שלו
