זיכרון ימי התום

"אחד הדברים היפים ביותר בקיבוץ היה החופש המוחלט", מספר הצלם ג'ואל קנטור. "יצא לי למשל לפגוש את הבן שלי, כשהיה בן שלוש עשרה בלבד, מסתובב עם החברים בשלוש בלילה. זה גרם לי להרגיש כמה יפה שהוא יכול לעשות דבר כזה. הילדים שלי הלכו פעם לראות את השכן החייל, שחזר לחופשת סוף שבוע מהצבא. חצר הבית שלו בקיבוץ נראתה בדיוק כמו החצר שלי, עם עציצי קקטוס ירוקים וגבוהים. מהבחינה הזו אולי זה לא כל כך מעניין כי אתה מסתכל על זה ואומר: 'בסדר, יש לי את זה בבית גם כן, בשביל מה לצלם?'".

אף על פי כן, קנטור הקפיד לא לחצות את סף ביתו בקיבוץ ללא המצלמה. כיום, גילו הוא כגיל המדינה ולאחרונה הוא השיק תערוכה בגלריית בית אבי חי בירושלים ובה צילומים מימי מגוריו בקיבוץ כפר מנחם, קיבוץ של השומר הצעיר שבשפלת יהודה. קנטור עלה לארץ ממונטריאול שבקנדה בשנת 1976, השתקע בקיבוץ ועזב אותו לבסוף בשנת 1987.

הצילומים בתערוכה, באצירת עמיחי חסון, מתעדים את הווי הקיבוץ בשחור ולבן: קומביין עם כותנה חוזר מעמל יומו, עבודה במיכל הסילו, ארוחת עשר במוסך, תמונות מחדר האוכל שבו קוראים עיתון "על המשמר" ואוכלים לחם עם מרגרינה "בלו בנד", נסיעה לשדות כדי להעביר קווי מים, ועוד. התמונות הן פנינה אנתרופולוגית של ארץ ישראל הישנה והטובה, כפי שהיא משתקפת עוד בטרם העז מישהו לקרוא תיגר על האתוס הקיבוצי ועל זכותו להתקיים. כל תמונה נראית כלקוחה מ"הוא הלך בשדות" של משה שמיר, ויש בה זוהר חלוצי משולב עם תום ילדות.

קנטור, נשוי בשנית, מתגורר כיום בירושלים והוא אב לארבעה וסב לארבע נכדות. דירתו בשכונת קטמון הישנה משדרת פסטורליות, עם נוף ירושלמי מהמרפסת ומרצפות צבעוניות, ובה שוכן חדר העבודה וארכיון הצילומים העשיר שלו. גם כיום התרחשות יוצאת דופן בעיניו גורמת לו לרדת מהאוטובוס, לצלם, ורק אז להמשיך הביתה. קנטור: "פעם הלכתי ברחוב יפו וצילמתי חלון ראווה של חנות משקפיים שבה היה שלט: 'פה ניצולי שואה מקבלים משקפיים בחינם', וליד השלט תמונה של אנשים ממחנה ריכוז. אחרי חמש שנים החנות כבר לא הייתה קיימת. אני ראיתי את הרגע והעוצמה שבו, אחר כך זה נעלם. עשרים־שלושים שנה אחרי כן, תמונה כזו הופכת להיות מזכרת מישראל של פעם".

קנטור הציג לאורך השנים בשלל תערוכות והוציא חמישה ספרי צילום. גם את התמונות של הקיבוץ הוא מבקש בימים אלה לכנס לספר. הוא לימד צילום בבצלאל, במוסררה, בויצ"ו חיפה ובבית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, ויוצר לא רק בסטילס אלא גם בווידאו ארט. מהרגע הראשון נמשך לצילום הדוקומנטרי. סדרות התמונות שלו, שזכו בשלל פרסים, מתמודדות יחד או בנפרד עם הניגודים של מדינת ישראל: יהודים מול ערבים, דרום תל אביב מול הקיבוץ, שלווה קיבוצית מול פטרול טעון בקלקיליה.

מצלם עם הראש

קנטור הגיע לצילום ממש במקרה. "זה התחיל במסע שעשיתי בעולם עם תרמיל", הוא מספר. "הייתה לי מצלמה מאוד פשוטה וצילמתי 24 תמונות. כנווד, הרגשתי שאני רואה דברים, שהייתי רוצה לצלם ולתפוס מצבים כל הזמן". הוא הצעיר במשפחה יהודית מבוססת ממונטריאול. אמו נפטרה ממחלה כשהיה בן עשר. עד שהגיע לארץ הספיק ללמוד בקנדה מדעים, אמנויות ואפילו משפטים ולעבוד בעסק המשפחתי לממכר מכוניות, אבל חש שכל אלה לא בשבילו.

לקנטור גם נתוני פתיחה מסובכים בעבור צלם. בגיל 14 איבד את יד ימין שלו בתאונת סקי מים. "הייתי במחנה קיץ, עשיתי סקי מים מאחורי סירה והייתה סירה נוספת לידי", הוא משחזר. "נפלתי למים והסירה השנייה לא ראתה אותי ודרסה אותי. מדחף הסירה הוא זה שעשה את הנזק. אני בא מבית שבו לא התלוננו, אלא קיבלו מצבים כמו שהם: יום־יומיים אחרי התאונה כבר נתנו לי עיפרון בעת ששכבתי במיטה, כדי שאתאמן לכתוב ביד שמאל לקראת חזרתי הצפויה לבית הספר חודש לאחר מכן".

איך אפשר לצלם עם יד אחת?
"שאלתי בזמנו מתנדב שוויצרי בקיבוץ שהיה צלם אם הוא חושב שאוכל להשתמש במצלמה ביד אחת, עם כל הכפתורים והמספרים. הפחידה אותי המחשבה שמדובר במשהו הרבה יותר קשה מלעבוד בתחום המשפטים, אבל הוא עודד אותי להמשיך, וכך גם אנשים שראו את התמונות שלי. אתה מצלם עם הראש, לא עם היד ולא עם המצלמה: רואה סיטואציה שנראית לך מעניינת, מבחין שתוכל לבנות ממנה תמונה ואז אתה בכוננות, מרים את היד עם המצלמה ועושה את הקליק. כמו צייד אתה צד את הגרפיקה הנכונה של ההתרחשות. ב־99 אחוזים זה לא יעבוד, אבל אתה עובד בשביל אלפית האחוז שכן יצא מזה משהו. אני לא יכול לעשות פוקוס במהירות כמו אחרים, ולכן, אני אחשב מה הסיכויים שאהיה במרחק מסוים כשאני הולך לצלם ואכין את הפוקוס מראש".

התמונות שבחר לתערוכה שכבו מעל לשלושים שנה בארכיונו הפרטי, ופרט להן יש לו אלפי תמונות נוספות שמראות את חיי היומיום בקיבוץ השיתופי, שלא ישובו. ככאלה הן מושכות תשומת לב ציבורית, וגם בני קיבוץ כפר מנחם פוקדים את התערוכה, מזהים בה את עצמם או את ילדיהם ומתרגשים מאוד. העין של העולה החדש, הזר שמגיע אל מקום שונה, אפשרה אולי את ההזרה גם במקום שהופך להיות הבית שלך, כדי לצלם רגעים יפהפיים ועמוקים.

האם הצילום עזר לך ללמוד דברים על הקיבוץ כעולה חדש?
"כמובן שאחרי 11 שנה הבנתי הרבה על הקיבוץ: איך אנשים קשורים אחד בשני ומרכלים אחד על השני. אתה לומד מי יתלונן אם תיקח פרי מהעץ שלו ומי יזמין אותך לקחת. זה דבר קטן אבל זה מה שיש. דרך החיים הזו התאימה לי מאוד: להיות במקום שבו, בניגוד למגוריי בקנדה, אין את הרדיפה אחרי כסף, לשלם חשבון חשמל, בלי צורך ללכת לבנק. אני חושב שלאבא שלי, כמי שברח מהקומוניזם, הייתה בעיה עם זה שעברתי מבחירה לגור במקום כמו קיבוץ".

המפגש עם ישראל

קנטור עבד תחילה כלולן אך מה שאפשר לו לצלם כאוות נפשו היה העובדה שמונה לתפקיד חצרן הקיבוץ. "כחצרן, הסתובבתי ברחבי קיבוץ על טרקטור, עם עגלה, מטאטא, קלשון, כף ומגרפה. הרמתי וניקיתי חפצים או ענפים שאנשים השאירו על הדשא. זו עבודה פיזית ואתה עצמאי, אז זה תלוי בראש שלך. היה לי מרכז משק שאפשר לי לצלם כמה שאני רוצה כל עוד הקיבוץ נשאר נקי".

ב־1980 הוציא אותו הקיבוץ, לבקשתו, ללמוד צילום במכללת הדסה. "בשנה ב' אחת המורות במכללה ביקשה שנכין עבודה דוקומנטרית. הראיתי לה את התמונות מהקיבוץ והיא אמרה: 'מה זה? אתה מצלם משהו משעמם בדרך משעממת'. מבחינתה זה לא היה מספיק טוב אבל הרגשתי שלא משנה מה היא אומרת, אני ממשיך לצלם".

בשנים שלאחר מכן צילם לא רק בקיבוץ, אלא נסע בכל הארץ בתחבורה ציבורית ובטרמפים, חמוש במצלמה. הוא הגיע להר מירון בל"ג בעומר, לירושלים, חווה את מראות מלחמת לבנון הראשונה, תיעד את פינוי ימית, הצטרף לפטרול צה"ל בעזה ועוד. בחלק מהתקופה אף עבד בשירות לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ).

ספר הצילום הראשון שפרסם, "תמונות מארץ ישראל" (הוצאת אדמה, 1986), מלווה בהקדמה שכתב פרופ' ישעיהו ליבוביץ' בשפה האנגלית. את התרגום לחלק מדברי המבוא אנו מביאים כפי שהופיע בריאיון עם קנטור באתר nrg בשנת 2000: "צלם אמן מהלך בארץ, כלי העבודה שלו בידו, ועיניו רואות מחזות של יומיום, החיים התקינים בנופיה, ביישוביה ובשכונותיה של הארץ. יש בצילומים מפגשים של קדרות ושל הוללות, של עשירות פזרנית ושל עוני מדכא, של יחסי אנוש הוגנים ושל רשעות ואכזריות". קנטור צילם אז ניצולות שואה נכות בכיסא גלגלים ב"יד ושם", גברים חוגגים בהר מירון, מראות משכונת מאה שערים, תמונה מישיבת ועדת כספים בקיבוץ שמרבית משתתפיה נרדמו, שאותה העניק במתנה לליבוביץ', ועוד.

קנטור צילם את התום והזכּוּת של הקיבוץ אל מול צילומי פעילות צבאית כלפי פלשתינים בעזה, תמונות שאף הוצגו בתערוכת יחיד שלו בשנת 1986 במוזיאון ישראל ועוררו סערה ציבורית. "כשאתה מצלם במלחמה ברור שמה שהכי מעניין אותך לתפוס זה סיטואציה אלימה", מתאר קנטור. "ואם אתה בקיבוץ, בדיעבד אתה בוחר בדברים שמציגים את היופי, את הנוסטלגי ואת הרומנטי. גם בקיבוץ יש בעיות אבל אולי אתה לא כל כך רוצה להראות אותן ולכן אולי בחרתי לא לצלם אותן כי חיי היומיום בקיבוץ בסך הכול מאוד יפים, עם כל הירוק שמסביב. בקיבוץ לא מפשיטים אנשים לבדוק אם יש סמים ולא רואים דברים קשים כמו שראיתי בתל אביב או בעזה. בנסיעות שלי פגשתי את ישראל, והדברים היו הרבה יותר קשים ממה שראיתי בקיבוץ, שהיה סוג של גן עדן בהשוואה למה שראיתי בחוץ".

קנטור ומשפחתו עזבו את כפר מנחם בסוף שנת 1986, שבו לקנדה וחזרו לישראל בשנת 1993. קנטור המשיך בעשייה הדוקומנטרית שלו. כך למשל, בספר "תל אביב מון אמור" שהוציא בשנת 1995 הביא את מראות העיר הגדולה: פסטורליה עירונית בצד תמונות שתיעדו מראות מהפיגועים הגדולים באותה תקופה.

איך ישראלים מקבלים את זה שפתאום מגיע צלם ויש לו יד אחת?
"יכול להיות שזה עזר לי. התייחסו אליי עם פחות חשדנות, אולי עם יותר אמפתיה, אולי נתנו לי ליהנות מהספק".

כמו ציור שמן

באחת התמונות מהתערוכה הנוכחית מוצגת נסיעה עם שני הבנים לפרדס על אופניים. באחרת, סצנה מבית הילדים: מספר ילדים, בהם אורן, בנו של קנטור, משתובבים, בעוד אחד הילדים יושב בנחת וקורא בספר. בתמונה אחרת, התמונה שאולי הביאה לתערוכה את שמה, "שומר לילה", מוצגת עמדתם הבלתי מאוישת של שומרי הלילה בבית התינוקות עם קפה שחור בכוסות זכוכית לצד מערכת אינטרקום. "שומרי הלילה ישבו בתוך בית התינוקות, ובאמצעות האינטרקום ניסו לאתר מאיזה חדר ילד צועק ובוכה כדי לשלוח מישהו אליו או להביא את ההורים, במקרה הצורך. יוזמי התערוכה התחברו לרעיון הזה, שמראה גם את היופי אבל גם את הבעיות שהיו בלינה של ילדים ללא הוריהם", מתאר קנטור.

סדרת התמונות של קנטור מנהלת דיאלוג לא מתוכנן עם סרט כמו "ילדי השמש" – סרטו התיעודי של רן טל שיצא בשנת 2007 ומראה בצד היופי בקיבוץ גם את הקשיים הרגשיים שחשו ילדי הדור הראשון של הקיבוץ בגלל החיים השיתופיים או בשל הלינה המשותפת.

גם אתה היית מאלה שלא אהבו, בדיעבד, את הרעיון של לינה משותפת?
"כמובן שהיו ילדים שזה לא התאים להם וברחו הביתה, אבל אני לא חוויתי את זה. הילדים שלי גדלו בלינה משותפת וזה לא עשה להם שום טראומות. לי לא הייתה בעיה עם הנושא וגם, בין ארבע לשמונה בערב, כשאספתי אותם, עשינו דברים יחד: בחלק מהשנים עוד לא הייתה טלוויזיה והלכנו לשחק בגבעות, הלכנו לברֵכה. זה היה זמן איכות".

באותם ימים צילמו עם סרטי צילום וקנטור נהג לפתח את תמונותיו בעצמו בכיור המטבח של חדרו בקיבוץ שהפך לחדר חושך מאולתר, כי "בלאו הכי בקיבוץ אוכלים בחדר האוכל". רבות מהתמונות מגורענות ויש בהן עומק ותחושת תלת־מימדיוּת, עד שהן נראות כמו ציור שמן יסודי במיוחד.

כשקנטור נשאל מה הוא חושב על הצילום של היום, המפולטר לעיתים, שבו כבר אין צורך להיערך עם סרטי צילום וכל צלם יכול לצלם אפילו אלף תמונות כדי לבחור אח האחת המדויקת ביותר, הוא משיב: "זה בזבוז של ריכוז, זה לצלם בלי להתמקד וזאת בעיה. פעם, בגלל שהייתה לך כמות מוגבלת של תמונות, תכננת והשקעת בצילום הרבה יותר מהיום. גם העובדה שניתן כיום ללחוץ על כפתור ולראות מה צילמת מפריעה, כי אז אתה מבלה את הזמן בלהסתכל על מה שכבר צילמת במקום לחפש עוד זוויות. אני גם נמנע משימוש בפוטושופ: אהבתי את הפריימים שצילמתי כפי שהם ולא אשנה משהו כדי שיהיה יותר אסתטי. מה שעניין אותי זה הרגע".

כיום, אחד מבניו של קנטור מתגורר בקיבוץ. כשהוא נשאל אם היה רוצה לצלם סדרת צילומי המשך של הקיבוץ כפי שהוא כיום הוא משיב: "אני לא חושב. אני פחות מוצא בזה את הקסם של פעם. כיום בקיבוץ יש הרחבה, ולאנשים יש הרבה רכבים, מה שהיה אסור פעם. זאת למרות שיש חלקים שנותרו אותו הדבר מבחינת הפשטות. אני מצלם מתוך דחף פנימי ועניין, מנסה לעשות משהו הגיוני, ולא כי אני מרגיש שתפקידי לתעד. אני שמח שמספיק אנשים מקבלים את מה שאני עושה, אוהבים ומעריכים את זה. גם בימים שצילמתי את הקיבוץ לא באמת הייתה גלוריפיקציה של חיי הקיבוץ. רק אחרי 35 שנים התמונות נראות ככאלה כי אנשים, גם אם לא גדלו בקיבוץ, ביקרו בו, ומתגעגעים לאיך שהיה פעם. הזמן עושה את שלו בצילום".

"שומר לילה" – צילומים היסטוריים מקיבוץ כפר מנחם
ג'ואל קנטור
גלריית בית אבי חי, ירושלים
אוצר: עמיחי חסון