מה שעובר עליו: כוכב הרוק הנשכח חוזר להקפיץ את הקהל

אי שם בתחילת שנות התשעים, כש"איפה הילד" עשתה את צעדיה הראשונים, הגיעו חברי הלהקה לחתום על חוזה עם אחד המפיקים הכי גדולים בשוק המוזיקה דאז, יהודה טלית. רגע לפני שנשלפו העטים, אמר טלית משפט שנחקק היטב בזיכרונם של חברי הלהקה עד היום, אחרי יותר מ־25 שנה: "רק קחו בחשבון שווילה עם בריכה בהרצליה אתם לא תקנו מזה".

טלית לא טעה. ההרכב אמנם פרנס את חבריו בכבוד, אבל אף אחד מהם לא מחזיק היום וילה בהרצליה, בריכה על גג הבניין או ג'יפ מאובזר בחניה. ובמילים אחרות, חיי הרוקנרול בישראל – גם אלו של ההרכבים המצליחים שפעלו בתור הזהב של שנות התשעים – לא הפכו אף מוזיקאי למלוהק אפשרי לעונה החדשה של "מעושרים". אבל גם בלי מיליונים בבנק, "איפה הילד" יכולים לנופף היום בגאון בהישגים שלהם, שהפכו אותם לסוג אחר של טייקונים בתרבות הישראלית.

זה לא מקרי אם כך, שגם שלושה עשורים אחרי הפיק הגדול שלהם, שהביא איתו את "זמן סוכר" עם הלהיטים "מה שעובר עליי", "אחד אלוהים", "העצב שלה", "נפלת חזק" ו"איפה הרוח" – איפה הילד עדיין פעילים ורלוונטיים על מפת הרוק הישראלי.

לאורך השנים, הפילטר המרכזי שדרכו עבר הסיפור של ההרכב היה ללא ספק חמי רודנר, הסולן הכריזמטי והדומיננטי על הבמה ומחוצה לה. רודנר עזב את הקיבוץ, התבגר, כעס, אהב ואפילו התגרש דרך המוזיקה של הלהקה. אין מי שעקב אחרי החבורה ולא מכיר את הביוגרפיה של רודנר מקיבוץ גבעת־ברנר, דרך איגי וקסמן ועד בכלל. מטבע הדברים הוא מיקד את כל תשומת הלב שכוונה ללהקה.

ב־7 בפברואר אמורה הלהקה לחגוג שלושים שנים לצאת אלבומם השני "שדים", שכנראה יותר מכל אלבום אחר של ההרכב, הוא תזכורת לכך שלא על הרודנר לבדו. לצד אסף שריג, הגיטריסט שתרם חלק מרכזי ביצירה, ב"שדים" נחשף הקהל גם לגיטריסט אופיר בר־עמי דרך שירים יפהפיים כמו "נכנס בך השד" ו"אהובה הקטנה" שכתב, הלחין וגם שר.

בלדה לעוזב קיבוץ

בר־עמי הביא איתו צבעים ועולמות אחרים, שמרכיבים עד היום חלק מעניין מהפסיפס שמרכיב את הלהקה. הופעת השלושים ל"שדים" היא הזדמנות מצוינת להבין דרכה את החבורה כולה.

"הייתי נער צעיר שרק יצא מקיבוץ חניתה והגיע אל העיר הגדולה. ניסיתי להשתלב, עבדתי בעבודות מזדמנות וניסיתי להתקדם", חוזר בר־עמי, כיום בן 49, אל נקודת המוצא של הסיפור שלו. "למזלי הרב באותה תקופה מצאתי את אהבת חיי, אשתי דורי. מיד כשהגעתי לתל־אביב עברנו לגור ביחד בדירה שכורה ברחוב פיירברג, לא רחוק משינקין. הרבה מוזיקה הייתה אז באוויר, חברים נכנסים ויוצאים מהבית ואווירה מעולה. בכלל, היה אז די נעים לגור בתל־אביב. מחירי הדיור היו עדיין סבירים וכך הצלחנו לשרוד בעיר גם באמצעים דלים יחסית.

"לאחר מכן, עם ההצלחה של האלבום, פתאום הייתה תקופה שהרווחנו כסף 'גדול' יחסית למה שהכרנו לפני כן. זה גם הגיע בתקופה שבה אשתי הייתה בשיא הקריירה שלה כשחקנית. באיזשהו שלב עשינו מהלך דרמטי ומאוד לא מקובל באותה תקופה, לפחות בסביבה שחיינו בה: התחתנו ונולד תור, בננו הבכור. החתונה התקיימה בקיבוץ חניתה, וכולם הגיעו לצפון הרחוק לחגוג איתנו".

ניסית פעם להבין מה היה שם בעשור ההוא שבכלל איפשר לסיפורים כמו שלכם לקרות?
"בניינטיז הרוקנרול הייתה המוזיקה השלטת. זה מה שהילדים אהבו וזה מה שכולם שמעו ברדיו, במועדונים, במסיבות, ב־MTV, בכל מקום. גם ערוץ 2 בתחילת דרכו שידר כל הזמן הופעות חיות ממועדון 'רוקסן' ומפסטיבלי ערד וצמח. בכל קיץ הגיעו לארץ מלא הופעות של אמנים שווים מחו"ל והרוק הדהד בכל מקום. רק בדיעבד קראו לזה תור הזהב של הרוק הישראלי. בשבילנו זו הייתה התגשמות של כל החלומות הכי מתוקים.

"מצאנו את עצמנו מנגנים את השירים ויוצרים את האמנות שלנו כמו שאנחנו חושבים שהיא צריכה להישמע.שתי גיטרות, בס ותופים, בלי פשרות, וגם מצליחים להמריא עם זה ולהגיע להכרה ולחשיפה לקהל. ב־93' גילו אותנו. 'מישהו שומע אותי' הושמע בכל מקום והאלבום החל להימכר בכמויות יפות. כתבות בכל מקום, חימום של בוב דילן, הופעות בפסטיבלים והיסטריה שנמשכה שנתיים־שלוש.

"היינו חלק מסצנה של הרכבים שניגנו רוקנרול בארץ. במקביל, גם בחו"ל להקות כמו נירוונה ופרל ג'אם פרצו כרעם ביום בהיר לזרם המרכזי של המוזיקה הפופולרית וסללו דרך למאות הרכבים בארה"ב ובכל העולם. זה היה גל ששטף את התודעה ואנחנו היינו חלק מזה. זו הייתה תקופה מאוד מרגשת. העובדה שאחרי שלושה עשורים עדיין הכול קורה זה חסד גדול. שמעתי פעם מישהו שאמר שזה המקצוע הטוב בעולם, אני נוטה להסכים".

"העובדה ששלושה מאיתנו קיבוצניקים תרמה ליכולת שלנו להחזיק ביחד לאורך השנים, זה ממש לא ברור מאליו. היכולת לתפקד בהתחשבות ותוך הכלה של האנשים שמסביבך זו תכונה שרכשנו בקיבוץ הישן. אנחנו מאומנים בזה"

איך האגו מתמודד עם הצלחה כזו, ובמקביל עם העובדה שהפוקוס הולך לכיוון אחד על הבמה, לסולן חמי רודנר?
"מההתחלה היו שלושה יוצרים בלהקה, וכשהיינו צעירים ונחשפנו להצלחה מהירה יחסית באמת היה קצת קשה להכיל את זה. כל אחד מאיתנו הגיב לזה אחרת. ברמה האישית ממש טוב לי להיות בצד הבמה. אני יכול להיות נינוח ולהתמקד בנגינה, בשבילי זו הפוזיציה המושלמת. תמיד הכי אהבתי את הזווית של הגיטרה. בהתחלה גם הרגשתי עוד 'ירוק' מכדי להיות זמר מוביל.

"כשהתחלנו לעבוד על האלבום השני יובל (שפריר, המפיק, י"ה) והחברים דחפו אותי והתעקשו שאכניס את השירים שלי לאלבום ואשיר אותם. הקונספט היה שכולנו שרים באלבום הזה, ובמבט לאחור נראה שזה עבד מצוין כי זה הוסיף לנו עומק וצבע באלבומים ובהופעות. אני מבין את המשחק ומודע לזה שכדי לשרוד בעסק הזה צריך להעיז, להיחשף ולפלרטט עם התקשורת והקהל. אני לא בדיוק הטיפוס לדברים האלה. חמי לעומת זאת ממש טוב בזה, הוא יודע את המלאכה, הוא יודע להחזיק במה וקהל ויש לזה חלק חשוב בזכות הקיום שלנו".

האסוציאציה השנייה כשאומרים איפה הילד אחרי "חמי רודנר" היא קיבוץ, כמה זה עדיין רלוונטי?
"הקיבוץ הותיר חותם מיוחד על כל מי שגדל בו בשנים שהוא עוד התנהל כקולקטיב. במעבר לעיר הגדולה הרגשתי שנתלשתי מהסביבה הפסטורלית הטבעית שבה גדלתי, אבל עם השנים למדתי לחיות עם זה בשלום. היום אני גר בראש־העין ויש יער גדול ויפה ממש מאחורי הבית שלי וזה בהחלט מנחם. בסך הכול רכשתי כמה תכונות טובות מהחינוך הקיבוצי. בהקשר של 'איפה הילד', העובדה ששלושה מאיתנו קיבוצניקים בטוח תרמה ליכולת שלנו להחזיק ביחד לאורך השנים, זה ממש לא ברור מאליו. אין הרבה הרכבים ששורדים ביחד כל כך הרבה זמן, ויש המון כוח לביחד הזה. היכולת לתפקד בהתחשבות ותוך הכלה של האנשים שמסביבך זו תכונה שרכשנו בקיבוץ הישן. אנחנו מאומנים בזה".

ובמוזיקה עצמה יש לזה השפעה על טקסטים מן הסתם.
"'אהובה' נכתב בהשראת חוויות ילדות מהקיבוץ. גדלנו בחברה סגורה ובכל כיתה כמעט תמיד היו גם ילדים 'חריגים' כפי שכינו אותם, שונים ודחויים. כאלה שלא השתלבו, לא היו להם חברים והיו חשופים להשפלות ולעיתים תכופות גם למכות ולחרמות, למרות שזו תופעה שקיימת גם היום ולא מיוחדת לקיבוצים. בתור ילד היה לי קשה לקבל את זה, תמיד ריחמתי עליהם ולפעמים אפילו ניסיתי להשפיע ולעזור. הרגשות האלה ליוו אותי לאורך שנים ובסוף הכול התנקז לתוך השיר שהוא כמו זעקה של ילדה כזו, שלמרבה האירוניה שמה הוא 'אהובה'.

"כשהשיר יצא קיבלתי מכתב מרגש ומצמרר מילדה מדימונה שכתבה שהשיר הזה הוא ממש סיפור חייה, וששמה הוא באמת אהובה. עד היום אני מקבל המון תגובות על השיר. אנשים מזדהים עם המסר. ישנו בחור שמדריך נערים בבית ספר בצפון. הוא משמיע להם את השיר והם מנהלים דיאלוג בנושא. זה שיר שיש לו חיים משלו. לצערי גם היום החברה, הממשלה ומשרד החינוך לא נותנים תשומת לב ראויה לדברים האלה. נראה שהם מתעניינים יותר במספרים מאשר בטובת הילדים. מקווה שזה ישתנה מתישהו".

נקודת האפס

ההרכב עבר בהצלחה יתרה את מבחן האלבום השני הנפיץ (בעזרת להיטים כמו "לבן בחלום שחור", "מישהו שומע אותי" וכאמור "אהובה"), ודווקא בזה שבא אחריו "מסעותיי עם עצמי", שהופק על ידי יובל בנאי ממשינה, התחיל להתגלגל כדור שלג שבסופו של דבר הוביל לפרידה בין החברים.

"ב־1995 הכול התהפך", מתאר בר־עמי את שנת המשבר, "הייתה שנה שחורה לגמרי. הוצאנו אלבום שלישי שנכשל מסחרית, פרצו למחסן הציוד וגנבו לנו את כל הציוד שלנו. אחר כך הגיע אסון ערד שהיה אירוע טראומטי עבור כל הלהקה, ובכלל עבור כל מי שהיה בתחום, ואז הגיע רצח רבין ששינה את פני המדינה לגמרי. מהמקום שתיארתי לך מקודם, פתאום אף אחד לא רצה לשמוע יותר גיטרות רועשות. הרדיו עבר לשדר שירים שקטים ועצובים, וכל הלהקות הרועשות עברו לנגן אנפלאגד. זה היה סופה של תקופה, והיה באוויר שזה יגיע גם ל'איפה הילד', ואכן באותה השנה אני עזבתי את ההרכב לטובת הרכב צד שלי 'משחררי הסעיף' ואסף שריג נסע ללונדון לנסות את מזלו שם".

אחרי העזיבות, רודנר עוד ניסה להפיח חיים במה שנשאר מההרכב, והפך את אלבום הסולו הראשון שלו למוצר שהלהקה כולה חתומה עליו, תוך צירוף גיטריסט חדש, ערד שיף. המהלך נחל הצלחה חלקית עם שירים כמו "רק בשביל לקבל חיבוק" ו"גלגל את החלום", אבל ב־1998 בהופעה חגיגית במועדון אלנבי 58, הלהקה התפרקה באופן סופי, עד הופעת האיחוד בשנת 2001. בשנת 2008 חזר ההרכב גם ליצור במשותף.

בינתיים אצל בר־עמי אלו היו שנים של טרנספורמציה מוחלטת. "מצאתי את עצמי מחפש כיוון בחיים ומתחיל מנקודת אפס. עבדתי אז איזו תקופה כעוזר חשמלאי, בשיפוצים ובעבודות מזדמנות. אחר כך נכנסתי לתחום המכירות של רכיבים אלקטרוניים והקדשתי לזה כמה שנים טובות בחיי. למרות שהצלחתי להתקדם ולכלכל את המשפחה, הרגשתי כל הזמן תחושת חיסרון ומועקה, ולא ידעתי בדיוק ממה זה נובע. ואז הגעתי לספר 'ליקוטי מוהר"ן' של רבי נחמן. בעזרת חבר נכנסתי קצת לעניינים ומיד הבנתי שמצאתי את מה שתמיד חיפשתי. הייתי קורא לזה אמת גדולה, זו שתמיד ידעתי שנמצאת שם, ופתאום זה היה בידי".

"בניינטיז הרוקנרול הייתה המוזיקה השולטת. זה מה שהילדים אהבו וזה מה שכולם שמעו ברדיו, במועדונים, במסיבות, ב–MTV. גם ערוץ 2 בתחילת דרכו שידר כל הזמן הופעות חיות ממועדון 'רוקסן'. בשבילנו זו הייתה התגשמות של כל החלומות הכי מתוקים"

ואז הבנת שכל מה שעשית עד אז היה חסר ערך?
"אני לא מאלו שמרבים לבחוש בעבר. מה שהיה היה, זה כבר די ברור שפעם חיינו הפוך לגמרי ממה שקורה היום. אבל צריך לדעת להתחדש, ללמוד מהעבר, לחיות בהווה ולהביט אל העתיד. חרטה זה משהו שצריך אולי פעם ביום לשעה קלה וגם ביום הכיפורים, אבל שאר הזמן אני משתדל לשמוח ולחשוב מחשבות טובות. שלא תבין, זה לא תמיד מצליח וזה דורש אימון, אבל זה כיוון ודרך חיים".

ובכל זאת, אי אפשר לא לחשוב על הפירוק וסיום התקופה הזאת כאיזה טריגר לחזרה בתשובה – זה מתבקש.
"אני לא חושב שיש קשר ישיר בין עזיבת ההרכב לתהליך ההתחזקות שעברתי, אבל השתלשלות האירועים הייתה מכוונת מלמעלה כדי שאגיע לזה. למעשה צללתי כמו אבן מפסגת החלומות לתהום חשוכה. לא הייתי מספיק חד ומבוסס כדי לשרוד כנגן הפקות, ונאלצתי לחפש כיוונים אחרים כדי לפרנס את המשפחה, טובת הילדים הייתה מעל הכול. הייתי מאוד שלם עם ההחלטה, אבל בתוך תוכי הרגשתי כבוי ועצוב. תחושה של גלות הנפש ממש. למעשה איבדתי עניין וטעם של חיים. במובן הכי בסיסי אני מדבר איתך. לא הרגשתי טעם גם באוכל. באותה תקופה התחלתי לקרוא קצת ספרי ניו אייג'. אני זוכר את 'כוחו של התת־מודע' וגם 'שיחות עם אלוהים', שני ספרים שעוררו אותי לחפש במקום אחר.

"ואז הגיע חבר שלא ראיתי כמה שנים והוא הראה לי את הפתק עם ה'נ נח…' ואת ליקוטי מוהר"ן. התחלנו ללמוד קצת ביחד ושמחתי שמצאתי איזה עניין לעסוק בו. חשבתי שאולי משם תבוא הישועה.

"אני בנאדם מאוד מפוקח מטבעי וגם סקפטי, סמכתי על עצמי שאכנס לזה קצת. אם זה שטויות או דמיון בוודאי שאוכל להיות כן עם עצמי ולהתרחק, אבל אם זו האמת – אני

מוכרח לדעת על זה. לאחר כשלושה חודשים פתאום שמתי לב שכל התודעה שלי השתנתה. יצאתי לגמרי מהדיכאון, התחלתי לחייך ולחיות, חזר לי הצבע ללחיים. ממש תחושה של לידה מחדש. בתחילה שמחתי לגלות שבאמת יש השגחה בעולם, פתאום הרגשתי את זה ממש חזק. בספרים גם מצאתי אוצרות של מילים, ורעיונות חדשים ונפלאים גם למוזיקה.

"רבי נחמן עושה לי סדר בדברים, והיום אשתי ואני משתדלים ומנסים לנהל את חיינו על פי דרכי ההלכה כפי יכולתנו. האמונה זה עניין שלא עומד במקום, אם מתמידים זה כל הזמן צומח וגדל. התורות שמתגלות עכשיו על ידי רבי נחמן הן חידוש עצום בכל קנה מידה וכל ספריו הם פלא גדול. תורות שאפשר לחיות בהן בלי אכילה ושתייה – מזון רוחני, וזה הדבר הכי גדול ומרתק שקורה היום ביהדות ובכלל בעולם. רואים שיש לזה השפעה ניכרת ושזה דבר אמיתי. גם כל קיבוץ הגלויות והחזרה שלנו לארץ לאחר אלפי שנים של גלות וסבל, זה סימנים מובהקים של הגאולה. דברים שאפשר לראות ולהבין רק עם משתמשים בשריר האמונה".

זה קצת קשה אני מניח, אבל נשים בצד רגע את התורה שקיבלת, וספר לי על איזה עולם חיכה לך ברמה האישית והמשפחתית.
"תראה, מדובר בתהליך מאוד הדרגתי שעברתי בכניסה לעולם חדש עם מושגים ודרך חיים שלא הכרתי לפני כן. היו דברים שלקח לי שנים להתרגל אליהם. מצאתי בתוך עולם היהדות כל מיני זרמים שנעים במקביל ויוצרים הרבה בלבולים, מחלוקות וספקות. למזלי נפלתי על מורה טוב שנותן לי עצות טובות לעבור את כל המשוכות שבדרך, ויש הרבה כאלה. כל עניין האמונה לפי רבי נחמן תמיד תלוי בנקודת האמת. צריך להאמין שיש אמת אחת גדולה, כמו האמונה שתורת משה אמת. תהליך התשובה הביא לפעמים למצבים מורכבים גם מול המשפחה והחברים. היו חברים מפעם שהתרחקו פתאום כי זה לא בא להם טוב ומצד שני זכיתי להכיר המון חברים חדשים. יש לי חברים טובים, נחמנים מפיצים, חוזרים בתשובה שרואים את המציאות כמוני דרך הפריזמה של ההכרה בהשם ובתורה ובפירושים של רבי נחמן ושל החכמים שלנו. אנחנו חבורה די גדולה, ובכל ראש השנה, שבועות וחנוכה מתפללים יחד בכותל בירושלים".

בגלגול הזה

כשבר־עמי מדבר על אוצרות שמצא בטקסטים החדשים שנכנסו לו לחיים, הוא מתכוון לעולם המוזיקלי שבנה לעצמו בשנות התשובה שלו. לצד היותו מורה לגיטרה ומפיק מוזיקלי, הוא עובד על אלבום סולו ועתיד לצאת במופע משותף עם חברו הטוב אוהד קוסקי, הגיטריסט של להקת "קרח 9".

התחנה המרכזית שעצר בה בשנים האלו לצד "איפה הילד" הייתה "איבי הנחל", הרכב שהקים עם אחיו גל ברעם (אקס להקת "האנשים"), בשנת 2008. בר־עמי לקח את תורת רבי נחמן וערבב אותה עם עולמות התוכן המוזיקלי ששני האחים גדלו עליהם. התוצר היה "דרך חדש", אלבום אנדרגראונד מחוספס מאוד ביחס לקיים בז'אנר היהודי המתחדש. ההרכב לא קיים היום, אך בר־עמי מקפיד להדגיש שזה בייבי שעוד יזכה לתחיית המתים.

"לאחר כשלושה חודשי לימוד פתאום שמתי לב שכל התודעה שלי השתנתה. יצאתי לגמרי מהדיכאון, התחלתי לחייך ולחיות, חזר לי הצבע ללחיים. ממש תחושה של לידה מחדש. בספרים גם מצאתי אוצרות של מילים, ורעיונות חדשים ונפלאים גם למוזיקה"

בשנה שהקים את "איבי הנחל", קיבל בר־עמי טלפון מאסף שריג: "איפה הילד רוצים לחזור להקלטות והופעות, אז קדימה, בוא". "דוגרי", מודה בר עמי, "אחרי שעזבתי את איפה הילד ב־1996 והתחלתי לשמור שבתות וחגים, לא ראיתי איך יתאפשר מצב שבו אחזור להופיע איתם באופן קבוע. אמרתי לאסף שאני לא זמין, שומר שבת וכולי. הוא אמר שמבחינתו זה בסדר ושהוא יבדוק עם החברים. יום אחרי זה הוא כבר חזר אליי עם תשובה שכולם הסכימו לזה והם רוצים אותי איתם חזרה בהרכב. מאז כבר עשר שנים רצופות שאנחנו יוצרים, מופיעים, מקליטים ונותנים בראש. זה אפילו יותר זמן מהגלגול הראשון, אז כנראה שהשילוב הזה עובד טוב".

השפה שלך השתנתה מאוד מהימים של תל־אביב, אתה "נחמן" די שרוף, לא מוזר לך פתאום לנגן ולשיר את הטקסטים הישנים?
"אחרי כמה שנים של לימוד בספרים פיתחתי רגישות לשפה, ולכן גנזתי לא מעט שירים שכתבתי ומבחינתי נהיו לא רלוונטיים. היום אני מנסה לבחור את המילים לטובה ואני מאמין גדול בכוח המילה והשיר. אפשר לראות בקלות איך המילים בוראות מציאות. במסגרת של איפה הילד, כשעובדים על חומרים חדשים של חמי או אסף, לפעמים אני מתייחס גם למילים. לפעמים מקבלים את דעתי ולפעמים פחות, אבל הדיאלוג הזה כמעט תמיד מוביל למקום הנכון.

"אני שמח שאני מנגן בלהקה שמנגנת חומרים איכותיים, ובדרך כלל נקיים מבחינה מילולית. אני גם תמיד הולך עם התורה הזו של רבי נחמן, 'אזמרה לאלוקיי בעודי' שמדברת על כך שצריך למצוא בכל דבר תמיד נקודות טובות, ועל יד זה נעשים ניגונים. הדברים שאני הכי מתחבר אליהם בספריו זו ההתייחסות שלו לעניינים שקשורים בניגון, הוא מגלה חוכמות חדשות לגמרי בכל מה שקשור לניגונים, ובעצמו הלחין כמה שירים נפלאים. אני תמיד אנסה לחפש את ההקשרים המתאימים לי, ובאיפה הילד יש הרבה כאלה".

ומתוך שאר ארסנל המוזיקה הישראלית, יש משהו שאתה מתחבר אליו?
"אני תמיד קשוב למה שקורה במוזיקה הישראלית, אוהב להקשיב כמעט לכל דבר חדש שיוצא. לחלק מהדברים אני לא מתחבר, שירים עם טקסטים גסים או עצובים לא יצליחו בדרך כלל לעבור את המסננים שלי. אבל מדי פעם אני נתקל בשירים שנוגעים בעברית בצורה כל כך יפה ובעדינות הנכונה, וכשזה קורה זה הכי יפה שיש. בשנים האחרונות ישנו הגל החזק של מוזיקה עם גוון יהודי שורשי, וזה דבר מבורך ונפלא בעיניי. אבל בישראליות ובחברה הישראלית אני רואה שסע גדול בין הקטבים. השד העדתי והשד הא־דתי משתלחים זה בזה. ממש מלחמת הכול בכול, ללא סיבה ברורה.

"אני משתדל להתרחק מהמקומות האלה ומחכה שהדור הבא – כמו הילדים שלי, שהם גם ספרדים וגם אשכנזים במוצאם, גם מאמינים וגם קצת חילונים בדרכם – אולי כבר לא יוכלו לריב על העניינים האלה ואז תהיה לנו קצת מנוחה. המילה אהבה מופיעה המון בתפילה, וברור שיש עניין להרבות באחדות ואהבה בינינו. הייתי שמח לראות את כולנו קצת יותר מתאמצים להתרחק ממחלוקות ומראים יותר חמלה אחד כלפי השני. אולי מזה נגיע בסוף גם לאהבה".