קם על יוצרו: המפיק שגדל במאה שערים יוצא מגבולות המגזר

לפני שתי מערכות בחירות, אז חזר אריה דרעי לעניינים, אנשי הקמפיין של ש"ס חיפשו איש שמבין בצילום ובהפקת וידאו, שיפיק להם סרט שיופץ במגזר החרדי. במקום שבו הקולנוע הוא מילה שהס מלהזכירה, קשה היה למצוא אדם שגם שוחה היטב במגזר החרדי וגם מכיר כיאות את עולם הצילום והסרטים.

אחד מאנשי הקמפיין צפה ערב אחד בחצי עין בטלוויזיה, והאיש שהוא חיפש הופיע פתאום על המסך ממולו: שלום אייזנבך, מפיק סרטים חרדי, התראיין לכתבה בטלוויזיה על סרט דוקו שהפיק והוקרן אז בפסטיבל ירושלים. בכתבה צוין שהוא מתגורר בתל־אביב ומתעסק בהפקה קולנועית. חמש דקות לאחר הריאיון, קיבל אייזנבך את שיחת הטלפון מאותו גורם ש"סי שביקש ממנו להירתם למשימת הפקת הסרט על המפלגה. כששאל בנימוס את הפונה איך מצא את מספר הטלפון שלו, הוא מיד הגיב: "אוי, זה היה קל. אתה האייזנבך היחיד בתל־אביב".

אייזנבך (38) נזכר השבוע בחיוך בסיפור הזה, כשאנחנו משוחחים על העולמות המגוונים הממלאים את חייו: מצד אחד הוא גדל במאה שערים באחת המשפחות המוכרות בירושלים, שיש לה גם שם משפחה ירושלמי־עסיסי, ומצד שני כמעט את כל עשרים השנה האחרונות הוא עושה דווקא בתל־אביב, כמפיק סרטים וסדרות טלוויזיה – תואר שהוא כנראה הראשון משכונת מאה שערים שזכה לו. בינתיים גם האחרון.

השבוע יצא לראשונה בארץ סרט הקולנוע הראשון שהוא הפיק, "הגולם", אבל מאחוריו כבר קילומטרז' ארוך בהפקה ובייעוץ לסדרות וסרטים לא מעטים, בהם הסדרות "שטיסל", "אוטונומיות" והסרט "עיניים פקוחות" (בכיכובם של רן דנקר וזהר שטראוס).

גרעין הסיפור של הסרט החדש, "הגולם", מספר אייזנבך, היה שלו, ביחד עם שותפו, תסריטאי הסרט אריאל כהן. כבר משם הסרט אפשר לנחש שההשראה שלו היא אותה דמות מיתית, "הגולם מפראג", שנוצרה (או שלא נוצרה, תלוי את מי אתם שואלים) על ידי המהר"ל מפראג לפני כ־500 שנה, על מנת לפתור אחת ולתמיד את עלילות הדם המרושעות נגד היהודים, ולהילחם במפיצי ה"פייק ניוז" של אותה תקופה.

הסרט החדש, שביימו האחים יואב ודורון פז ("ג'רוזלם", "מתים לרגע"), מנסה להחיות את האגדה היהודית מחדש כסרט אימה: מגפה קטלנית ופולשים חיצוניים מאיימים על קיומה של קהילה יהודית בעיירה שקטה באירופה. חנה, חברה צעירה בקהילה, משתמשת בטקסט קבלי סודי ועתיק כדי ליצור גולם משלה, איזו דמות עוצמתית שתגן עליה ועל חבריה, אבל מהר מאוד מתברר שהיצור שמגיע הוא חזק והרסני מכפי שהייתה יכולה להעלות על הדעת, והעניינים מאבדים שליטה.

הגולם שלא ידע עברית

הסרט כולו צולם באולפן אוקראיני ענק, מאה דונם גודלו, שעה וחצי מקייב הבירה. את הלוקיישן בחר אייזנבך כמעט מיידית. בשנים האחרונות הוא נותן שירותי הפקה באוקראינה להפקות ישראליות, וכך יצא לו להכיר את הלוקיישן המושלם עבור הסרט – זה שבתוך כמה ימים הפך מכפר נוצרי עם כנסייה גדולה וצלב בולט, לעיירה יהודית טיפוסית של ממש, עם בית כנסת פעיל, סטנדרים, ואפילו – איך אפשר שלא – שני לוחות הברית מעל גג בית הכנסת, הבולטים למרחוק.

"להפקות באוקראינה הגעתי דרך סרטי נשים שהפקתי למגזר החרדי, ז'אנר פורח במגזר", מספר אייזנבך. "ובשנים האחרונות גיליתי את האולפן הזה, שצולמו בו כבר לא מעט הפקות ישראליות. אחרי המשבר בין רוסיה לאוקראינה, האולפן, שבו צולמו בעיקר הפקות טלנובלה רוסיות, נותר שומם – ופנוי לכל דורש במחיר אפסי. בתוך תקופה קצרה התחלנו לצלם שם. בין השאר צילמנו שם קליפים לשירים חסידיים שחיפשו לוקיישן יהודי אותנטי, שמדמה את העיירה היהודית באירופה של לפני 200 ו־300 שנה".

כדי להמחיש לי את הסט המתקדם, אייזנבך שולף את הטלפון מהכיס ומראה לי סרטון שצילם. בסרטון הוא הולך להנאתו ברחוב העיירה היהודית, כשפתאום מגיח מולו גוי מרושע ומנופף באגרופו. אייזנבך השברירי רק נוגע בו ביד קלה, והגוי עף באחת אל מעבר לגדר. כשהמצלמה עולה למעלה הסוד מתגלה: מנוף ענק אוחז את הפעלולן האוקראיני בכמה חבלים ומעיף אותו אל על כשהמפעיל, בקצה הרחוב, מסמן בעינו.

באולפן זמינים גם סטים המדמים מדינות נוספות באירופה עם המאפיינים הייחודיים להן, כמו טורקיה, צרפת ועוד, ואייזנבך מעיד כי הוא מצלם שם לא מעט. לדבריו, הרעיון ל"הגולם" עלה בו באחד מהביקורים באולפן האוקראיני. "כשהייתי שם וראיתי את המרחבים הענקיים, אמרתי לעצמי: הגיע הזמן לקפוץ לליגות הגבוהות ולעשות משהו עצמאי. הבנתי שאפשר ליצור שם דברים טובים, במחיר שהוא לגמרי הגיוני, וחשבתי שהגיע הזמן לצלם שם סרט בינלאומי.

"התחלנו אז, אריאל כהן ואני, לחשוב מה יכול להתאים לצילום סרט בשטעטל יהודי. בהתחלה חשבנו לעשות סרט על 'דיבוק' שנכנס במישהי מהעיירה, ולהפוך את זה לסרט אימה. התחלנו להעלות את זה על הכתב ולהגיע למשהו ראשוני". בינתיים, קיבלו אייזנבך וכהן תקציב לפיתוח סדרה שכתבו על בלש חרדי, מאחת הקרנות הישראליות. הקרן הזמינה אותם יחד עם עוד זוכים בתקציבי פיתוח להרמת כוסית, ושם פגשו אייזנבך וכהן את יואב ודורון פז, שקיבלו תקציב לפיתוח "ג'רוזלם 2". הסרט ג'רוזלם הראשון, סרט אימה המתרחש בירושלים, נחשב לאחד מהסרטים הישראליים הנצפים ביותר בעשור האחרון. לאחרונה "נטפליקס" הכריזה כי הוא אחד מעשרת הסרטים הכי מפחידים שלה, והצפיות בו – בהתאם.

"בפגישה עם דורון ויואב", משחזר אייזנבך, "גילינו שגם הם וגם אריאל ואני, התחלנו לרוץ על ההפקות שלנו בלי לחכות לתקציבים. ואז אמרנו להם: אם כולנו נחכה עד הפיתוח של הדברים שאנחנו עובדים עליהם, ייקח זמן רב. ולנו כבר יש רעיון טוב לסרט ואפילו לוקיישן מדהים עבורו. בואו נשתף פעולה ונרוץ על סרט בינלאומי. יואב ודורון אהבו את הרעיון, ובהמשך ישבנו יחד והגענו להסכם שאני אפיק את הסרט, אריאל יכתוב והם יביימו. וכשהתחלנו לכתוב, איכשהו מהרעיון של הדיבוק זה הפך לסיפור על גולם. כי על דיבוק כבר עשו סרטים, ואילו הגולם היה משהו חדש לגמרי, שלמרות שהוא מיתוס והיה די מתבקש שיעשו עליו כמה סרטים, התברר שכמעט אף פעם לא נגעו בו".

עם תחילת העבודה על "הגולם", כל הארבעה עזבו את הפרויקטים הקיימים שלהם ועבדו במרץ על הפרויקט המשותף. "כתבנו במהירות", מספר אייזנבך, "ותוך שבעה־שמונה חודשים כבר עשינו ליהוקים ויצאנו לצילומים. הלכנו על זה בכל הכוח, כי ידענו שיש לנו ביד משהו טוב, מיוחד מכל הבחינות, גימיק שלא עשו עד היום. תסריט ייחודי והפקה ברמה הוליוודית. את ההפקה עשינו באוקראינה במחירים זולים יותר אפילו מסרט ישראלי, וברמה של סרט אמריקני לחלוטין, עם צוות של שבעים איש ביום מאחורי המצלמה, לא כולל ניצבים ושחקנים. את האולפן, על כל הגודל העצום שלו, שכרנו לחודשיים".

כבר מתחילת הדרך היה ברור להם שהמטרה היא סרט שינסה להתחרות בשוק הבינלאומי, בדומה להצלחה המפתיעה של "ג'רוזלם", ולא סרט ישראלי לקהל דובר העברית. לכן הם הקפידו לגייס שחקנים ישראלים דוברי אנגלית מהוקצעת, ובהם שני הכוכבים הראשיים, חני פירסטנברג וישי גולן. בסרט משתתפים חמישה שחקנים ישראלים בלבד, וכל השאר – שחקנים וניצבים אוקראינים.

"הילד שמשחק את 'הגולם', גם הוא אוקראיני", מגלה אייזנבך. "הוא לא ידע מילה באנגלית ובטח שלא בעברית. אבל זו לא הייתה בעיה, כי לאורך כל הסרט הוא לא אומר ולו מילה אחת".

אחרי צילום הסרט ועריכתו, הכינו היוצרים טיזר של שלוש דקות מהסרט, ואיתו יצאו לגיוס כספים להפצת הסרט ברחבי העולם. בסופו של תהליך, הם מכרו לחברת "Epic Pictures" את זכויות ההפצה. ביום חמישי הסרט הגיע לישראל, ועתה הוא מוקרן בבתי קולנוע ברחבי הארץ.

מרביצים עד שצוחקים

אין ספק שהשם המפתיע בקרדיטים שמופיעים בסוף הסרט הוא שמו של אייזנבך. אייזנבך, כאמור, גדל כילד חרדי־חסידי בשכונת מאה שערים בירושלים, למד בתלמודי תורה ובישיבות חסידיות. ניתן לומר שאיש לא יכול היה אז לחזות שמהנער הירושלמי הרזה יֵצא כעבור 30 שנה מפיק סרטים שמוקרנים ברחבי העולם.

"גדלתי במאה שערים במשפחה ירושלמית טיפוסית. אני הצעיר מתוך 14 אחים", מספר אייזנבך, כיום נשוי ואב לשלושה. "כל החיים במאה שערים היו אפופי הומור. גדלנו על כך שתמיד צריך לצחוק, ואם מי שאתה אמור להצחיק לא צוחק – תרביץ לו עד שיצחק. הבית שלנו היה מלא שמחה. גדלנו בפשטות הכי גדולה שיש, בבית לא גדול, אבל עם המון שמחת חיים". עד היום הוריו מתגוררים באותו בית בשכונה.

ואיך הם מקבלים את זה שבנם הפך מפיק קולנוע?
"הם בקושי יודעים מה זה קולנוע, אין להם מושג מה אני בדיוק עושה וגם לא יעזור שאסביר להם. הם מנותקים מהעולם הזה לחלוטין. הם יותר מתרכזים במשפחה הגדולה שהם גידלו: 14 ילדים, מעל מאה נכדים – שחצי מהם כבר נשואים. בסך הכול יש להורים שלי כ־300 צאצאים".

"כל החיים במאה שערים היו אפופי הומור. גדלנו על כך שתמיד צריך לצחוק, ואם מי שאתה אמור להצחיק לא צוחק – תרביץ לו עד שיצחק. הבית שלנו היה מלא שמחה"

כיום אייזנבך כבר לא מגדיר את עצמו חרדי. הוא חובש כיפת עור שחורה ומתגורר במגדל יוקרה בתל־אביב שמאוכלס בין היתר בידוענים חילונים. אשתו, כתריאלה, מגיעה ממשפחה של חוזרים בתשובה, "אבל היא לא מגדירה את עצמה". דווקא הילדים לומדים במוסדות חרדיים־מודרניים מוכרים. "הם יותר חרדים מאיתנו", הוא צוחק. למרות הדרך השונה שבחר לעצמו – שניכרת כמובן גם בשינוי החיצוני שעבר מנער חסידי עטור זקן ופאות לגבר תל־אביבי מגולח עם לבוש מעודכן – הוא שומר על קשר קרוב עם משפחתו, אחיו והוריו. "לי עצמי היה קשה לעבור לתל־אביב. חשבתי הרבה שנים לחזור לירושלים, אולי לנחלאות. בסוף נשארתי כאן".

כשאני מבקש ממנו לשמוע קצת על הוריו, הוא מוצף נוסטלגיה ומספר כמעט ללא הפסקה אוסף של סיפורים שהיו יכולים להשתלב בסדרה "שטיסל" באלגנטיות. למען האמת, זה אכן מה שקרה עם חלקם. "ההורים שלי, למשל, מעולם לא התעניינו בנסיעות לחו"ל. כל מה שקורה מחוץ למאה שערים לא מעניין אותם. אבל יש לי בכל זאת אחות המתגוררת בשכונה חרדית בברוקלין, ואמא שלי טסה לפני יותר מעשרים שנה לבר המצווה של הנכד הבכור. היא הייתה אמורה לשהות שם כשבוע. אחרי ההשתתפות בשמחה נותרו כמה ימים, והציעו לה ללכת לראות את מנהטן, לטייל. היא הסכימה, נסעה לשם לשעתיים־שלוש. אבל מיד כשחזרה אמרה: אוקיי, ראיתי, הבנתי. אני רוצה לחזור הביתה. והקדימה את הטיסה". כשהוא עובר לספר על חוויות הטיול עם אביו, על פניו נמתח חיוך רחב. "אבא שלי, הדבר שהוא הכי אוהב זה לנסוע לטיולים. כלומר, לנסוע, את הנסיעה עצמה. אין לו רישיון נהיגה, ונסיעה ברכב או באוטובוס אל מחוץ לירושלים היא חוויה בפני עצמה. כשהיינו נוסעים עם הסעה מאורגנת ממאה שערים לטיול בחצבאני או בראש הנקרה, הוא לא היה יורד מההסעה. מחכה באוטובוס שנסיים. אלה סיפורים שאפשר לספר רק על דמויות ירושלמיות".

תאורה מצלופן

אך למרות שלא למד מהוריו את רזי עולם הקולנוע, את ההתנסויות הראשונות בעולם הבידור עשה אייזנבך אצל אֶחיו. שניים מאחיו הגדולים, משה ונח, שיחקו בהצגות ילדים חובבניות שכתבו עבור ילדי מאה שערים – שלא הייתה להם שום אטרקציה אחרת. בשכונה שבה טלוויזיה ואינטרנט הם מוקצים לחלוטין, ההצגות שהעלו, בעיקר בחגים, הפכו לחגיגה של ממש עבור הילדים, ואפילו חלק מההורים באו לראות. ההצגות יועדו כמובן לבנים בלבד, ושיחקו בה גברים בלבד.

לפעמים, בהצגות שכתבו, היה תפקיד עבור ילד. מי שלוהק מיד לתפקיד היה האח הקטן, שלום. "זה היה חובבני מאוד. הם היו מצמידים שולחנות, ועוטפים את התאורה בצלופן צבעוני, כי לא היה כסף לפנסים מיוחדים לתאורה להצגה".

בהמשך, שלום ואח נוסף, יוסל'ה – היום מחנך בבית ספר חרדי בבית־שמש ואיש חינוך מוכר במגזר החרדי – ירדו מההצגות ונכנסו עם הזמן ברצינות לעסקי הבידור החרדיים. הם הפיקו סרטי ילדים למגזר החרדי, בתקציב מזערי ובליהוק חברים ומכרים לתפקידים השונים. הסרטים הללו הוקרנו באולמות במאה שערים, ואף יצאו לראשונה מגבולות השכונה, ופניהם הפכו למוכרות גם במקומות נוספים. "הסרט הראשון היה, כמובן, ביידיש", הוא אומר. "זה היה חתרני לחלוטין עבורנו לעשות דבר כזה, כי לא ראינו כמעט סרטים עד אז. גדלנו בבית ללא טלוויזיה וללא מחשב. אבל הסרטים האלו שיצרנו הגיעו מתוך רצון לבדר, בלי לדעת אפילו למה. אמא שלי עד היום צופה שוב ושוב בסרטים שהוצאתי עם אחים שלי ביידיש", הוא מוסיף, "היא מאוד אוהבת אותם. ואיך היא צופה? לא תאמין, במכשיר DVD. זה הכי פשוט עבורה לתפעול, ללחוץ פליי וזהו. אין לה מושג איך לתפעל מחשב".

אבל לפעמים ההצגה נגמרת. אצלם, מספר אייזנבך, זה קרה כשאחד מרבני "העדה החרדית" בירושלים קרא לאחים אייזנבך והורה להם להפסיק עם הקרנת הסרטים שצילמו. כששאלו אותו למה – הרי הסרט כשר לחלוטין, משחקים בו רק גברים והוא מוקרן באולמות שבהם יושבים גברים בלבד – הרב פטר אותם באמירה היידישאית: "זה לא מתאים" ("ס'פאסט נישט"), וגדע באחת את התעשייה שהחלה לתפוס תאוצה.

"אמרנו לרב שהשקענו הרבה כסף, אבל הוא אמר שזה לא משנה את התמונה ושזה אסור". האיסור הזה גרם מאז לשלום לעבור אל מאחורי המצלמה. האח, יוסל'ה, ממשיך עדיין בבידור החרדי, אבל בצורה אחרת, ומוזמן כדרשן משעשע לשמחות שבע ברכות או ל"טישים" חסידיים אצל אדמו"רים שונים בפורים.

הסרט הכמעט־יחיד שאייזנבך ראה בילדותו בכל זאת, היה סרטון של עשרים דקות שהוצג במוזיאון "על התפר" בבית תורג'מן, לא רחוק ממאה שערים. "בזמן מלחמת ששת הימים המבנה הזה היה המטבח של הצבא, ואחר כך פתחו שם מוזיאון על מלחמת ששת הימים, ובו הוצג סרטון על המלחמה. זה המקום הראשון שהלכתי לראות בו סרט. חדר הצפייה היה מעוצב קצת כמו קולנוע, ומחיר הכניסה היה שקל. הלכתי לשם בכל פעם עם חברים אחרים, אולי מאה פעמים. אחרי עשר פעמים כבר הפסיקו לגבות ממני כסף. כל מה שבצבץ על המסך משך אותי".

אוטודידקט קולנועי

בתקופה שאייזנבך סיים את לימודיו בישיבה, פרחו סרטי המחשב החרדיים. האינטרנט עוד היה בחיתוליו ובוודאי שעוד לא הגיע לרחוב החרדי, אבל המחשב כבר נכח בבתים החרדיים, ומפיקים זריזים החלו להפיץ סרטים בהפקה מקורית על גבי תקליטורים שנמכרו בחנויות המוזיקה: דרמות קורעות לב, סרטי מתח, קומדיות משעשעות – והכול, בדרך כלל, ללא אישה אחת בפריים. אייזנבך החל לעבוד בחצי משרה בתלמוד תורה חרדי כדי להתפרנס, ובשאר הזמן החליט להתמקצע יותר בעולם הסרטים החרדי – והפעם

כבר מחוץ לגבולות מאה שערים, בשל האיסור שקיבל כאמור מהרב להקרין סרטים בשכונה.
"כשהבנתי שעולה לי הרבה כסף להביא בכל פעם צוות, צלמים, עורכים וכו', החלטתי להתחיל ללמוד בעצמי את כל מה שקשור לתחום. צריך לצלם? בוא נלך ללמוד. כמובן שלא היה לנו אינטרנט בבית, אז פתחתי 'דפי זהב' וחיפשתי צלמים. התחלתי ללמוד צילום מאחד שמצלם בחתונות. גם עריכת וידאו למדתי בדרך דומה. שתבין, בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה לימודי קולנוע מסודרים. את הכול למדתי לבד. יש כמה סרטים חרדיים שיצאו, שעשיתי בהם ממש הכול, מגיוס השחקנים ועד הצילום והעריכה".

בהמשך חבר לשדרן החרדי מנחם טוקר, והחל להפיק משהו שהפך להיט של ממש ברחוב החרדי: "חסידישקייט", תוכנית אירוח חודשית על גבי תקליטורים, ובמילים אחרות – השניים החלו לעשות טלוויזיה. במשך שמונה שנים, בכל ראש חודש, חנויות המוזיקה התמלאו בנערים חרדים שביררו האם הגיע ה"חסידישקייט" החדש לחנות. "היינו סוג של גיא פינס של המגזר החרדי, ולא כולם ראו זאת בעין יפה. הבאנו כתבות מהעולם החרדי, גם מהרבנים ומאירועים חרדיים, אבל גם מהזמרים, מההופעות החסידיות הגדולות ומהכוכבים החרדים. אין מה לעשות, אתה חייב למלא תוכן. לא ידענו בהתחלה אם זה יצליח: לא היה אז אינטרנט חרדי ולא הייתה אף תחלופה אחרת שתספק את הצופה החרדי, ומצד שני היינו צריכים למכור והרבה כדי לכסות את ההוצאות. השאלה הייתה האם משרדי הפרסום ישתפו עם זה פעולה".

"כשהבנתי שעולה לי הרבה כסף להביא בכל פעם צוות, צלמים, עורכים וכו', החלטתי להתחיל ללמוד בעצמי את כל מה שקשור לתחום. צריך לצלם? בוא נלך ללמוד. כמובן שלא היה לנו אינטרנט בבית, אז פתחתי 'דפי זהב' וחיפשתי צלמים ללמוד מהם"

המפרסמים הגדולים במגזר החרדי לבסוף לא שיתפו פעולה, מכיוון שחששו לשים כסף על תוכנית טלוויזיה חרדית בשל חשש מחרם צפוי של הרבנים – מה שהוביל לסגירתה. "התוכנית הזאת הייתה עבורי חיבור לעולם המוזיקה והבידור", מציין אייזנבך. בחיבור הזה השתמש לימים, כשהחל להביא זמרים מפורסמים שונים, ביניהם אייל גולן, להופעות גדולות בעולם. כך גם הוא חתום על "פסטיבל הסרטים הישראלי" שפועל בשנתיים האחרונות במקסיקו־סיטי. "כל דבר שעשינו בתוכניות האלה וגם בסרטים שצילמתי באותה תקופה, דאגתי לו מאל"ף ועד תי"ו. דברים שעלו לי הרבה כסף, אמרתי: אני יכול לעשות אותם לבד, ועשיתי. אפילו איפור. בסוף הבנתי שעדיף להיות במקום הזה של המנהל, הבנתי שאני מפיק".

עם כניסת האינטרנט לציבור החרדי, הסרטים החרדיים המיועדים למחשב החלו לעלות באופן פיראטי לרשת, כך שהמפיקים התקשו להמשיך ולהתפרנס מהם. זוהי נקודת הזמן שבה נכנס שלום אייזנבך לעולם שונה מעט בקולנוע החרדי – סרטי הנשים, שכאמור בזכותו התוודע לאולפנים באוקראינה. "יש שוק שלם של סרטי נשים במגזר החרדי, המוקרנים בעיקר בימי חול המועד סוכות ופסח, שם משחקות לעיתים אפילו שחקניות מוכרות מהעולם החילוני", הוא מספר, "ומצאתי את עצמי מתחיל להפיק את הסרטים הללו, שצולמו במקומות רבים ברחבי העולם, כמו פריז, קייב, ואפילו בתאילנד".

עם הזמן, התמקצע בצילום והפקת סרטים בחו"ל, עד שקיבל פניות שונות לעזרה בהפקת צילומים לסדרות ישראליות בחו"ל, ביניהן שני פרקים של הסדרה "אוטונומיות" של הוט שצולמו בהפקתו בקייב. כך גם סייע כאמור ליהונתן אינדורסקי ואורי אלון ביצירת הסדרה "שטיסל". "ליוויתי אותם משלב הזיהוי של הדמויות בסדרה, האיפיון, ועד לשילובן בצילומים, שחלקם נעשו במאה שערים עצמה, מתוך מכונית מוסווית. בעונה השנייה, אחרי שכבר הכירו את הסדרה גם בעולם החרדי, היינו מצלמים במאה שערים, והיו לא מעט שהקיפו את דובל'ה גליקמן (שמגלם את שולם שטיסל בסדרה, ח"ב), וכבר היה קשה לצלם שם".

מה היעד הבא שלך?
"השאיפה שלי היא להמשיך לעשות את מה שאני עושה היום, ש'הגולם' יצליח ונפיק עוד ועוד סרטים, שיאפשרו לאנשים להתנתק לכמה שעות מהעולם. לפני עשרים שנה גרתי במאה שערים, היום כבר לא. אני זורם עם החיים".