שנה מלאה ללכתו של אהרן אפלפלד. בזקנתו הורגלנו לקבל ממנו כמעט מדי שנה ספר חדש, במתכונת שהיא בין רומן קצר לנובלה ארוכה. והנה, כבשנה בשנה, אנו מקבלים ממנו עתה את "הפסגה" – משלוח ראשון ממנו, מעיזבונו, בימי אֵינו.
הפסגה היא פסגת הר, אך שוב ושוב נִפתֶה הקורא לחשוב שכותרת זו מציינת את היותו של הספר פסגת יצירתו של אפלפלד. ספר שמזכיר את קודמיו אך זך וטמיר מכולם. רק בשובך לעלעל בספרים אחרים שלו אתה נוכח שזאת אינה פסגה אלא המשך של רמה, שטח נישא אך מישורי: תמיד אפלפלד היה ברמה הזאת, או כמעט בה. מתברר כי זה טיבו של יופי מהסוג העדין. בשעה שאתה חווה אותו דומה עליך שיופי כזה לא ראית מימיך.
ובכל זאת, פסגה: נראה שהצלילות של אפלפלד, הניקיון הסיפורי שלו, היכולת שלו להעמיד אנשים ומקומות כסמלים בלי שיהיו סטריאוטיפים, מגיעים פה לשיא.
אין זה יופי מנקר עיניים. גם לא יופי מעורר תדהמה. הוא אינו סוער עלינו, אלא מהלך מעלינו חרישי. לא ברעש אפלפלד, לא ברוח, לא באש. בקול דממה דקה. בדיבור לוחש שאפיין גם את האיש עצמו. בגוני פסטל מוצללים. בנזיריות הבעתית, המתעלת את עושרה הנוצץ אל בחירת הפועַל המדויק ומוחקת את כל המיותר. בעקירתו הגמורה של מקש סימן־השאלה מן המקלדת של סופר הכותב ספרות שכולה שאלות. בדמויות נבונות המסתובבות בתוך הקשר היסטורי ידוע לנו עד בכי ואינן יודעות; מודעותן החדה נתונה להקשר היסטורי אחר שתוקפו כבר פג בלי שהודיעו להן.
סדנת גוֹיוּת מעשית
הפסגה היא מקומו של מין בית־מרגוע מוזר, על ראש הר באזור כפרי באוסטריה. שמו האנגלי של הספר הוא מילה החודרת לאחרונה להוויה הישראלית, והיא נותנת פן נוסף להבנה במה מדובר: "הריטריט". לכאורה, באמת, מעין ריטריט היא הפסגה הזאת. מקום לשהות משותפת ממושכת לחשיבה ולדיבור. "מרכז רוחני", הוא מתקרא. ויוצא לו בין יהודי העיר שם של מקום ליהודים שוחרי משנתו של מרטין בובר, האופנתית שם־ואז.
סיפורי בתי־המרפא הם סוגה ידועה בספרות אירופה הישנה, ואירופה דוברת־הגרמנית בפרט. בית־מרפא בראש הר הוא זירת התרחשותו של "הר הקסמים", הרומן הדגול של תומס מאן. הריטריט שלנו פה מאכלס אנשים בריאים דווקא, הזקוקים לאיזו פרישה מן הציבור. אך כמו אצל מאן, האנשים השוהים בו הם נשאי סיפורים ונשאי רעיונות. באווירה הפילוסופית המיוחדת שאפלפלד משרה, הפסגה מזכירה דווקא, באיזו אסוציאציה מוזרה, את הקוטב בשירת "אנקריאון על קוטב העיצבון" של אצ"ג: מקלט מרוחק לעייפי החיים המחפשים את מידת ההשתוות.
הכינוי "מרכז רוחני" לובש בפסגה שלנו אופי גרוטסקי משהו, מהופך. המקום נועד להיות, אם כבר, אנטי־רוחני: סדנת ריפוי ליהודים מהאופי היהודי הרוחני מדי שלהם, העירוני והמפונק. סדנה שתכניס בהם קצת גוֹיות מעשית בעלת ערך הישרדותי. זאת באמצעות אימון גופני, תזונה כפרית פשוטה ובריאה, ניתוק מההמולה התרבותית, ואפילו, לפחות בעיני המספר שאינו חדל לרמוז לכך, קרבת מקום ונפש לבהמות.
הקים אותו שבע שנים קודם לכן יהודי שהגיע מפולניה ושמו באלאבן. תחילה הקפיד יותר על המשטר ההולם את המטרה, לרווחתם של הנופשים היהודים – בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים ואנשים מעולם האמנויות. הללו יודעים שעליהם, אם לא להגס את ליבם ולהתנער ממורשתם ומעדינותם היהודית, לפחות לעטות עליהם עור זאב שיאפשר להם להתנהל בחברה האוסטרית. שהרי זו, כך מצטייר, עשויה מעט אינטליגנטים שחלקם אנטישמים והרבה אנשים גסים הבזים ליהודי בשל עידונו ושבריריותו.
אולם עם השנים התרופף המשטר בפסגה, קהה מעט סכין הדה־יהודיזציה שלו, וחלה בו התנוונות כללית. המקום הידלדל גם מבחינת משאבים. המזון דל עד בוש. החימום בחורף מושבת. זו מין התרופפות של התרופפות: מכון לריפוף הרוח היהודית מתרופף באווירת ההתפרקות הכללית של זמנו.
ניתוק מהאירועים הפוליטיים
כי הזמן הוא קיץ 1937 עד אביב 1938. תקופת מפתח בתולדות אוסטריה. חוויית היסוד של היהודים במקום היא האנטישמיות. היא שהביאתם למעון המרגוע נטול השם, והם מייצגים דרכים שונות להתמודד איתה. אולם הניתוק של הפסגה מסביבתה כה גדול, שהשינוי הכביר שחל באוסטריה בתקופה זו ממש, סיפוחה בידי גרמניה במארס 1938, כלל אינו ידוע לתושביה ואינו נזכר בספר. קורים שם בחודש הזה וסמוך לו דברים קשים, סמליים, המבטאים התפרקות וסף־מוות, והאנטישמיות של תושבי הסביבה עוברת לפסים אלימים, אך כל זה כביכול בלי קשר לאובדן עצמאותה של המדינה ולהכפפתה הישירה לממשלו של היטלר. בכך שונה הספר מיצירה מוקדמת של אפלפלד המזכירה אותו במסגרתה: "באדנהיים, עיר נופש", או בשמו בשפות אחרות "באדנהיים 1939". גם בעיר הנופש היהודית ההיא החיים מתנהלים במנותק מהאסון הקרב, אבל שם הוא לוכד אותם בסופו של דבר.
היעדר אזכורו של האנשלוס, הסיפוח לגרמניה, מהדהד, מפני שעם כל ניתוקה של הפסגה מהמרחב, עדיין כל עניינה הוא במציאות החברתית של היהודים באוסטריה. הפלגתו של אפלפלד מהאירועים הפוליטיים אל אירועים פנימיים סמליים היא קיצונית אפילו ביחס להרגלו בכל ספריו, להבליט את המציאות הנפשית על פני זו ההיסטורית, ולדבר על ה"פריפריה" של השואה ולא על לב המאפליה. אין לדחות את האפשרות שזו פשוט טעות, והמחבר התכוון שגם סוף הסיפור יתרחש ב־1937 ולא ב־1938. סימן לכך הוא שהשנה 1937 נזכרת במפורש בספר בספרוֹתֶיהָ ו־1938 לא.
הדבר אפשרי, אמנם בסבירות נמוכה, שכן קיימת בספר תופעה ודאית של חוסר תשומת לב לטעויות. ביניהן לפחות טעות אחת בהערכת זמנים (בתחילת הספר, חשכה יורדת בקיץ לא הרבה אחרי השעה ארבע). עיקר הרישול הוא בקלקול הפיסוק הייחודי של אפלפלד, שיש לו תפקיד כה חשוב ביצירת האווירה המאופקת המיוחדת שלו. הוא משתבש כמה וכמה פעמים (פסיקים מיותרים או במקום נקודות). ועוד: פעמיים מוזכרת "מלחמת העולם הראשונה" אף שבנקודת הזמן של הסיפור השנייה עוד לא הייתה (אמנם, לא בדיבור ישיר של דמויות).
ואחרי כל זה – נראה סביר יותר שההתעלמות מהאנשלוס מכוונת. הקושי של בני הזמן, למרות כל מודעותם לצרת הקיום היהודי, להפנים את הרעה המתרגשת עליהם, מגיע בהיעדרות זאת של האנשלוס לידי אבסורד וגרוטסקה.
שחקנית תיאטרון סמלית
גרוטסקי הוא עצם מה שמסמל בית המרגוע, מעבר לסיפוריהם של אורחיו ועל הדרמות הקטנות הקורות בו: הניסיון חסר התוחלת של יהודים להיפטר מיהודיוּתם. מקום זה הוא גיבורו הראשי של הספר. אך יש גם גיבורה ראשית שהיא דמות, וטרם הזכרנו אותה. היא בעצם מעין מספרת דה־פקטו: כל המסופר בספר נמסר לנו מנקודת מבטה, ואנו מתוודעים לדברים בזמן ובאופן שהיא מתוודעת אליהם (במינוח מקצועי: מיקוד העלילה נעשה דרכה). זוהי לוֹטֶה שְלוס. שחקנית תיאטרון יהודייה־אוסטרית כבת חמישים שפוטרה בשל צירוף הנסיבות של היותה יהודייה, מזדקנת וקצת אפורה.
שלוֹס פירושו בגרמנית לנעול (במפתח למשל). שלוּס הקרובה לה בצליל קרובה לה במשמעות: לסגור. מן המילה הזאת נגזר ה"אנשלוּס", סיפוח. ושמא, כפי שמציע לי עכשיו עורך המדור, זהו המפתח האבוד לאנשלוס הנעדר. לוטה שלוס, על כל פנים, "ננעלת" בפסגה גם משום שהיא ערירית בפועל: בעלה המוזיקאי היהודי החביב התגרש ממנה ובתה יוליה נשואה לאוסטרי גוי בעל נחלה, קמצן כרוני המכה אותה כשהוא משתכר. מבחינתה, ההליכה לפסגה היא דווקא הליכה "אל היהודים".
כמובן, סיפורה סמלי. סמליים למשל קורות הדורות במשפחתה: אביה היה מכור לקריאה וללימוד; אמה מכרה את כל ספריו כשמת, ועדיין עודדה אותה לממש את עצמה כשחקנית; היא עצמה שחקנית מוחמצת; ובתה כבר מעוטת השכלה הומנית ומשועבדת לחיי גויות גסים. אך כאמור, דמויותיו של אפלפלד אינן סמלים מהלכים. איכשהו, ב־165 עמודים מרווחים מאוד ועתירי דמויות, הן מצליחות להיות הרבה דברים חוץ מסמלים. להיות הן.
חקל תפוחין
אני רוצה, לסיום, לעשות שני דברים חריגים ברשימות כאלו, האחד חריג מעט והשני מאוד. לרכז לכם קובץ דוגמאות מלשונו הגבישית של אפלפלד בספר הזה, הממחישות את יכולתו המזהירה לבחור במילה־שתיים הנכונות שאומרות הכול; ולשתף אתכם בשיר שכתבתי עם פטירתו של אפלפלד, אשר הופיע בזמנו באתר אינטרנט דל קוראים, ואשר מתגלה לי עתה, עם שובו אלינו חי ב"הפסגה", כנכון עוד יותר מכפי שחשבתי בעת כתיבתו.
הנה אפוא תחילה כמה אבני חן מן הספר, כולן מכמה עמודים סמוכים. ההדגשות שלי. "עתה שוב לא היו אלה מחשבות אלא מראות, פינות נועם ממסעותיה הרבים" (עמ' 68). "תמורת שידול ושוחד אתה קונה אצלה אפילו את תְרָפֶיהָ" (70). "הוא השפיל את ראשו האפור כאדם שלאורך פצעו חלף נחשול קור" (71). "נִפקח הוא מעט משיכרונו" (76). "וכמו לאחר כל הלם בקעו המילים כמנוערות מכל לבוש" (81). "כמו נמחו מפניו התווים העכומיים החזקים" (83). "איזו תמיהת נעורים פושׂה על פניו" (88).
ומכאן במחילתכם לשיר, שכותרתו "אפלפלד" – שדה תפוחים בעברית. והֹר ההר של אהרן אפלפלד, אוהב השלום והבריות, כוהנה הרגיש של הפרוזה העברית, התגלה לנו עתה כ"הפסגה".
חֲקַל הַתַּפּוּחִין. אָדָם בְּבֵית קָפֶה
רוֹאֶה אֶת הַבְּרִיּוֹת סְבִיבוֹ בְּמִשְׁקְפֵי
אֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁאֵין כְּמוֹתָם חַיְשָׁן
וּבְנַגְּבוֹ אֵדִים נוֹתָר בָּהֶם עָשָׁן.
וְהֶעָשָׁן דְּיוֹאוֹ. וְהָעֵצִים עִמּוֹ
כְּאֶצְבְּעוֹת יָדָיו וְכִזְרוֹעוֹת אִמּוֹ.
וְעוֹלָתוֹ־תָמִיד בְּכַהֲנוֹ הִיא שֶׂה
שֶׁבֹּקֶר וְעַרְבַּיִם עֲרָשִׂים מַמְסֶה.
וְרַק הָאֵשׁ כְּמוּסָה מֵעֵבֶר לַפַּרְגוֹד
כְּפֵשֶׁר הַסְּפָרוֹת שֶׁבַּבַּרְקוֹד.
וְכָל הַיְהוּדִים הֵם תּוֹרָתוֹ בִּכְתָב.
וְלוּ כָּל הָעֵצִים בַּיְּעָרוֹת עֵטָיו
עֲדַיִן אֵין בְּכָל פֹּארוֹתֵיהֶם פַּרְנֵס
אֶת שֶׁהָיָה גָּנוּז לוֹ בַּפַּרְדֵּס.
חֲקַל הַתַּפּוּחִין הַשָּׁב בְּקַדִּישָׁיו
אֶל עֶצֶם הַחַיִּים וְאֶמְצַע הָעַכְשָׁו
תָּלָה אֶת הַקַּסְקֵט, עָלָה אֶל הֹר הָהָר,
הִנִּיחַ אֶת מַטֵּהוּ – וְנִשְׁאַר.
הפסגה
אהרן אפלפלד
כנרת־זמורה, תשע"ט, 165 עמ'
