נראה שפתאום כולם מגלים מחדש את ספריה של אגתה כריסטי. אנחנו מוצפים לאחרונה בעיבודים קולנועיים כמו "רצח באוריינט אקספרס" שיצא בשנה שעברה ו"מוות על הנילוס" שיגיע בקרוב, וגם בעיבודים טלוויזיוניים כמו הסדרה "ולא נותר אף אחד" המצמררת. "תעלומת האלפא ביתא" מצטרפת לטרנד בעיבוד מחודש לספר המצליח בעל השם הזהה, המתאר את מרדפו של הבלש הבלגי הרקול פוארו אחרי רוצח סדרתי, שבוחר את קורבנותיו על פי אותיות שמם והמקום בו הם נמצאים.
העיבוד הנוכחי הוא עיבוד חופשי, והסדרה לוקחת מהספר את האלמנטים הבסיסיים שלו ומשחקת איתם כרצונה. נראה כי דמותו האייקונית של פוארו והעלילה הקלאסית הן רק קווי מתאר בסיסיים, שהיוצרים לא הרגישו צורך לציית להם יותר מדי. הסדרה עושה בחומרי הגלם האלה שימוש איכותי – שלושת הפרקים במיני־סדרה הקצרה הזו עשויים היטב, מתוך איזה איפוק אמנותי שמצליח לשמור על מתח וסקרנות.
השחקנים גם הם ברובם שומרים על רמת משחק גבוהה ומשכנעת. ג'ון מלקוביץ', שנכנס כאן לנעליו של הבלש הידוע, עושה עבודה יפה ונוגעת ללב. רופרט גרינט – המוכר בעיקר מגילום דמותו הידידותית של רון וויזלי בסדרת סרטי "הארי פוטר" – מגדל שפם, וקופץ מהטייפקאסט החמוד שלו לאנטגוניזם הנדרש בגילום מפקח משטרה צר אופקים. המסתורין שאופף את העלילה מצליח להחזיק את הצופה במקומו גם כאשר הסדרה נעה למחוזות מעט מעוותים או מוזרים. הרציחות מגיעות בזו אחר זו, עד שהטוויסט הקסום של כריסטי מגיע בסוף וכל הפרטים הקטנים נאספים כדי לפתור את התעלומה. אם אתם חובבי סדרות בלשות, ומעולם לא קראתם ספר של כריסטי או חיבבתם קודם את דמותו של פוארו באחד מהעיבודים הרבים, יש סיכוי גדול שתצליחו ליהנות מאוד מהסדרה.
אלא שכמה חובבי בלשות לא קראו או נפגשו קודם בפוארו? וכאן הבעיה העיקרית בסדרה. עיבודים עדכניים לדמויות בלש איקוניות, ע"ע סדרות כמו "שרלוק", מתקבלים תמיד בברכה. אבל כדי להצליח לבצע אותם כראוי, צריך קודם כול להכיר היטב את הדמות ולכבד את המאפיינים שלה. אך כאן, במקום לתת פרשנות מחודשת לדמותו הראוותנית של פוארו, נראה כאילו היוצרים התעקשו לעצב את הדמות כך שתציית לכל חוקי "הבלש החדש" שמופיע היום במרקע הטלוויזיה – בלש מיוסר וקודר, שעולמו הפנימי הוא מוקד ההתרחשות, ושחייו אפופי סודות. הנה בקלות אפשר לסמן וי על כל המאפיינים – פוארו שידוע בגינוניו וביהירותו, הופך כאן לאיש נלעג שצובע את זקנו בצבע זול. לא משהו שנראה כמו מעשה אופייני לדמות, אבל למי אכפת, העיקר שדמותו זוכה לייסורים הדרושים. ואמרנו משהו על עבר סודי? בהחלט. פוארו הופך משוטר בלגי לשעבר שכוחו בתשומת לב רבה לפרטים קטנים, לבלש מזדקן בעל ייסורים דתיים שמסתיר סוד בעברו הטרגי. וכאילו כל זה לא היה מספיק, הוא לא סתם פותר פרשיית רצח. מדובר בפרשייה שקשורה אליו באופן אישי, ושהפתרון שלה יביא גם לגילוי עברו במלחמת העולם הראשונה. וכדי לתת לסדרה קצת תבלין עדכני, ברקע מתרחשת סביבו שנאת פליטים שלא מקדמת את העלילה בדבר, חוץ מיצירת אמירה פוליטית אופנתית.
בסופו של העיבוד המוזר הזה אנחנו נשארים עם סדרה איכותית, איטית ואפלה, שהדמויות בה לוקחות עד הקצה מגוון של סטיות אנושיות, ושהעלילה שלה נשענת על תעלומה טובה שנפתרת היטב על ידי בלש מיוסר בעל עבר טרגי, כשהתעלומה האמיתית היא זו שמתרחשת בנפשו של הבלש עצמו. אם זאת הייתה ביקורת לעונה החדשה של "בלש אמיתי" או כל סדרת מסתורין מודרנית אחרת, זה היה טוב מאוד. חבל רק שהכותבים התעקשו לשים במרכז העלילה דמות בשם הרקול פוארו, עם כל המטען האיקוני שלה, ואז ביטלו אותו במחי יד. אפשר היה פשוט להמציא שם אחר, לא ככה?
תעלומת האלפא ביתא, הוט VOD
