חמש שנים לאחר שפרסם את הרומן הראשון שלו, "לא מפסיקים אהבה באמצע", הרב ליאור אנגלמן מפרסם רומן שני, "קשורה בנפשו". בעוד שבספרו הראשון התמקד אנגלמן בעולם המוכר לו היטב, חייו של ר"מ בישיבה, הפעם הוא מתרחק מהאזור המוכר והטבעי, כאשר העלילה נעה בין משפחה שמאלנית־חילונית־תל־אביבית, למשפחה שדומה יותר לעולמו הפנימי – משפחה דתיתֿ־לאומית שמתגוררת בהתנחלות בשומרון. אירוע טרגי קושר בין שתי המשפחות משני קצוות החברה הישראלית, וגורר אותן למערכת יחסים סבוכה וכואבת.
הספר מציג את הקרע בעם, בין השמאל לימין, דרך סיפור אנושי קורע לב ובלתי אפשרי כמעט, ודרך דמויות כל כך אנושיות, שלא משנה מהי העמדה הפוליטית שעמה מגיע הקורא מהבית – במהלך הקריאה, הוא ימצא עצמו נקרע בין העמדות השונות שמוצגות בספר. ניכר שאנגלמן ערך תחקיר מעמיק בטרם הכתיבה: הדמויות שאינן שאובות מעולמו לא נופלות לפלקטיות,
חד־ממדיות או קלישאות, וגם הדמויות שכנראה דומות יותר לחבריו של אנגלמן לספסל בית הכנסת, אינן נופלות לסטריאוטיפים. אנגלמן הצהיר בריאיון מעל דפי עיתון זה שהשתדל לחוש אמפתיה כלפי הדמויות, והיא אכן ניכרת בספר: התיאור של הדמויות אינו ציני, אלא רך ומלא חמלה, ואי אפשר שלא להתאהב בדמויות משני צידי המתרס – כל דמות שובת לב בדרכה.
כדי לא לעשות ספוילרים, רק אציין שהעלילה נוגעת בנושאים ישראליים רבים: השואה, הצבא, וגם הטיול הגדול אחריו בהודו – כולם תופסים נתח משמעותי מהספר. אך הטיפול בכל הנושאים הללו, ששכיחים בנוף הספרות הישראלית, לא נעשה באופן שחוק שכבר קראנו באינספור ספרים אחרים, אלא מצליח להביא זווית חדשה ומקורית. גם את העיסוק בשלום לוקח אנגלמן לזווית מעניינת ומפתיעה, כאשר השלום בינינו לבין שכנינו נושף בעורפן של הדמויות לאורך כל הספר, אבל השלום האמיתי והמאתגר שהדמויות נדרשות אליו הוא שלום בית. ההבדל הדק בין השלום ההירואי והגדול, לבין השלום הקטן אך לא פחות אמיץ, מודגש לאורך כל הספר.
נקודת אור נוספת בספר היא הכתיבה עצמה. העברית של אנגלמן היא תמיד תענוג צרוף, ושווה לקרוא את הספר ולו רק כדי ליהנות מהניסוחים היפהפיים שלו, שלעיתים חוצים את גבול הפרוזה אל עבר מחוזות השירה – "לבד בתהום בין תאום לתאום" (עמ' 20). הכתיבה לא רק פיוטית, אלא גם מרתקת: הקריאה בספר קולחת ותמצאו את עצמכם קוראים אותו בשטף. המעברים בין שתי המשפחות נעשה באופן שלעיתים מורט עצבים מרוב מתח, וההקבלות שהוא עורך בין מצבים ובין הדמויות הן לא פחות ממלאכת מחשבת.
נקודת החולשה של הספר, לטעמי, היא בדברי התורה ששזורים בו – אמנם הם אינם מנותקים מן העלילה, אך לעיתים נדמה כי היה ניתן לוותר עליהם. בחלקים מסוימים, העובדה שמחבר הספר הוא רב מעצימה את המלאכותיות של שילוב דברי התורה בעלילה, ומעניקה להם נופך מלאכותי וחינוכי משהו. יחד עם זאת, ייתכן שאם לא הייתי יודעת שכותב הספר הוא רב, הייתי סלחנית יותר כלפי הוורטים ומתייחסת אליהם פחות בחשדנות.
כריכת הספר מציגה דמויות על מתקן קרוסלה בפארק שעשועים. לפארק השעשועים אכן יש חלק לא מבוטל בספר, אך לא סתם נבחרה הקרוסלה מכל המתקנים בפארק: נדמה שמעמודיו הראשונים של הספר, כל הדמויות עלו על המתקן הזה, והן מסתחררות בו לאורך כל העלילה, ואינן יורדות ממנו גם בסופו המותח. אל הקרסולה הזו עולה גם הקורא, והוא ימצא את עצמו מסתחרר בין הרצונות והעקרונות של כל גיבורי הרומן, לא יודע בעצמו במי לצדד ולאיזו הצלחה לייחל.
בתום הקריאה, חשבתי לעצמי שהלוואי שישראלים רבים יקראו את "קשורה בנפשו", ויגלו קצת יותר אמפתיה וקצת פחות חשדנות כלפי הישראלים מן הצד השני של המפה הפוליטית. אולי כך יתמתן קצת גובה הלהבות שבו נערכים הוויכוחים בארץ, ומערכת הבחירות הקרובה תהיה קצת פחות מכוערת. אך גם ללא הפן האקטואלי, הוא רומן מרגש שלא תצליחו להניח מהיד, ששווה לחלוטין את 430 עמודיו.
קשורה בנפשו, ליאור אנגלמן, כנרת זמורה ביתן, 430 עמ'
