שלושה רומנים קצרים מעניינים, פרי עטן של שלוש סופרות אמריקניות, נכללים באסופה המתורגמת. אך מי שיחפש בשלושת הסיפורים מאפיינים דרומיים סטריאוטיפיים כעבדות, גזענות, אפליה וכדומה, נוסח "חלף עם הרוח" של מרגרט מיטשל או "אל תיגע בזמיר" של נל הרפר לי, או את אופייה הפסטורלי־אידיאלי של ספרות הדרום הישנה, עתיד להתאכזב. אפילו אם בשני הסיפורים הראשונים יש סממנים "דרומיים", הם לרוב מרומזים, ונדרשת עין חדה כדי לזהותם (למשל: אזכור של ה"קו־קלוקס־קלאן" באחד הרומנים). עיקר כוחם של הסיפורים בעיניי הוא דווקא באופיים האוניברסלי, המתעלה מעל המקומי, ושיכול להלום אנשים ואורחות חיים פרובינציאליים בכל העולם, במקומות קטנים ונידחים, שמתקיימים מחקלאות או מתעשייה בסיסית ורחוקים מטווח ההשפעה של המרכז והערים הגדולות. רק הסיפור השלישי נושא אופי דרומי מובהק יותר, בעיקר משום האווירה הדתית־פונדמנטליסטית המוקצנת השורה עליו.
שלוש הסופרות אמנם נולדו במדינות הדרום של ארה"ב, אך רוב חייהן ויצירתן לא היו בדרום אלא במרכזי התרבות ובמטרופולינים הגדולים, כפי שמראים תקצירי־הביוגרפיות הכלולים בספר. קת'רין אן פורטר נולדה ביישוב כפרי קטן במרכז טקסס, אך חיה רוב שנותיה בניו יורק ובמקסיקו ומתה בפרוור של וושינגטון, בירת ארה"ב. גם הרומן הגדול היחיד שלה – "ספינת השוטים" מ־1962, שעובד לסרט מצליח – אינו עוסק בסוגיות "דרומיות" כיחסי לבנים־שחורים, שמרנות ופונדמנטליזם דתי וכיוצא באלה, אלא בנאציזם, ומותח ביקורת נוקבת על עיוורונם מרצון של הגרמנים והתעלמותם מאותות האזהרה כשהעלו את היטלר לשלטון. אמנם גזענות כלפי יהודים וגזענות כלפי שחורים הן שני ביטויים של אותה מחלה, אבל פורטר אינה רומזת אפילו לקשר הזה ברומן.
קרסון מק'קלרס נולדה בג'ורג'יה אך חיה, למדה וכתבה מגיל צעיר בניו יורק ובפריז, ומתה בניאק, ניו־יורק. מרי פלנרי או'קונור, שנולדה אף היא בג'ורג'יה, בנתה את הקריירה שלה כסופרת באוניברסיטת איווה ובמושבת האמנים בסרטוגה ספרינגס, ניו יורק. היא חזרה לחיות בג'ורג'יה רק מכורח – כשהתגלתה בה מחלת הזאבת (Lupus) – על מנת להיות קרובה למשפחתה. עם זאת, הסיפור שנכלל כאן נכתב בג'ורג'יה לאחר שובה, והוא הדרומי ביותר מבין השלושה.
הרס המפוחית
עלילת "יין צהריים" של אן פורטר (תרגום: משה רון) מתרחשת בחווה כפרית קטנה ומאובקת בדרום טקסס. האדון והגברת תומפסון ושני ילדיהם הם בעלי החווה. הוא איש עצל ולא־יוצלח ש"מידרדר בהדרגה במדרון…", שונא לעבוד והכול "מציק לו": הפרות, העגלים, החליבה, התרנגולות שמטילות את ביציהן "ברחבי הבריאה כולה"…; "לטעמו… רק סוגים מעטים של עבודה היו גבריים מספיק כדי שיואיל לעשותם…". את כל השאר – שיעשה העובד השכיר. גם אשתו חולנית ומוגבלת־תנועה־ועבודה, והם חיים על גבול העוני.
יום אחד מגיע זר לחווה ומבקש עבודה. במדינות הדרום, "פועל" ו"שחור" הן מילים נרדפות. אך הַלטון הוא לבן, ולפי דבריו – ממוצא שוודי. יכולותיו הגבוהות וחריצותו של הלטון, ונכונותו להסתפק אפילו בשכר נמוך, וגם שתקנותו העיקשת, נגינתו המרשימה במפוחית והספקות לגבי מוצאו – אופפים אותו במסתורין ומכניסים מתח לסיפור. לצד התהיות על שתקנותו של מר הלטון, מתמיהה גם תגובתו האלימה והמוקצנת כלפי ילדי המשפחה, שהרסו את המפוחיות שלו. עם זאת, בני הזוג מעריכים את העובדה שעבודתו היעילה מיטיבה את מצבם הכלכלי, וגם שתיקתו מתקבלת לאחר זמן בחיוב: "זה שינוי גדול לטובה שיש בנאדם שיודע לעבוד ולסתום את הפה. זאת אומרת שלא ידחוף את האף שלו לעניינים שלנו. לא שיש לנו מה להסתיר…". הם גם משלימים עם סירובו ה"בלתי נימוסי" של הלטון להצטרף לתפילות יום ראשון או לדרשה בכנסייה, בניגוד למקובל אצלם.
כך חולפות תשע שנים. החווה משגשגת ודומה שכך יהיה לעולם. אבל אז הסיפור משנה פתאום כיוון, ומה שהיה סיפור נינוח, מסתורי ומעט סרקסטי הופך לאלים, טרגי ואפל, בדומה לספרות הפשע האורבאנית (א"א פו ואחרים) שנכתבה באותה תקופה. חבל שהמעבר הזה אינו עולה יפה. הוא מאולץ, מנומק בקושי ולא משכנע. ובעוד שלטעמי החלק הראשון של הסיפור נשאר מרתק ומושך גם כיום, מאה שנה כמעט לאחר שנכתב, החלק השני – במקום להיות מתוחכם ואורבני הוא פשוט מבלבל, לא מדויק דיו ולא מספק.
שירת האסירים
קרסון מק'קלרס זכתה לתהילה מוצדקת בזכות ספרה "צייד בודד הוא הלב", שהופיע לראשונה בדפוס ב־1940, הפך לקלסיקה ופורסם במספר מהדורות גם בעברית. במרכזו – חברות נוגעת ללב וטרגית בין שני חירשים־אילמים, ג'ון סינגר וספירוס אנטונאפולוס, כשברקע הסיפור דמויות שונות בעיירה תעשייתית קטנה בג'ורג'יה בשנות השלושים. הסיפור הנוכחי, "הבלדה על בית הקפה העצוב", גם הוא בתרגומו של משה רון (הערה קטנה: המילה הצרפתית "Cafè" מתורגמת כאן כ"קפה". למיטב הבנתי זו טעות, והתרגום הנכון הוא "בית קפה", וזאת גם כוונת השם המקורי), נכתב כעשור אחריו, וגם אם לא זכה לאותה פופולריות הוא לא נופל מקודמו באיכות הכתיבה, באפיוני הדמויות ויחסיהן ובאיכות של תיאורי העיירה. הוא שמר כקודמו על תחושת המודרניות, הקצביות והאנושיות שלו גם כשבעים שנה לאחר כתיבתו.
גם "הבלדה" מתרחש בעיירה קטנה, "משמימה… מבודדת ועצובה. מרוחקת מכל המקומות בעולם". הכול בה מתפרק, סגור ואטום. אין מה לעשות בשעות הפנאי, חוץ מ"לכתת רגליים לדרך פורְקְס פולְס" ולצפות בחוליית האסירים הקשורים בשלשלת שעובדים שם. אבל העיירה השוממה חוותה פעם נס: נפתח בה בית קפה. בעלת המקום הייתה מיס אמיליה אוונס, אישה עשירה וקשוחה, שירשה חנות מאביה ונישאה "נישואים משונים ומסוכנים" למרווין מייסי, שיושב מאז בבית הכלא. יום אחד הופיע בביתה קרוב משפחה גיבן בשם ליימון. הגיבן "ניחן בסגולה מיוחדת… אינסטינקט ליצירת קשר מיידי בינו לבין כל דבר בעולם…". מיס אמיליה התאהבה בו והפכה בהשפעתו את החנות לבית קפה, שהיה להצלחה מסחררת ושינה את חיי האנשים בעיירה.
אבל שש שנים לאחר שהגיע הדודן הגיבן לעיירה השתחרר מרווין מייסי מהכלא וחזר לביתו. איש לא שמח לקראתו. הוא "הביא עמו מזל רע כבר מההתחלה". רק בדודן הגיבן כאילו נכנס דיבוק. מרווין הילך עליו קסם – ברוע שקָרן ממנו, בעברו בכלא – ולפתע התגלה הצד האפל בגיבן. אווירת היגון והרוע משתנה ממש בסיום באיזון ספרותי הרמוני ומופלא כשמק'קלרס נועלת את הסיפור היפה והטרגי בתיאור נפלא של שירת האסירים, ומציעה לעיירה המשמימה ואנשיה אור של תקווה וסיכוי.
"הבלדה על בית הקפה העצוב", על הצללים האפלים הממלאים אותה, היא יצירה מעולה שראויה למעמד דומה לזה של "צייד בודד הוא הלב". התפתחות העלילה נכונה והקצב מדוד ומותאם לתוכן. מק'קלרס יוצרת דמויות שופעות חיים וכוח, ובראשן הגיבן – דמות שטנית שכיעור פיזי, קסם אישי, פתיינות ואכזריות מעורבים בה. לעומתו, הניגוד בין קשיחותה של מיס אמיליה בתחילת הסיפור לבין הרכות וה"נימוחות" שלה כשהיא מתאהבת, ושברון לבה בסוף – נוגעים ללב. גם תיאורי העיירה לפני ואחרי ותיאור בית הקפה המחולל פלאים באווירת העיירה ובנפשם של האנשים מעידים על התבוננות חדה והבנה אנושית עמוקה.
שדים מן היער
הרומן האחרון של פלנרי או'קונור, "האלימים יישאוה", בתרגום דבורה שטיינהרט, הוא סיפור החניכה של פרנסיס מריון טַרווֹטֶר, שנקרע בין דמותו הדתית־פונדמנטליסטית הקנאית של הזקן, הדוד־רבה שלו, לבתו של המורה רֵייבֶּר, אחיינו של הזקן ואביו של בישופ – ילד מפגר ומעוות, מבהיל בצורתו. על הסיפור שורה רוח כמעט תנ"כית, כשהזקן, שמחשיב עצמו לנביא, רואה חזיונות ונושא דרשות, והאחיין מתמודד בכוח אמונתו הנוצרית עם מכת הגורל בדמות בנו הפגוע.
הזקן חוטף את התינוק פרנסיס ובורח איתו לבקתה בקצה היער, שם הוא מגדל תירס ומנסה להוריש לילד את תורת הנבואה ולהקנות לו השכלה טובה: "קרוא וכתוב ודברי ימי העולם החל בגירוש אדם מגן העדן דרך כל הנשיאים של ארצות הברית לפי הסדר, ועד ביאת המושיע ויום הדין האחרון…". אבל המורה, מלווה בפקידת הסעד, מופיע בשדה התירס ונוטל חזקה על הילד. כשהנער בן ארבע עשרה בערך מת הזקן, אבל את מה שהזקן הטמיע בו אי אפשר למחוק. גם הנער רואה חזיונות ומתייחס לאנשים ולחיים כהוויות רדופות שדים ושטן שצריך כל הזמן להיאבק נגדן ולהכניען: בהתנזרות מהנאות, באכילה מצומצמת, בהטבעה במים ובשרֵפה.
זהו כאמור הסיפור ה"דרומי" ביותר בין שלושת הסיפורים, וקשה ומדכא לקרוא אותו. זמני ההתרחשויות בסיפור לא ברורים, כראוי לאירועים שנחווים על ידי ילד, והעלילה רוויה מועקה, עם אמונה דתית שעיקרה אֵימי הגיהינום ויום הדין ונער ששבוי בהם.
לעומת או'קונור, שתי עמיתותיה מהלו את חוויות ילדותן בדרום עם מה שספגו בצפון ארצות הברית ובמקומות רחוקים יותר; סיפוריהן אוניברסליים יותר, ולכן נגישים יותר בעיניי גם לקהל הישראלי. ואילו סיפורה של או'קונור מקצין באורח חריף ומכוון את הפונדמנטליזם הנוצרי־אוונגלי ב"חגורת התנ"ך" של דרום ארצות הברית, ואולי מבטא את מה שאו'קונור עצמה כמהה אליו באדיקותה הקתולית לנוכח אימת המוות הקרֵב.
שלוש סופרות דרומיות
קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור
מאנגלית: משה רון ודבורה שטיינהרט
עם עובד, תשע"ט, 369 עמ'
