הרי לכם מעשייה המבוססת על אירועים אמיתיים, ובמרכזה גיבור שחור המנסה למצוא את דרכו בדרום הגזעני של ארה"ב בשנות השישים. הגיבור ייאלץ להתמודד עם העולם הלבן הדרומי – גזען, מפלה ומשפיל, שממאן להיפתח לקדמה הנאורה. מזל שבדרכו נקרים גם אנשים לבנים טובים, כאלו שמסוגלים לראותו כאחד האדם ואף להעריצו על כישרונו ויכולותיו. בעזרתם הוא ינצח ומסעו יהווה סמל למאבקם של האפרו־אמריקניים לשוויון. ב־2011 נקראה המעשייה הזו "העזרה", לפני שנתיים פגשנו אותה ב"מאחורי המספרים" וכעת מגיע אלינו "הספר הירוק".
זהו סיפורם של נגן פסנתר שחור, עילוי אמנותי (מהרשלה עלי, זוכה האוסקר על "אור ירח"), והנהג המלווה שלו, ערס איטלקי עם קוד מוסרי ולב של זהב (וויגו – לעד אראגורן – מורטנסון). בתחילת הסרט הם ניצים, אך כמובן שמסעם המשותף ירקום ביניהם חברות של אמת הגוברת על הכול.
אז קודם כול, כמו קודמיו, מדובר כאן בחתיכת "קראוד פליזר". אנחנו צרכנים נלהבים של סיפורי אחווה אנושית שכאלה המחברים בין קטבים – שחורים מול לבנים, אצולה מול צווארון כחול, אקדמיה מול חוכמת רחוב. והיות שלפנינו סיפור העוסק בגזענות האמריקנית, הסרט גם הופך אוטומטית ל"חשוב". הסיבה לציניות היא ש"ספר ירוק" אינו סרט חשוב, גם אם הוא בהחלט מהנה לאללה. זוהי מלודרמה על הגבול ההולמארקי, שאינה מציגה הרבה מעבר לקולנוע הבסיסי ביותר. הבמאי פיטר פארלי, שעושה כאן תפנית מהפילמוגרפיה הקומית הוולגרית המצליחה שלו ("כולם משתגעים על מרי", "טיפשים בלי הפסקה"), פשוט נותן לשני שחקניו הנהדרים לעשות את הקטע שלהם, כשהוא מנצל את ניסיונו הקומי כדי לוודא שכל הפאנצ'ים ידפקו כמו שעון שווייצרי. לנו רק נותר להתרווח בנחת וליהנות שוב מאותה מעשייה מוכרת שאנו כה אוהבים.
הספר הירוק, ארה"ב 2018, במאי: פיטר פארלי, 130 ד'
