גברים רבים זוכרים בחיוך את הביקור הראשון שלהם אצל רופא הנשים של בנות זוגם במהלך תקופת ההיריון. במקרה של המעצב הגרפי יהונתן קינן, סיטואציה מביכה מהביקור ההוא הציתה אצלו רעיון – ספר שמלווה את תקופת ההיריון, דווקא מהזווית הגברית. "כשעדי אשתי הייתה בהיריון ראשון, נכנסנו יחד לחדר של הגינקולוג", הוא נזכר, "תפסתי כיסא, כולי מבסוט. הרופא כעס עליי ואמר לי 'הכיסא הזה לא בשבילך'. ננזפתי ונזרקתי לפינה, על כיסא פלסטיק קטן. אמרתי לעצמי: זה יכול להיכנס לספר".
וכך נולד הספר "אבאבא – הוראות הפעלה לגבר לתקופת ההיריון", שיצא לחנויות הספרים לאחרונה. קינן (39), נשוי ואב לשלושה (איתי, עפרי ואביב), גר עם אשתו בשכונת בית־הכרם בירושלים. שניהם ירושלמים במקור, קינן גדל בשכונת ארמון־הנציב בעיר ואשתו בגילה. "אבאבא" הוא ספר הומוריסטי, שנראה ממש כמו חוברת הפעלה למכשיר חשמלי או להרכבת ארון מעץ – אבל כולל פרטי פרטים של מסע בן תשעה חודשים, עד ללידה המיוחלת.
הספר נפתח בהוראות לגבר תחת הכותרת "איך תברר בזריז אם אשתך בהיריון". בפרק הוא מציג כמה סיטואציות מצחיקות תחת השם "איך לא תבדוק שאשתך בהיריון", כמו להצמיד את האוזן לבטן, להציג אותה על משקל או לקחת סטטוסקופ של רופאים ולהקשיב שוב לבטן. "הרעיון הוא לקחת גבר, שהוא שולי בתהליך הזה", מחייך קינן, "הרי העולם מלא בספרי הדרכה לנשים, הן מרכז העניין וזה הגיוני. אפילו במידה מסוימת החברות והאמא יותר מעורבות ממך בהרבה מהתהליכים, ובטח בהבנה של הדברים.
"ההומור כאן הוא שאתה, הגבר, צריך להיות העיקר בסיפור הזה. כך למשל: איך תעבור את קורס ההכנה ללידה? תכלס אתה צריך לשבת ולהנהן מול המדריכה. נתונים כמה 'פתיחה' ומושגים אחרים לא מדברים אליך. אתה מהנהן ולא מבין, היא מאידך מבינה". או כפי שקינן כותב בספרו: "למרות שאף אחד לא יגיד לך את זה בפה מלא, מטרת הקורס האמיתית היא להסביר לך בדרך ההגיונית והמרגיעה ביותר איך יכול להיות שמתוך הגוף של אשתך עומד לצאת משהו ששוקל שלושה ק"ג".
להתחיל מאפס
אנחנו נפגשים בלובי של בית מלון ירושלמי, לפני שקינן יוצא לעבודה בתל־אביב. ממבט ראשון, הוא נראה כמו סטיגמה של מעצב: זקן, ג'ינס קרוע ומבט יצירתי בעיניים. אך האם הוא נראה כמו מעצב עם שלושה ילדים קטנים שעסוק כל כולו באבהות? פחות.
הציור תמיד היה חלק ממנו. "מאז שאני זוכר את עצמי ציירתי. השתתפתי בחוגים פה ושם, וכתחביב בתיכון ציירתי ציורי שמן על הקירות של חברים. החבר היה בוחר סקיצה או שער של דיסק שהוא אהב, ואני ציירתי את זה על הקיר. לקחתי אז בין 300 ל־400 שקל, כי צבעי שמן הם חומרים יקרים. אבל זה היה כיף, וגם הרווחתי כסף טוב".
אחרי שסיים שירות צבאי כקצין בעורב גבעתי וטייל ברחבי העולם, החליט לנסות להתקבל למוסד האקדמי לעיצוב בצלאל בירושלים. "ידעתי שקשה להתקבל לבצלאל", הוא נזכר, "אבל אמרתי לעצמי: בוא ננסה, אם אתקבל, אני אלך על זה, ואם לא – נמשיך בטיולים בעולם. למזלי התקבלתי, והתחלתי ללמוד במחלקה לתקשורת חזותית". שם פגש את מי שתהיה אשתו, עדי, שלמדה וידאו וקולנוע.
במהלך הלימודים בחר בהתמחות שעתידה לעצב את חייו באופן שלא שיער: "התמחיתי בתחום האינפוגרפיקה והבנתי שם שזה הייעוד והאהבה שלי. מדובר בעצם בעיצוב מידע בצורה יצירתית וקלה לעיכול. התאהבתי בכל צורה של העברת מידע באופן גרפי, החל מחוברות הפעלה של לגו וכלה בדוחות מגניבים מהבנק. כל דבר שהיה בו מידע שהוצג בצורה ויזואלית יפה, רציתי להתעמק בו".
לאחר שסיים את לימודיו, החל קינן לעבוד בעיתון הכלכלי "גלובס", ושימש מאייר ומעצב אינפוגרפיקה בעיתון, במגזינים ובאתר האינטרנט. "זו הייתה תקופה טובה, למדתי המון. זה עיתון שהוא מצד אחד טכני וכלכלי, אבל התפקיד שלי היה לקחת מידע יבש ולהפיח חיים באפרוריות הזאת. זה יכול היה להיות דוח עם נתונים על בנק ישראל או שיפור ברמת החיים בארץ. המשימה שלי הייתה איך לעשות את זה יפה יותר. בגלובס גם נתנו לי הזדמנות לעצב שערים ולעצב בכל חלקי העיתון והאתר. למדתי שם המון".
התפקיד האחרון שלו היה כמנהל מחלקת האינפוגרפיקה של העיתון. כאשר סיים את תפקידו, החלה הקמת תאגיד השידור הציבורי "כאן", וקינן ראה באתר שמחפשים "מעצב בכיר לחטיבת הדיגיטל", כאשר הדרישה הייתה למעצב שיש לו ניסיון עם אינפוגרפיקה. "זה קרץ לי מאוד, רציתי לעזוב את הפרינט לפלטפורמות שיש בהן יותר מסך, הרי העתיד בדיגיטל".
הוא צוחק כאשר הוא נזכר בריאיון עם סמנכ"ל הדיגיטל של "כאן", אלעד טנא וסגנו מתן דרורי, כיוון שהוא התקיים באוניברסיטת תל־אביב – מאחר שלתאגיד עוד לא היו משרדים או מערכת. "גייסו אותי למשהו שעדיין לא קיים, והייתי מהעובדים הראשונים בתאגיד. בזמנו אלעד סיפר לי על 'החזון של הדיגיטל'. הוא כנראה הבין מה יקרה, כי אני הייתי פחות אופטימי ממנו. אני לא הבנתי לאן הם רוצים לקחת את זה. מצאתי את עצמי אחרי שבועיים־שלושה עובד במקום בלי כיסאות ושולחנות, שלא לדבר על מחשבים, בבניין התל־אביבי שכמה ימים קודם לכן עוד שימש כמערכת של אתר ynet. היינו אשכרה צריכים לגרד את המדבקות עם הלוגו שלהם מהקירות".
"למזלי, מהרגע הראשון החזון שדיבר עליו אלעד טנא, סמנכ"ל הדיגיטל של 'כאן', ממש קרה. ניסינו לעשות דברים שרק בחו"ל עשו. תוכן ארוז בצורה חדשה מעניינת, קצבית וקצרה. זה הפך להיות לונה פארק. כל יום ניסינו דברים חדשים, סוג של מעבדה"
ההימור של קינן היה מוצלח, וחטיבת הדיגיטל של "כאן" הפכה להיות סנסציה של ממש, כשהיא מגדירה מחדש את עולם התוכן האינטרנטי בישראל. כוכבים כמו מלך זילברשלג, לוסי איוב ואחרים נולדו בפלטפורמה המדוברת, ופורמטים רבים ומצליחים יצאו תחת ידיו של קינן בצורה מלוטשת ונוצצת הרבה יותר.
הוא מספר כי לצד ההצעה מ"כאן" הונחו על שולחנו שתי הצעות נוספות מחברות היי־טק, אך הוא החליט להמר דווקא על ההרפתקה שלא היה ברור לאן תוביל. "הדבר שהקסים אותי בתאגיד הוא שזה היה להתחיל משהו מאפס. היו לי כל הסיבות שבעולם לא להצטרף אליהם, הרי לא הייתה להם פלטפורמה שאפילו מתקרבת למה שיש היום. שיתפתי את אשתי, אמרתי לה שאני מקווה שאני לא הולך ליצור פתיחים למהדורות חדשות. שלא אלך אחורה בקריירה.
"למזלי, מהרגע הראשון החזון שאלעד דיבר עליו ממש קרה. הלכנו לכיוונים שאין בארץ. זה בולט היום. ניסינו לעשות דברים שרק בחו"ל עשו. תוכן ארוז בצורה חדשה מעניינת, קצבית וקצרה. זה הפך להיות לונה פארק. כל יום ניסינו דברים חדשים. פתחנו סוג של מעבדה".
כיום הוא כבר מנהל את הסטודיו של חטיבת הדיגיטל ב"כאן", עם עוד חמישה מעצבים ואנימטורים. "אם תשאל במשפט מה התפקיד שלי, אענה לך שאני 'סטורי טלר'; לוקח טקסט של 500 עד 700 מילה, ומעביר את המידע באמצעים ויזואליים. הסרטונים של 'כאן' מגוונים מאוד. החל מנושאים רציניים ועמוקים וכלה בזוטות כמו 'למה יש נעלי בלאנדסטון בישראל'".
לשבור את הקרח
אך לצד המשרה הרצינית ב"כאן", קינן לא ויתר על התחביב שלו – עמוד פייסבוק שנקרא "אבאל – הוראות הפעלה לגבר", שם עיצב טקסטים מצחיקים סביב תקופת ההיריון וגידול הילדים. "הספר בעצם איחד את כל מה שאני אוהב: את האינפוגרפיקה, רצון להעביר מידע באמצעים גרפיים, וגם חוויות אישיות שלי מההריונות, החל מההיריון הראשון".
הספר בכלל התחיל כעבודת גמר בבצלאל. "החלטתי לאייר חלק מהחוויות שהיו לי כשהבכור שלנו איתי נולד. רציתי לקחת את כל חוויות ההיריון למקום כיפי ומצחיק. הרי בבצלאל הכול תמיד 'ביג דיל' ומאוד רציני. אני דווקא רציתי לצחוק על זה. זה היה מעין יומן, אבל מצחיק".
תשתית העבודה הונחה בעמוד הפייסבוק המדובר. "גולשים בפייסבוק אהבו את הסגנון של האיורים והציורים, ואני אוהב להגדיר את זה כסוג של חוברת הפעלה של איקאה".
כמו שם הספר, הוראות הפעלה לגברים?
"הספר מתאים לגבר שנמצא בתוך התהליך הזה שנקרא היריון, ובקטע הומוריסטי אני שם אותו במרכז; אתה סובל מתופעות הלוואי, אתה צריך לעבור את הבדיקות. זה בעצם ספר אינפוגרפי שסוקר את תקופת ההיריון".
את הספר הציע קינן לכמה וכמה הוצאות שסירבו בנימוס, אבל הוא לא ויתר. "בלילות ישבתי מול המחשב ויצרתי עוד איורים. עדי אמרה לי 'בוא'נה, איך יש לך כוח להמשיך עם זה?'. אני לא יודע אם היא האמינה שזה יקרה או לא. לא ויתרתי. ידעתי שיש לזה פוטנציאל, ואפילו פוטנציאל מכירתי". עדות לעבודה המאומצת בלילות אפשר לראות בפתיחה לספר, שאותו הקדיש לילדיו ש"עזרו לי להישאר ער בלילות".
בהמשך התגלגל קינן לפגישה עם עורך ספרי העיון של הוצאת "כנרת, זמורה־ביתן, דביר" שמואל רוזנר, שהחליט להוציא את הספר. "רוזנר ישב איתי כדי לחדד את הבדיחות, לראות מה עובד יותר ומה פחות, ויחד גיבשנו ספר בן 147 עמודים".
הספר עצמו בנוי כמעין מדריך בן ארבעה חלקים – שלושת הראשונים עוסקים בכל שליש של ההיריון, והנספח הרביעי בתחילת תקופת האבהות. "באחד בינואר אמרו לי שהספר הודפס. זה היה מדהים. אחרי כל כך הרבה עבודה על המחשב, של סקיצות אל תוך הלילה, לראות ערימה של 3,000 ספרים".
בפרק העוסק בהכנה ללידה, קינן מסביר כיצד "תארגן את הדירה לקראת הלידה", עם טיפים כמו: במקום עציץ שגידלת – מתקן לייבוש בקבוקים, במקום ערסל שקנית בתאילנד – טרמפולינה מתנדנדת לתינוק. בחלק שבו הוא מסביר איך לארוז לבית החולים, הוא מציע לגבר לקחת תיק מאוד־מאוד קטן, כי אשתו תארוז חצי בית. "אני צוחק על עצמי ועל הקוראים. אני למשל מסביר איך להתלבש לחדר הלידה, או מציע לקחת פונפונים כדי שתוכל להריע ולעודד את אשתך תוך כדי צירים".
ואיך היה להיפגש עם התוצאה?
"כמוצר אני חושב שהספר יצא מגניב. הרי רוב המוצרים סביב ההיריון הם מאוד נקודתיים ומדברים על לתת מענה, ופה אני פשוט מנסה להקליל את הסיפור".
קינן חוזר שוב לרגע המכונן, בביקור הראשון אצל הגינקולוג: "הרי רוב הגברים לא היו אצל רופא נשים לפני ההיריון של נשותיהם. זו חוויה מאוד מוזרה. יש שם כיסא מוזר שנראה כמו חללית, ציוד שנראה כמו של מדע בדיוני ומכשירים שגבר לא מכיר. אז מה אני עושה? מובך, מספר בדיחה כדי לשבור את הקרח ומבין שאני פתאום נוכח בסיטואציה. יש פה כל מיני אלמנטים שאף אחד לא מדבר איתך עליהם: האם מותר להחזיק את היד שלה או לא? האם היא רוצה שתחזיק לה את היד?
"ומה לגבי תמונת האולטרסאונד הראשונה? היא מטושטשת, וגם מי שלא היה אבא אף פעם יודע שלא רואים שם כלום. אבל אתה אמור להתרגש, אבל אין לך מושג מה אתה רואה. אתה עושה את עצמך נרגש, אבל עמוק בפנים לא יודע אם זה באמת ראש, או שמא הסמן של הרופא בעכבר. אתה לא יודע אם להגיב כמו שכולם אמורים להגיב, או להגיד לרופא: אני לא רואה כאן כלום".
לסיטואציה הזו קינן מקדיש חלק בספר, ואף מציע תשובות אפשרויות לכתמים שנראים באולטרסאונד הראשון: פרפר, ביצים, קאפקייק, פיל או ענבים. ומה אומרים לרופא? הנה כמה דוגמאות: "נשק את אשתך ותגיד לה שהוא נראה בדיוק כמוה", או "תגיד שזה פשוט לא ייאמן הרפואה של היום".
תעקוב אחרי התרשים
"אז עד שיהיה מותר לספר, עם מי אפשר לחלוק את הבשורות הטובות", זו הכותרת של אחד העמודים בספר. לבעל מותר להגיד רק לאביו ולאמו, אך אצל האישה המצב אחר לגמרי. קינן מביא תרשים זרימה ענק בו כל האנשים שהאישה צפויה לספר להם שהיא בהיריון.
"זה מאוד ישראלי הקטע הזה של מתי מותר לספר לאנשים שאתה בהיריון. יש גם המון אמונות טפלות סביב הסיפור הזה. אצל מזרחים גם חצי שנה לא מדברים על זה שאשתך בהיריון. אבל העניין הוא שאתה מגלה עם הזמן שבעצם רק אתה שמרת את זה בסוד, ואילו אשתך סיפרה לחברות, דודות, בנות דודות ושאר קרובים רחוקים. יש פה גם תרשים, לפי הרקע שלך, שלפיו תדע מתי תוכל לספר לאנשים שאשתך בהיריון. האיור המלווה את התרשים הוא של כיפה, כך שככל שאתה דתי יותר – זה משתנה. אך גם העדה, כאמור, מוסיפה כאן לאפקט".
ומה לגבי התקופה שלאחר הלידה? גם הרכב שלכם, כך מתאר לנו קינן בצורה קלילה ומצחיקה, יעבור שינוי מהותי: "פתאום יהיו לך דובי על המשענת, סלקל במושב האחורי, ואת כל הדיסקים שאתה אוהב צריך להעביר למקום אחר. האוטו הופך פתאום ללונה פארק קטן עם מוביילים על המראה. המרחב שלך משתנה. איך תארגן את החיים עכשיו שאתה אבא? אלה חיים אחרים ממה שהכרת".
"זה מאוד ישראלי הקטע הזה של מתי מותר לספר לאנשים שאתה בהיריון. יש גם המון אמונות טפלות סביב הסיפור הזה. העניין הוא שאתה מגלה עם הזמן שבעצם רק אתה שמרת את זה בסוד, ואילו אשתך סיפרה לחברות, דודות, בנות דודות ושאר קרובים רחוקים"
אתה חושב שהספר יכול להתאים גם לגברים חרדים או דתיים, שמביאים לעולם בממוצע יותר ילדים מאשר חילונים?
"לדעתי כן. האמת היא שהיו כמה איורים שהצנעתי בעקבות בקשה של העורך רוזנר, ניסיתי שיהיה כמה שיותר צנוע, חוץ מתרשים אחד של גוף בצורה סכמטית. אין בספר גם דברים בוטים, לכן בעיניי הוא יכול לפנות לקהל דתי. הרי הסיטואציות האלה קשורות לגברים בעולם מערבי – ללא כל שיוך דתי או רקע".
ומה לגבי תופעות הלוואי של גבר שמלווה את זוגתו ההריונית?
"שמע, כולם מדברים כל הזמן על תופעות הלוואי של הנשים, כמו עלייה במשקל, חיזוק שורשי השיער, כאבים ברגליים. ומה איתנו? אנחנו טוחנים תשעה חודשים של פרפורים. הרי זה לא מופרך שיהיו לנו תופעות לוואי. כואבות לנו הידיים כי מבקשים מאיתנו כל הזמן מסאז' ברגליים, כואב הגוף כי הן בועטות אותך מהמיטה, אתה מקריח, לא ישן בלילות. זה אמנם מצחיק, אבל עם בדל של אמת. העניין הוא שלך אסור להתלונן".
לקראת סיום הריאיון, קינן מבקש להדגיש נקודה: "חשוב לי שיבינו שהספר הזה הוא לא רק מתנה לגבר שנכנס להיריון, מבחינתי שאישה תיתן לבעלה את הספר כדי לבשר לו 'אני בהיריון', או שאמא תקנה אותו לבן שלה, אח לאחיו או בין חברים. זה אמנם גם ספר לגברים, אבל כולם צוחקים כשמדפדפים בו, גם נשים, וגם כאלה שעוד לא עברו לידות".
תרצה לתרגם את הספר לאנגלית? יש לו פוטנציאל בינלאומי.
"לגמרי, אבל אני אצטרך לא רק לתרגם מבחינת השפה, אלא גם חלק מהניואנסים התרבותיים או המצבים שהם יותר ישראליים. למשל החלק של 'איך לספר להורים' הוא שונה שם. זה מצריך עבודת תחקיר והתעמקות".
קינן גם חושב על הספר הבא, וניצנים לכך אפשר לראות בעמוד הפייסבוק שלו. "הספר הבא יעסוק בנושא הכה מורכב של מה קורה כשאתה אבא. מה עושים פתאום כשיש לך ילד שלא מוכן לאכול עגבניות? מה עושים כשהילד לא מוכן לצאת מהסופר?".
נו, אז להוציא ספר זה כמו לידה של ילד?
"זו אמנם קלישאה, אבל אני נוטה להגיד שכן. במקרה שלי זה מצחיק כי מדובר בלידה תרתי משמע, היה פה היריון ארוך עם הספר הזה".
