בט"ו בשבט בשנה שעברה נפטר חיים גורי מן העולם. למרות גילו המופלג זו הייתה הפתעה, מעיד המשורר אליעז כהן מקבוצת השירה "משיב הרוח", שהיה מיודד עימו בעשרים השנים האחרונות של חייו. "הוא הלך מהר. זה היה מכמיר לב לראות אותו ככה. הוא כבר צלח כמה מחלות, ובעצמו לא הבין מה זו הזקנה הזו שקפצה עליו". בימים אלו יוצא לאור גיליון המחווה לשירתו של גורי, שערך כהן יחד עם יוסף עוזר ועם בני משפחתו של גורי. במקור נועד הגיליון להיות מתנת יומולדת 95 למשורר הלאומי האחרון, אבל בגלל שהמוות פוקד גם את מי שהצליח לחמוק ממנו כמה פעמים הפך הגיליון למחווה ליום השנה למותו.
"גורי כתב והתחדש כל הזמן, מעיינות היצירה פיעמו בו. אחרי שכתב את 'מאוחרים', שאפילו הוא בעצמו חשב שזה הסוף, החלו להיכתב שירים אחרים, עם איכויות חדשות. הוא היה פנומן", אומר כהן שפשוט יום אחד התקשר אליו והופיע אצלו בבית. "כן, זה היה פשוט", הוא אומר. "הקשר איתי היה חשוב גם לו, לא פחות משלי. הוא אמר לי 'אני זקוק לערוץ הזה. אני זקוק לקשר עם חברים צעירים, לקשר עם העולם. אני מאמין שהקשר שלו עם אנשים צעירים זה גם אחד הדברים שגרמו לו להמשיך לנבוע. אבל מלבד זה, התחושה שלו הייתה ש'מסביב ייהום הסער' – הדברים מבחינה פוליטית לא נראו לו טוב ב־15 השנים האחרונות, הוא אמר לי את זה הרבה, והוא היה זקוק לאופטימיות".
הקשר בין חיים גורי, שגדל בבית חילוני רדיקלי עד כדי כך שאפילו בר מצווה לא חגגו לו, לחבורת משיב הרוח, או לפחות לרעיון שקבוצת השירה הדתית נשאה בכנפיה, הפך עם השנים להדוק יותר. "גורי מאוד שמח על ההופעה הזו בעולם של משיב הרוח, ממש מהגיליונות הראשונים. הוא ראה בכל העניין הזה גשר חשוב בין היהודיות לישראליות. הוא בעצמו סיפר לנו הרבה פעמים איך נפתח מאוחר יחסית לעולמות היהודיים, מעבר לתנ"ך שאליו היה קשור – למחזורי התפילות, לגמרא, למדרש. באופן אישי, רק באמצע שנות ה־60 הוא התוודע לעוצמה של ארון הספרים היהודי הרחב, זה שמעבר לתנ"ך. וכשהוא ראה אותנו מביאים משהו חדש לשירה הישראלית הוא שמח על העניין. הוא ראה בזה אפשרות לגשר בין־דורי. מפרידים בינו לבינינו יובל שנים, אבל זה הורגש כשנתיים, כי היה בו משהו ערני ותוסס ומאוד מקרב.
"האמת שבעיקר הייתי אני זה שמתקשר אליו", מספר כהן. "אבל היו כמה אפיזודות שהוא התקשר אליי. אחת מהן הייתה אחרי ששיר שלי פורסם ב'הארץ'. הוא התקשר אליי איך שיצאה שבת. אצל אנשים דתיים טלפון בצאת שבת מביא איתו את המחשבות הכי גרועות – אתה כבר הורג בראש את כל הקרובים שלך עד שאתה עונה לטלפון. אבל אף אחד לא מת, זה היה גורי שקבל על נביאות הזעם של השיר, שפורסם ערב ההתנתקות ודימה שכפר עציון מפונה אף היא. הוא כל כך הזדעזע, הוא אמר לי 'אבל אליעז! החברים שלי! זה כפר עציון! זה לא יכול לקרות!'. אמרתי לו: 'תשמע, אתה יודע איך זה בשירה – יש איזה חיזיון, אתה לא אומר שזו התוכנית ושלשם אתה רוצה ללכת. לפעמים בשירה פוליטית אתה כן מנסה להתריע מפני הבאות'. הוא אמר לי 'אתה גדלת בבני עקיבא! אתה לא יכול לייאש אנשים'".
אהבה לפני הכול
זו לא הפעם הראשונה שכהן מכין לגורי מתנת יום הולדת. סביב יום ההולדת ה־85 של גורי הוא הגיע אליו יחד עם עוזי אגסי, מו"ל אבן חושן, וביקשו להוציא אוסף של שירי האהבה של גורי. לדברי כהן, "גורי התלהב על העניין. הוא לא היה ענוותן באופן המקובל. גם לא שוויצר. הוא שאל ברצינות את מי זה יעניין. 'נשארת המשורר הלאומי האחרון', אמרנו לו. גורי הוא לא רק 'הנה מוטלות גופותינו'. מי שמכיר את השירה שלו יודע את זה. הוא בהחלט משורר אהבה גדול".
זו אחת מנקודות הממשק בין גורי לכהן, שבעצמו הוציא לאחרונה את ספרו החמישי – "מחר הירח יזרע" (הוצאת אבן חושן), אוסף שירי אהבה. ביקורת שיכולה להישמע על הספר היא שמדובר במחזור חומרים קיימים ושאין כאן חידוש משמעותי, אבל כהן מסרב לראות כך את הדברים, כמו שהוא מסרב לראות בגורי רק משורר מלחמה, מדברר הטראומה של מלחמת השחרור, של באב אל ואד ושיירת הל"ה.
"החידוש בספר הזה שזו רק אהבה", מסביר כהן – "היה לי חשוב למצוא עם עצמי עם הסך הנצבר של השירים לאורך 20 השנים האחרונות – הכתיבה התפרצה אצלי מתוך טבע, חושניות וארוס – יסודות מרכזיים בשירה שלי, ואחרי זה הלכה לכל מיני מקומות של חוויות אישיות ולאומיות, לפיגועים, לאינתיפאדה, זה צבע אותי בצבעים שהרגשתי שהם לא אני. אהבה הייתה אצלי כל הזמן והיא הוסטה הצידה פעם אחר פעם. למרות שהמשכתי לכתוב תמיד שירי אהבה, פחות פרסמתי אותם, גם כי אפרת (אשתו של כהן. ב"ק) נצרבה מ'נגיעות ראשונות' (2000).
"השירים הגיעו ממקומות עמוקים והיו מוכרחים להיכתב, אבל הרגשתי שאלו לא באמת הדברים שאני משתוקק לכתוב. זה היה כמעט סוג של אונס", מעיד כהן על שיריו כמו "שמע א־דוני" – שנכתב בתקופה שירו באופן תדיר על כביש המנהרות. "בגיל 32 הכתירו אותי בכל מיני סופרלטיבים – ממשיך של אצ"ג וכאילו 'משורר לאומי' במובן הזה של משורר פיגועים. השיר הזה פתח מהדורות חדשות והופיע בעיתונים, הלך עם אנשים בארנקים. אמונה אלון סיפרה לי שהיה תלוי אצלה על המקרר השיר הזה, שדיברר את הטראומה של האינתיפאדה השנייה". אחר כך היה זה השיר "הזמנה לבכי", שנכתב ערב ההתנתקות, ששם אותו שוב בעמדה של דברור טראומה לאומית. בשיר הזה לקח כהן את ההתנתקות ודימה שפינוי מתחולל גם בבית שלו, בכפר עציון. כמו נבואת חורבן.
חטף מימין ומשמאל
בעידן שבו לאדם שמזוהה עם מילים כמו "ארץ ישראל" או עם הרעיון של ארץ ישראל השלמה כמהות קושרים כתרים של פשיסט, בלט גורי גם באהבה שלו לארץ וגם בדאגה שלו לעתידה. "כשהייתי מתקשר לשאול לשלומו היו שתי אופציות לתשובה. האחת, הוא היה אומר 'נו, מה שלומי? שלומי כשלום עמי'. שזה דבר מדהים. וזה בא ממקום הכי כן שיש. תשובה אופיינית נוספת הייתה: 'ארץ ישראל כואבת לי'. תראי לי רב אחד שהיה מדבר ככה, מהמקום הכי פגיע, הכי חשוף.
"הוא ביקר את השמאל על ההזרה והניתוק הרגשי שהם כפו על עצמם מהארץ, כתב נגד הביזוי של הארץ, 'אפילו שמה נהיה נגוע', וקבל על ההתפרקות מהערכים והסמלים. הוא אחז בשני הקצוות של מה שאנחנו נוהגים לקטלג כשמאל או ימין. מצד אחד הוא כתב שורה כמו 'אני מלא כפרים עזובים' ומתאר בשנות ה־60' את הנכבה של 48' – אותו גורי, הסמל הגדול של מלחמת השחרור. הוא חטף מחבריו בשמאל על שליווה את תנועת גוש אמונים והיה חלק מתנועת אנשי רוח שפעלו למען ארץ ישראל השלמה אחרי מלחמת ששת הימים. ומנגד, כשהגיע להפגנות של שייח' ג'ראח חטף מהימין, והיה חלק מתנועת 'תג מאיר'.
"ה'אני מלחמת אזרחים' שלו זו דאגה כנה של 'משורר הפלמ"ח' ששבע ממלחמות, שהכיר מקרוב את מחיר המלחמה ולא רצה שנמשיך לשלם אותו עד אחרית הימים. לא פעם הוא הפך עצמו לנביא זעם ותוכחה בכל מיני ראיונות בעיתונות", אומר כהן. "השלום מאוד הדאיג אותו. הוא חי באמת במתח המתמיד הזה של מלחמת האזרחים שעליה כתב – הוא לא נרגע מהמלחמה ומהעוול המתמשך כלפי הפלשתינים. הוא מאוד רצה לדבר על הכאבים של הארץ. הוא כל הזמן אמר לי: 'אתה מבין את הסיפור של יצחק וישמעאל? איך הוא לא מרפה מאיתנו?'. האחים שממשיכים לריב על הירושה של אבא שלהם. הוא כתב על זה המון. זו הייתה זכות להיות מבאי ביתו ולתת לו קצת אופטימיות כשהוא נזקק לה".
חוץ מהיות משורר, כהן הוא פעיל שלום, ממקימי "ארץ לכולם" – תנועת שלום ישראלית פלשתינית, שמציעה אופק חדש לפתרון הסכסוך: שתי מדינות, במולדת אחת, במרחב פתוח ומשתף. "גורי היה אמור להיות הדובר המרכזי בכנס השנתי שלנו בנובמבר אשתקד. הוא אמנם לא לקח חלק פורמלי בתנועה, אבל היה תומך נלהב", מסביר אליעז. "הוא אהב את הרעיונות שלנו. הייתי מעדכן אותו עוד משלב המפגשים הראשונים שלנו בקיץ 2012 בבית־ג'אלה, ואחר כך ברמאללה. הוא מצא בחזון הזה נחמה רבה".
כהן סופג לא פעם ביקורת על הנאיביות שלו ביחס לחזון השלום פה. האם הוא לא עוצם עיניים ושוכח שכאן זה המזרח התיכון? "אני לא נאיבי בכלל", הוא מסביר. "אומרים לנו שכל צד יצטרך לוותר על החלום. אנחנו על ארץ ישראל השלמה והם על השיבה. אלו שני דברים כל כך יסודיים. זה לא סיפורי פיות, זה משהו שמניע עמים וזהויות וקבוצות ופרטים. נורא קל לזלזל בזה. אנחנו מנסים לומר – זה גם וגם. גם של ישראל וגם של פלשתין. אף אחד לא יצטרך לעזוב את המקום שלו ולא לוותר על מימוש ההגדרה הלאומית והזיקה הלאומית שלו בכל רחבי המולדת. אנחנו לא מחלקים אלא חולקים".
בעיבל היחס השתנה
יחד עם כהן, העבודה על הגיליון נעשתה בשיתוף פעולה עם יעל, בתו הגדולה של גורי, חוקרת ספרות שהייתה הקרובה ביותר לאביה בעניינים אלו (ראו מאמרה בעמ' 6 בגיליון זה), ועם יוסף עוזר. "בני המשפחה מאוד התרגשו מהתשורה שרצינו להעניק לגורי בחייו והתגייסו ברצון רב. זה שהוא מת קצת שינה כמובן את הקונספט. זו לא הייתה עבודת מערכת רגילה", מספר כהן על התהליך, "וגם הגיליון עצמו שונה מרוב הגיליונות שלנו. יש בו שלושה שירים חדשים של גורי, וקינה וקריאות אישיות בשירים ובמאמרים שעסוקים בכל מיני תמות של גורי, הרבה מאוד שירי מחווה, שזו סוגה מאוד משמעותית אבל קשה למצוא אותה בימינו. יש בזה משהו מאוד זך שמשורר אחד כותב מחווה למשורר אחר.
"אחרי שסגרנו את הגיליון, שמענו הרבה תגובות 'למה לא אמרתם?'. הוא עורר אצל הרבה אנשים משהו וצריך להגיד שיש גם הרבה כותבים שאמרו שאין להם מה לכתוב, כי הוא לא הזיז אצלם משהו. אני חושב שלא הרבה אנשים עקבו אחרי ההתפתחות המרתקת בכתיבה שלו. הגעתי לניחום אבלים של משורר אחר ושם תפסה אותי חוקרת ספרות ששאלה אותי – 'מה יש לך עם גורי? מה מצאת בו?'. ב־2003־2002 הוא הראה לי טיוטות של שירים שלו. הייתה קבוצה מצומצמת של אנשים שהוא חלק איתם את טיוטות השירים שלו – אשתו כמובן, שהייתה הקוראת הראשונה שלו, פרופ' אריאל הירשפלד, פרופ' מנחם ברינקר ז"ל, וגם אני זכיתי, ובאמת היה בשירים הללו משהו חדש, יותר טובים מאלו שהופיעו ב'מאוחרים'. הוא הפתיע גם את עצמו. הוא כבר היה בן 80, לא חשב שעוד יצאו ממנו דברים חדשים. אחרי שיצא ספרו 'עיבל' – שזו פואמה ארוכה של 86 שירים שבקעה ממנו, אותה חוקרת ניגשה אליי ואמרה לי שצדקתי, היא שינתה מאז את היחס אליו.
"אחרי גיל 70 הוא הפסיק לכתוב בכתב יד או במכונת כתיבה כפי שעשה בעבר ועבר לכתוב במחשב. בשנתיים האחרונות הוא חזר לכתוב בכתב יד – והשינוי הזה נותן אוצרות אוטוגרפים מדהימים שלא נמסרו לבית הספרים הלאומי. הוא בעצם השאיר עוד ספר והדיבור על הספר הזה עוד החזיק אותו בחיים. יש שיר שסימן עליו איקס בעט חלש ובתהליך העבודה על הספר האחרון הוא כתב 'להשתמש' עם כמה סימני קריאה. יש פה ממש כניסה למעבדה של המשורר. למשל, יש שם שמונה טיוטות של אותו השיר, פתיחות שונות, סגירות שונות, מחיקות, תוספות – מרתק! ממש שמונה גרסאות של שיר תפילה. לקחנו ארבע גרסאות מתוכן לגיליון. יש בזה משהו מאוד מרגש, ממש אפשר להרגיש אותו דרך המילים חי ופועם. המשפחה עתידה להוציא את הספר הזה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זה יהיה ספר יוצא דופן".
