בתפריט המסעדה של "נינה ביאנקה" כתוב "סלט ירוקים עם בטטה והדרים, פילה תפוז וגבינת רוקפור". החלטנו להזמין אותו, והמלצרית שאלה: "אתם יודעים שיש בסלט רוקפור, נכון?". ודאי שיודעים, הרי קראנו. נזכרתי בסיפור שסיפרה לי לא מזמן חברה שלי, שמנהלת מסעדה, על בחור שהזמין סלט "רוקפור אגסים" (כך בתפריט). לאחר שקיבל את הסלט, הלקוח ביקש להחזירו למטבח – כי הוא לא אוהב גבינות עם עובש. כי למה לקרוא מה כתוב בתפריט אם ממילא אפשר להחזיר כל מנה? אני לא יודעת מה זה אומר עלינו בתור לקוחות, אבל מה שבטוח הוא שהמלצרית הנחמדה השכילה להבין את החלקים הבעייתיים בהרגלי הסועד הישראלי, ולנטרל אותם מבעוד מועד.
ואם נחזור לסלט, על אף שהיה בו חוסר עומק של קראנצ'יות – שהייתה אמורה להגיע מאגוזי לוז או פקאן מסוכר, או אפילו אגוזי מלך לא קלויים – הוא היה נהדר: עלי חסה פריכים עטופים בתיבול ויניגרטי עדין, בטטות צלויות וקוביות של גבינה כחולה שמעט התפוררו (אולי במכוון), ויחד עם הוויניגרט ליטפו מעט את העלים. במחשבה שנייה, אולי לא חסר פה כלום.
"נינה ביאנקה" היא מסעדה שמוציאה מנות שגורמות לך לחשוב. שום דבר על השולחן לא מובן מאליו ודרושה יותר ממנה אחת כדי להבין שזה לא במקרה. וככל שמתקדמים עם המנות – מתקרבים לגאונות.
מנת הקרפצ'יו לוקוס הדגימה את העיקרון הזה בצורה מדויקת: בהתחלה היא נראתה כמו גיבוב של דברים לא קשורים, אך בסוף המרכיבים התחברו לכדי ביס מופלא – צנונית, זיתי טאסוס רכים ועזי טעם, עגבניות מיובשות ולחות, וקאנל של ספק־גלידה־ספק־גרניטה מלפפון ובזיליקום. המרכיב היחידי שאולי בכל זאת הייתי מוותרת עליו הוא קציפת העגבניות הצהובות, כי בינינו – קציפה זה אוויר ללא טעם, ובאותה מידה היא יכולה להיות קציפת קוקוס ירוק.
לאחר המנה המופלאה הזו, הסתקרנו לטעום קרפצ'יו נוסף מבית היוצר שלהם, ולכן בחרנו את הקרפצ'יו תפוחי אדמה. הסקרנות הוחלפה באכזבה מרה, כי קרפצ'יו לא היה שם, אלא משהו בסגנון תפוח אדמה דרוס (ע"ע אייל שני), שעליו הונח סלט ירוק טרי, המון פרמזן מגורד וביצה עלומה, וגם פה הצהיר התפריט "בועות של חציל לבן". ועם כמה שהמנה הזו הייתה טובה ומיוחדת, אני לא מבינה מילים כמו בועות של חציל לבן, ואני בטוחה שאני לא היחידה.
ולפני שהספקתי לבדוק בגוגל מה זה "בועות של חציל לבן", עלתה על השולחן הכוכבת של כל הזמנים – מנה שמספרת את הסיפור של נינה ביאנקה בצורה מרתקת. היא הוגשה בכלי חרס עגול ושמנמן, מכוסה. בתוך הכלי היו הניוקי הפראיים והכי רכים שאכלתי מימיי (על זה כתבו כבר לפניי "רכים כמו עננים"), קוביות ארטישוק ירושלמי מטוגנות ושחומות בדיוק במידה, מחית ערמונים שהייתה מרוחה מכל עבר ובכל ביס פגשתי אותה במינון שונה בצד אחר של הפה, אגוזי לוז קצוצים ופטריות שטופלו היטב – וכל זה שחה בתוך רוטב סמיך של שמנת כמהין. רק בשביל המנה הזו אתם חייבים להיכנס לרכב ולנסוע עד רחובות. כל ביס שיצא מתוך כלי החרס ועשה את דרכו אליי מילא את גופי אושר עילאי. זו מנה שהיא חוויה שלמה, פיזית.
לקינוח הזמנו קראק פאי, שהגיע עם בננה ברולה (חצי בננה שפיזרו עליה סוכר ושרפו עם ברנר עד קבלת קרמל פציח), כדור גלידה וניל וקרמל מלוח – שהיה באמת מלוח, אבל בקטע טוב. המשחק בין המתוק למלוח ובין החם לקר, היה סיום נהדר לארוחה טובה שכזאת.
