שתי דקות לתוך ההופעה, ריקה רזאל כבר מכריזה את המסר: אם קיבלת מתנה, תוציאי אותה לאור. אסור לוותר על חלום. "ערב טוב זאפה ירושלים!", היא קוראת אל הקהל אחרי שיר סוער שאיתו היא עולה, ולאורך המופע היא נשארת על אותו טמפו. קיסריה או לא, אי אפשר לפספס את זה שקפיץ מאוד מתוח השתחרר אצלה אחרי הרבה שנים, וכשהוא יוצא, זה בצבע. הרבה צבע. כמו רכבת הרים שדוהרת לאורך נופים רבים, היא מתחילה עם "יום אחד", שיר הנושא של האלבום, ומסיימת ב־girls they wanna have fun שהופך ל"צמאה, צמאה, צמאה" בגרסה המהירה. נעים מאוד, ריקה רזאל.
לא פשוט להגדיר את רזאל. היא כותבת את השירים בעצמה, מלחינה ויושבת ליד הפסנתר, אבל יותר מהכול ניכר שהבמה עושה לה טוב. "ואני רוצה לחיות כשהלב פועם חזק/ לא רוצה להסתיר/ אני רק רוצה לשיר". כמו הרבנית ימימה, אושיית נחלאות נוספת שבאה לכבד את האירוע בנוכחותה, גם התכנים של רזאל עוסקים ביומיום, הנשי, בעיקר בפריזמה משפחתית: אמא, רעיה, אחות – וקצת
ילדה, שמופתעת איך הזמן טס לה. כשהיא כותבת על כרעי התרנגולת שהעולם מנסה לאזן את עצמו עליהן, היא כנראה מתכוונת לעוף של שבת שהיא מכינה תוך כדי.
השירים שמחים, קלילים, עם רגעים רציניים ומסרים ערכיים, ועטופים בהרבה אופטימיות. בדואט עם בתה הבכורה מיכל – זמרת מבטיחה בפני עצמה, שמחלטרת אגב תואר ראשון כאמרגנית של אמא – הן שרות על יחסי אם ובת, על הציפיות ועל הקושי, ומסכמות – "העיקר שהכול מאהבה".
אפשר להגיד על ריקה שהיא שרה דיסני יהודי. יש קושי ולא תמיד כיף, אבל היי, עין טובה, אמונה – והכול יסתדר. שאלו פעם את נעמי שמר ז"ל למה היא כותבת רק שירים שמחים – על אנשים טובים באמצע הדרך וארץ ישראל יפה. היא לא יודעת שיש גם צרות? אני יודעת, היא אמרה, אבל מבקרים וסאטיריקנים יש מספיק. התפקיד שלי הוא לפזר קצת אבקת קסם, להראות את הטוב שיש. "היה לי משבר קטן", מתוודה ריקה, "הזמינו אותי לפסטיבל מעורב והיה לי קשה להגיד לא. התקשרתי לאהרן, שמילדות היה אחראי לזה שאצא שפויה וצוחקת. אהרן אמר: שני דברים יש לי להגיד לך. אחד, אני מאוד שמח שזאת לא הדילמה שלי, ושתיים, למה שלא תכתבי על זה שיר?"
ציר הזמן של רזאל, כמוה, דינמי ומלא התרחשות. עם תחילת ההופעה היא מכריזה שהיא בת 43, וכבר סבתא. למי שהצליח לפספס, להלן קיצור תולדות הזמן: הם נולדו למשפחה הולנדית־אמריקנית חילונית, שעלתה לישראל והשתקעה בנחלאות. החינוך היה מושקע וקפדני, בדגש על התפתחות מוזיקלית. כמו שריקה אומרת, "אחרי שסיימנו את מטלות בית הספר ואכלנו ארוחת ערב, אבא היה מכריז: 'חופשיים לעבודות'".
השאיפה למצוינות והאיסור המוחלט לבטל זמן, הביאה את אבי המשפחה ליזום להקה משפחתית, והם הוציאו אלבום. בערך בגיל העשרה של הילדים חזרה המשפחה בתשובה, ומשם התפצלה הדרך: הבנים, יונתן ואהרן, המשיכו לקריירות סולו, וריקה עזבה – לא בלי צער – את המוזיקה. בגיל 18 נישאה ליוני ון־לואן, בגיל 41 הם חיתנו בן ראשון, וריקה פצחה במשבר הגיל המפורסם שגרם לה להבין שתם חלק א' של הקריירה – הבית, וזה הזמן להגשים חלומות.
גם כאן, המשפחה היא הבסיס. מאבא מיכה, שישב בשולחן הראשון בזאפה עם ספר עד שהמופע יתחיל, ועד לכל בני המשפחה (הגברים היחידים באולם) והאחים, יונתן ואהרן, שבאו לשיר. "אני יודעת שגררתי אתכם לכאן", אומרת ריקה ליונתן ואהרן, "אבל בשבילי זה חשוב". פלאש ניוז, רזאלים: זה חשוב לכולם. מעבר לעובדה שיש משהו מרגש ומעורר השראה לראות חוזרת בתשובה שלא מוותרת על מוזיקה מקצועית, האיחוד הזה פתאום מפיל את האסימון שהאחות לבית רזאל היא לא עוד אחת מהסריה, היא חלק שמשלים תמונה.
"וואו, זה הביצוע הכי יפה של השיר הזה", אומר אהרן על "אשא עיניי" שלו, וצודק. הפסנתר המוקפד של יונתן ("המפיק המוזיקלי", קורצים ריקה ואהרן), הקלילות הזורמת של אהרן והביצוע המלא־לב של ריקה, מעניקים שלם שגדול מסך חלקיו. מי שמכיר את המשפחה יודע שאין באמת הפרדה בין המפעל המוזיקלי לזה המשפחתי, ובסוף שלום עליכם אפשר להינזף שהסיום המז'ורי לא היה במקום. גם על הבמה, יונתן יכול לעבור לקטע וירטואוזי שפתאום בא לו, ואהרן ימהר לעזוב את הקלידים ולהצטרף אליו בארבע ידיים, כשהם פולשים זה לתחומו של זה ונראה שהם נהנים מכל שנייה. "בחיאת, יונתן", אומרת ריקה, "תגיד להם כבר שכל הסיפור עם המסקינטייפ היה כדי להשוויץ שאתה יודע לנגן בלי להסתכל. חבל שלא עשית את הקטע שאתה יושב על הרצפה ומנגן, היה עובד יותר טוב…"
אחד מרגעי השיא של המופע קורה כמעט בטעות. אהרן עומד לרדת, וריקה אומרת לו: רגע, יונתן אמר שזה בסדר. בחצי חיוך מתיישבים האחים שוב – יונתן ליד הפסנתר, אהרן על הקלידים, ריקה במרכז הבמה – לבצע קאנון לשיר היתולי, על סולטן שאכל וסבא, ואני לא יודעת מה ההמשך, כי הייתי מרותקת למוזיקה. הקאנון, אגב, היה חלק מהמטלות המוזיקליות בנסיעות הארוכות לכנרת, כי לא מבטלים זמן גם בחופשה. הם מספרים אותו כגימיק, אבל חברים – מדובר בשלושה מוזיקאים מקצועיים, שיש ביניהם כימיה נדירה ושעות ארוכות של יחד, שיש בעיקר ב… משפחה. קריירות הסולו של כולם, כולל זו המתפתחת של ריקה, טובות וחשובות, אבל היחד הזה שמביא את הסלון הרזאלי לקדמת הבמה הוא וואו. עזבו אתכם מתוכניות ישנות ומלהקת עבר מחויכת. הדבר האמיתי הוא האיחוד המשפחתי המוזיקלי הנהדר הזה, ועם ישראל מחכה.
יום אחד מופע השקה לאלבום הבכורה של ריקה רזאל
