"יוסף, חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שאין לך מה לחפש בתיאטרון". כך אמרה פאני לוביץ', שחקנית ומורה רבת זכויות, לתלמידה יוסי בנאי עם סיום לימודיו. בנאי – למרבה המזל והשמחה – דווקא מצא את מקומו בתיאטרון, לפני הקלעים ומאחוריהם, כמו גם בשאר תחומי הבידור, והפך לאחת הדמויות המשמעותיות בתרבות הישראלית.
המופע "מרוב אהבה" של תיאטרון הספרייה, שעושה מחווה לבנאי היוצר והאדם, אכן עולה על גדותיו מאהבה. הן מצד היוצרים והן מצד הקהל, מתאפשר מפגש נוסף עם בנאי האהוב והמוערך.
עידו רוזנברג, הבמאי ועורך הערב, עמד בפני משימה לא פשוטה, לבחור מבין המערכונים והשירים הרבים מהרפרטואר הבנאִי את אלו שייצגו את פניו המגוונות. בסיוע שחקנים בוגרי ביתֿ־צבי כמוהו (גל בן־מויאל, נעה גודל, לירון ויגדור, ניר לוגסי, נוי קלימן ואיתי שלו, הפסנתרנית מיכל סולומון והמנהל המוזיקלי רמי אוסרווסר), הם מצליחים לפרוש מניפה ממגוון יצירתו. בתוך כך באות לידי ביטוי תחנות חשובת בחייו ושיתופי פעולה בולטים, כמו למשל עם יונה עטרי, רבקה מיכאלי, נעמי שמר ושלישיית הגשש החיוור.
למרות האווירה החיובית, עם התקדמות הערב השתלטה עליי ההרגשה כאילו האולם הוא מנהרת זמן, ואני מתחבר לקטעים שעל הבמה, כמו ינקי לחצר המלך ארתור. זה התחיל בשיר "בחולות", קטע נהדר בהובלת בן־מויאל המוכשר שמשתף את הקהל, כשמילותיו של חיים חפר הושרו "וכשצמחו פה רחובות, הלכתי בדרכי אבות, ורק הגעתי למצוות, התחלתי ילדות לצבוט, פה־פה־פה־פם, בחולות". היום, חשבתי לעצמי, שורות כאלו לא היו עוברות בטבעיות.
בעיניי, כמובן, לא צריך להעלים קטעים שאינם מיישרים קו עם הערכים הנוכחיים, אבל הפגנת מודעות לצרימה הייתה יכולה להועיל להם. כך לדוגמה ב"איך את נראית", שבו מתלונן הבעל על אשתו שהתבלתה עם השנים, השחקנית זכתה לתספורת כעורה ולריפוד מתחת לתלבושת. לו היו תוחבים כרית גם לכרסו של השחקן, המערכון היה זוכה לאור חדש גם בלי לשנות מילה מהטקסט.
ישנם גם מערכונים שפשוט לא שרדו את מבחן השנים, כמו "זהירות נהגת" של ניסים אלוני. מופת של מיזוגניה שעיקר כוחו כמוצג אנתרופולגי, כמדגים עד כמה לא ייאמן ממה צחקו כאן פעם. לעומת המערכונים, שהוצגו ללא שינויים רבים, בעיבודי השירים הרשו לעצמם היוצרים חופש – וכך השאנסון הצרפתי "מרגו" נצבע בצבעי קאנטרי אמריקניים, ו"על הדבש ועל העוקץ" הושר בסגנון גוספל.
הקהל, שנראה ברובו מבני המחזור של יוסי בנאי, נהנה מכל רגע. רוזנברג, המבין ללב קהלו, נתן הרבה מקום להשתתף, וכך קראנו כולם ביחד 'ז־ר־בו־בית' בקטעים המתאימים במערכון המפורסם של הגשש.
הערב מלא בפנינים נדירות כמו "אהבה בת עשרים", "ספירת מלאי", "ערב עירוני", ו"אני וסימון ומואיז הקטן". הבמה גם שימשה מעין מדורת שבט שסביבה התחמם הקהל. עם צאתי מהאולם תהיתי – האם בעוד ארבעים שנה יהיו גם לדור שלנו דמויות תרבותיות וקטעים שסביבם נוכל כולנו כאחד להתרפק?
מרוב אהבה, תיאטרון הספרייה
