המצאת המצלמה הייתה קו שבר ונקודת פתיחה מחודשת לציור, שכן במשך שנים תפקידו המרכזי של הציור היה לשקף ולהעתיק את המציאות. והנה המצלמה עושה זאת באופן טוב ומדויק יותר. הציור כמובן לא מת, ודווקא הגעתו של האח הצעיר אפשרה לו לנטוש את תפקידו המסורתי ולהתפתח לכיוונים אחרים וליצור זרמים אמנותיים חדשים.
כידוע לא לעולם חוסן, ובימים אלו גם הצילום נמצא בצומת דרכים. הפעם הסיבה היא לא הולדתה של טכניקה חדשה, אלא דווקא הפיכתו של הצילום עצמו לנפוץ כל כך. בימינו כל אחד מחזיק בכיס מצלמה משוכללת וחשבון אינסטגרם, ובכל יום אנחנו מוצפים בעשרות, אם לא מאות, דימויים מצולמים. ונשאלת השאלה – מה כבר יש לצילום, אם בכלל, לתרום לדיון כמדיום אמנותי?
הצלם היפני הירושי סוגימוטו מציע תשובות אפשריות לשאלות הללו, במסגרת תערוכה יפה מצילומיו שמוצגת בימים אלו במוזיאון תל־אביב.
בחלל הלבן והמעוצב להפליא (שייראה נהדר אם תצלמו, תוסיפו פילטר ותעלו לפיד) מוצגות חמש סדרות צילומים עוצמתיות, שנוגעות בשאלות של ייצוג מציאות ושל אמנות הצילום.
בראשונה מצליח סוגימוטו ללכוד במצלמתו חלומות. סרטי קולנוע תמיד מקושרים לעולמות הפנטזיה ולמציאות מדומיינת. סוגימטו מציב את מצלמתו באולמות קולנוע, פותח את הצמצם שלו עם תחילת הסרט, מצלם את האקרן, וסוגר את הצמצם רק עם תום כתוביות הסיום. הדימוי המתקבל הוא של אולם שבמרכזו מסך שכולו נהרה. לא נראה בצילום את התמונות הנעות ואת הסיפור שסופר, אבל סוגימוטו תפס את החומר הפיזי שמהם נוצרו – האור. בנוסף המטפורה פוגשת את המציאות, כאשר הדימוי שנוצר הוא מעין מסך של כסף.
סדרה אחרת מוקדשת למבנים מודרניסטיים שסוגימוטו מצלם בצורה מטושטשת. שלישית מתעדת את המפגש בין האוויר ובין הים, בצילומים שבהם קווי אופק מקבלים איכויות מופשטות מצד אחד, ורוחניות מצד שני.
שתי הסדרות האחרונות והמעניינות צולמו במוזיאונים. הראשונה מבין השתיים צולמה במוזיאון הטבע בניו־יורק, והיא מדגימה שאולי אם מינוס ומינוס שווה פלוס, אז זיוף ועוד זיוף שווה מציאות. סוגימוטו צילם את הפוחלצים הקפואים המוצגים במוזיאון. באופן מפתיע פעולת התיעוד הטכנית מצליחה לנתק אותם מהסביבה המלאכותית של המוזיאון וכמו להשיב אותם לטבע, שכן הצילומים היפהפיים נדמים כאילו נחתכו מסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק.
את מה שעבד כל כך יפה על חיות ניסה סוגימוטו ליישם גם על בני אדם, ויצר דיוקנאות של אישים מפורסמים כמו האפיפיור, יאסר ערפאת וולדימיר לנין, כשצילם את בובות השעווה שלהם במוזיאון מאדאם טוסו, וגם כאן הצילום החי של הדומם מתעתע.
בקיר שמול שלוש הדמויות הללו תלוי דיוקנו של הנרי השמיני ומצידיו דיוקנאותיהן של שש נשותיו. מכיוון שהנרי השמיני שוכן עפר כבר 444 שנים, אמני הפיסול של מאדאם טוסו הסתמכו על ציורי דיוקן שנעשו במאה ה־16. כך, במעין סגירת מעגל, הציור ששימש בסיס לפסל שעווה כמו מוקם לחיים על ידי צלם מהמאה ה־21.
הירושי סוגימוטו מוזיאון תל–אביב
