זה נראה יותר כמו חדר איפור באודישנים לתוכנית "גוט טאלנט", מאשר ריאיון לקראת מופע בפסטיבל מוזיקה קלאסית. ארבעת בני המשפחה הישובים מולי בסלון הנעים בדירה בהרצליה, עוסקים ויוצרים בתחומי תרבות שנראים על פניו לא קשורים בעליל האחד לשני, מה שרק מעורר יותר את יצר הסקרנות לגבי מה שיצליחו לרקום יחד על הבמה. הנפשות הפועלות: יצחק (איזאקו) מגנאג'י, 76, אבי המשפחה – חזן ופייטן; קלייר מגנאג'י – הבת הבכורה – זמרת אופרה בינלאומית מוערכת בעלת קול סופרן; צביקה אורליאנסקי – בעלה של קלייר, צ'לן; ואמילי מגנאג'י-אפללו – רקדנית. הצלע החמישית שתנכח אף היא במופע המדובר הוא הזמר קובי אפללו, בעלה של אמילי. המופע יתקיים בערב הפתיחה של פסטיבל אילת הבינלאומי ה-14 למוזיקה קאמרית, שיתקיים במלון דן אילת ב-9-6 בפברואר ביוזמתו וניהולו האמנותי של לאוניד רוזנברג, ויכלול מלבד המופע המשפחתי גם עשרות קונצרטים, מופעי חוצות וכיתות אמן מהארץ ומהעולם.
איזאקו מגנאג'י נולד בלוב ב-1943. בשנת 1967 גורשה המשפחה לאיטליה. הוא עבד בעיצוב פנים של בתי מלון, והיה בין השאר איש הקשר של החברה בה עבד למדינות ערב. מעבר לעבודתו הרשמית, הוא גם שימש כחזן קבוע בבית הכנסת הגדול של רומא. "החזנות עברה במשפחה מדור לדור", הוא מספר, "אבי גם הופיע כזמר במועדונים יהודיים בטריפולי כמו 'בן יהודה' ו'מכבי', ואני הלכתי בדרכו ובדרך אביו ושרתי, גם בבית הכנסת בטריפולי. בבית הכנסת הגדול של רומא הפכתי לחזן המרכזי בקטעים מסוימים של התפילה, כמו 'קדושה'. באיטליה שמעתי לא מעט אופרה, מה שגרם לי להכניס אלמנטים קלאסיים לחזנות בבית הכנסת".
את רעייתו רחל, שעבדה בשגרירות הישראלית ברומא, הכיר מגנאג'י בעת בילוי משותף במועדון יהודי בעיר. השניים התחתנו בבירת איטליה ב-1974, ועלו לארץ לקראת הולדתה של הבת הבכורה, קלייר. הם גרו תקופה במרכז תל-אביב ואז עברו להרצליה, שם הוא החל להתפלל בבית כנסת לעולי לוב, שגם בו המשיך להיות חזן ומתפלל בו עד היום בשבתות.
קלייר מגנ'אגי נולדה ב-1977. "אני שרה בזכות אבא שלי", היא אומרת, "מספרים שכשאמי הייתה בשמירת הריון עם אחותי השנייה, שלומית, הייתי עושה הופעות לצוות בבית החולים. תמיד שרתי, ובאיזשהו שלב גיליתי שיש לי קול גבוה מאוד. אני כאמור מגיעה מבית של חזנות שהכיר גם מוזיקה קלאסית, והמורה שלי לפסנתר הכניסה אותי לעומקים של העולם הקלאסי. פעם אחת, כשהשתתפתי בסדנה של פסנתרנים בקנדה, הכרתי זמרת אופרה שהזמינה אותי לבוא להופעה שלה. באתי והוקסמתי. לא האמנתי שקול כזה יכול לצאת מגוף של בנאדם. אז התחלתי ללמוד פיתוח קול בגיל 16, והבנתי שלשם הקול שלי הולך – לסופרן. הקול מתקבע בסיום גיל ההתפתחות ומשתנה עם הגיל, ההריונות והלידות. הוא מקבל עומק וגוונים שונים". מגנאג'י הפכה לזמרת אופרה וקונצרטים מבוקשת בארץ ובעולם, ומדי שנה היא נמצאת כמה חודשים בחו"ל לצורכי עבודתה.
אמילי מגנאג'י-אפללו, האחות הצעירה, נולדה ב-1984. "אני זוכרת מהחוויות במשפחה הרבה הצגות של שלושתנו האחיות", היא אומרת, "נורא אהבנו את פיטר פן, וכל הזמן עשינו למחזמר הזה אינטרפרטציות משלנו. אני זוכרת את קלייר שגרה בחדר משלה שרה בקול משירי להקת קווין, שלומית מצד שני אהבה את 'גאנז אנד רוזס' ובעיקר אהבה לרקוד, ואני איפשהו באמצע, מנסה למצוא את דרכי. בשבת בבוקר הייתי מתעוררת לחימומי הקול של קלייר. זה לא היה מאוד נעים אבל סלחתי לה מאז", היא אומרת בחיוך. "אז קלייר שרה, שלומית רקדה, וכאחות הקטנה הייתי צריכה לבחור. איכשהו לא חשבתי ליצור דרך חדשה משלי, וכנראה נמשכתי יותר לריקוד. אחרי הצבא התחלתי את הקריירה המקצועית בלהקות כמו 'הקיבוצית הצעירה', 'פרסקו' ועבדתי גם עם האופרה הישראלית, הקאמרי ובית לסין. בשלב מסוים התמקדתי בהצגות ילדים – אין תיאטרון ילדים שלא עבדתי אתו – ושילבתי בהן מחול, משחק וקצת שירה".
לפני כארבע שנים, כששיחקה במחזמר "שיער", הכירה לה חברתה לקאסט בחור בשם קובי אפללו. "הוא כבר היה הזמר המפורסם קובי אפללו", היא אומרת, "אבל האמת היא שלא ממש הכרתי את המוזיקה שלו. ידעתי מי הוא בגדול והכרתי את להיטיו המוכרים, אבל עד שלא רואים אותו בהופעה אי אפשר להבין באמת את האמנות שלו". השניים נישאו והם חובקים בת קטנה בשם אריאל. "בתקופה שאחרי הלידה אני מחפשת את דרכי במחול", מספרת אמילי, "אני עושה יותר כוריאוגרפיות, ומופיעה עם קובי כשיש לו הופעות גדולות כמו באמפי שוני או היכל התרבות. אני בוחרת שניים או שלושה שירים ורוקדת בהם על הבמה".
צביקה אורליאנסקי, בעלה של קלייר, הוא הצ'לן הראשון של הקאמרטה הישראלית. כשהיה באקדמיה למוזיקה בתל אביב באחד הקורסים, נזקק למישהו שיעביר עבורו את הדפים של התווים. המרצה בחר מתנדבת שתעשה זו – וכך הוא פגש את קלייר. "נוצר חיבור, והתחתנו ב-2002", משחזר אורליאנסקי, "אלה היו שני עולמות שהתחברו. למרות שגדלתי בבית חילוני, שפת האם הראשונה שלי היא דווקא יידיש, כי הייתי הרבה אצל סבי וסבתי בחיפה, שכונה של ניצולי שואה שכולם בה דיברו ופעלו כמו בשטייטעל. אמי הייתה פסנתרנית, וכך התחברתי למוזיקה הקלאסית ובחרתי בצ'לו. למה דווקא צ'לו? מינימום מאמץ ומקסימום אימפקט", הוא מחייך, "הייתה תקופה שהעדפתי להיות סולן, הייתה תקופה שרציתי דווקא הרכב, היום אני בתזמורת וטוב לי".
אז איך כל העולמות השונים והמשפחתיים הללו מתחברים להופעה אחת?
קלייר: "מאז שראיתי את קובי בהופעה, מאוד רציתי שנעשה משהו כולנו יחד. לא פשוט לעשות דבר כזה, בטח לא מהיום להיום. גם מבחינה אמנותית – הקהל של קובי לא מכיר אותי בכלל. אבל אני מאוד מאמינה בחיבור ז'אנרים, והנה הגיעה ההזדמנות. לפני חצי שנה הציעה לי גילי אלון-ביטון מפסטיבל אילת למוזיקה קאמרית, לעשות משהו יחד קובי. ואז התחלנו לחשוב יחד איך לעשות חיבור. מראש היה לנו ברור שיהיה באמת חיבור, לא שכל אחד יופיע כמה דקות עם סוג האמנות שלו ושלכל חלק בקהל תהיה ההנאה שלו בחלק מהמופע. חשבנו על מה יכול לחבר את כולנו והגענו לתפילות. לכן למופע קוראים 'תפילה'. לקחנו פיוטים יהודיים מצד אחד, וקטעים אופראיים וקלאסיים מצד שני, שגם יש בהם לא מעט תפילות – ולכל זה צירפנו גם את המשפחתיות שלנו והתחלנו לעבוד".
מדובר בקהל שבא לשמוע מוזיקה קלאסית, אתם הולכים להפתיע אותו.
איזאקו: "לפני כמה שנים קלייר הופיעה בפסטיבל קלאסי באבו גוש יחד עם צביקה והצ'לו. אני הייתי בקהל, זה היה בכנסייה, ובלי שום תכנון עליתי לשיר שם פיוט מקידוש לשבת, עם כיפה על הראש. הם היו המומים. עשינו עוד קטע וכולם אהבו את זה. ידענו שיש פה משהו עם פוטנציאל. כשיש שירה יפה אנשים לא מסתכלים מאיפה היא. מוזיקה יפה היא מוזיקה יפה".
צביקה: "קלייר היא המרכז של המופע הזה, וכולנו מתארחים אצלה. יצחק מביא את המסורת והזיכרונות, אני אנסה להביא משהו מהשטייטעל, בשילוב ההרכב הקאמרי שעליו אני אחראי ושיכלול את גיא מינטוס המעבד והפסנתרן המוכשר, ורביעיית מיתרים. ננסה להראות שעם אותו סוג של סאונד מוכר אפשר להגיע לקהל גם עם רפרטואר יותר מסורתי ואתני".
קלייר מסכמת: "אני מאוד מתרגשת. בעבורי, המופע הזה הוא אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי בחיי. במשך כל הקריירה שלי אמרו לי מה לעשות – מנצחים, במאים, מוזיקאים. ברגע הזה אני קמה ועושה משהו שלי. מהו שיש בו משפחה ושורשים, וזה מאוד מרגש. קצת מפחיד, אבל בעיקר מרגש".
