"החיים הם לא תמונה באינסטגרם"

רגע לפני הריאיון מתבקשים עדי אלון ושירה לוי לצלם סרטון לילדה חמודה ששמה אביגיל. הם נענים בשמחה, כאילו זו לא הפעם האלף שהם עושים משהו כזה. מדקלמים מילות חיבה לילדה שהם בכלל לא מכירים.

כמה סרטונים כאלה אתם עושים בחודש?
לוי: "מיליון".

וזה מציק?
לוי: "לא. זורמים עם זה".

אלון: "צריך לדעת לעשות את זה במינונים. כי בתכלס, אם אצלם סרטון לכל מי שמבקש אז כל היום אעשה סרטונים. לא אוכל לעשות שום דבר אחר".

מצד שני, בטח קשה להגיד לא, כי תמיד קיים חשש שמי שסירבתם לו ייקח את זה קשה ויעשה לכם שייימינג בפייסבוק.
אלון: "נכון. אנשים לפעמים לא מבינים שיש לנו חיים משלנו. הם לא חושבים על הצד הזה".

לוי: "בעיקר קורה שההורים מתאכזבים. זה הכי מוזר. במקום שהילד יתאכזב, את רואה שהאמא מתאכזבת ואת הילד זה בכלל לא מעניין".

אגב שיימינג, זהו בדיוק הנושא שעומד במוקד "בִּיּוּשׁ", הצגה חדשה לבני הנעורים בכיכובם של השניים, שעלתה לאחרונה בתיאטרון חיפה. העלילה: תמונה פרטית של מיה מופצת ברחבי הרשת, וחייה משתנים. גם כשהיא בוחרת להתלונן היא נתקלת בעקיצות והשפלות מצד חבריה לכיתה, ומוצאת את עצמה לבד במערכה כואבת.

יצא לכם לעבור שיימינג בעצמכם?
לוי: "לפני שבוע פורסמה עליי כתבה שבכותרת שלה נכתב 'שירה לוי: אחרי שאבא שלי נפטר כדי לא לשקוע בדיכאון ביקשתי מדוד שלי להשמיע לי טיילור סוויפט'. אם את ממשיכה לקרוא את הכתבה את מבינה למה התכוונתי, שהיה לי נורא קשה, בתור ילדה בת 15, וכדי להתעודד שמעתי שיר. אבל אילו קללות ותגובות קיבלתי. כתבו לי 'הלוואי שכשתמותי הילדים שלך גם ישמיעו עלייך שירים'".

אלון: "זה בלתי נמנע היום, אבל אנחנו משתדלים להתרכז בתגובות הטובות ולזכור שלפעמים אנשים לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים, ושקל וזמין לדבר ככה כשנמצאים מאחורי מסך".

גם לכם יש חרדה שהטלפון הנייד שלכם ייגנב ותמונות ידלפו?
אלון: "אני חושב שאני הרבה יותר זהיר מאז שהתחלתי לשחק. גם כשאני נותן לאנשים אחרים לצלם אותי אני צריך לשמור על עצמי, כי אני יודע שזה בשנייה עובר בוואטסאפ לכל מקום".

לוי: "יש חוק שנקרא חוק הסרטונים. ההצגה שלנו מגבירה את המודעות אליו. יש ענישה חמורה במקרים כאלו. פותחים תיקים לאנשים שמפיצים ושותפים לכך, גם אם רק ראו ולא דיווחו, שלחו ולא צילמו".

מצד שני, בהצגה אפשר לראות שמיה חוטפת ביקורת מחבריה על הבחירה לפנות למשטרה. תמיד יש פחד "לצאת שטינקר".
אלון: "נכון, ובהצגה – מעבר לחוק ולהסתבכות עם המשטרה – אנחנו רואים שהחבורה הזאת התפרקה לגמרי. מחברים מאוד טובים הם הפכו ממש לאויבים, וזה העונש האמיתי: שהדברים האלו מפרקים אותם. ויש גם מסר קלישאתי אבל גם נכון: פשוט צריך לחשוב על מי שהתמונה שלו מתפרסמת. לדמיין מה אנחנו היינו מרגישים אם היו כותבים לנו את המילים האלה".

איך התכוננתם לתפקיד?
לוי: "הבמאי והבמאית עשו תחקיר. ההצגה מבוססת על סיפור אמיתי של נערה קנדית, אמנדה טוד, ששמה קץ לחייה בעקבות מקרי בריונות ברשת. אני גם יודעת שהיו להם פגישות עם גורמים במשטרה שדיברו איתם על טיפול בילדים שתמונות שלהם מתפרסמות ככה".

אלון: "יש קטע בהצגה שבו החוקר צועק על הבחורה שפרסמה את התמונה: 'את מבינה שיש אנשים שלא מצליחים לעמוד בזה ומתאבדים?'. כלומר, תביני מה יכולת לעשות".

גם אתם סובלים לפעמים מניסיונות לחדור לפרטיות שלכם? נאלצתם להתמודד עם "סטוקרים", שעקבו אחריכם?
אלון: "פעם גילו איפה אני גר, והתחילו לבוא אליי, לדפוק לי בדלת. זה היה לא נעים".

לוי: "לי פרצו הביתה, ואני בטוחה שזה בגלל תרבות הסטורי, שבה בכל דקה יודעים איפה את. יצאתי לשעה מהבית, והרגשתי כאילו ארבו לי ובשעה הזאת הספיקו להפוך לי את כל הבית. בגלל הרשתות, אנשים כל הזמן יודעים איפה את נמצאת ולאן את הולכת, וזה מפחיד. מאז באמת הורדתי הילוך בתיעוד".

ומה לגבי פפראצי?
לוי: "יום אחד ילד צילם אותי בולסת המבורגר".

אלון: "זה לא נעים שאתה יושב ואוכל ואנשים פתאום מוציאים טלפון ומצלמים אותך. אבל אם באים ומבקשים, אין לי בעיה. בחיים שלי לא סירבתי למישהו לתמונה או לסלפי. הוא מדבר על התמונה הזאת שבועיים, ומה זה מצריך ממני, בסך הכול?"

ילדי פסטיגל

לוי בת 21. אלון בן 23. למרות גילם הצעיר הספיקו השניים לצבור רזומה מרשים. לוי היא נכדתם של ז'קלין ואביגדור ליכטנשטיין, צמד מעצבי השיער המפורסמים, שנחשבו מאז שנות השמונים לשם דבר בתעשיית היופי והמשחק. היא גם אחייניתו של ירון ליכטנשטיין, שמייצג בין השאר את גל גדות. היא התחילה את דרכה בעולם המשחק כילדת פסטיגלים, משם עברה לתיאטרון צה"ל, ובהמשך שיחקה ב"פלאשבק", "סוסי פרא", ו"התחנה".

אלון הוא ירושלמי במקור, וכיכב גם הוא בפסטיגלים ובתיאטרון צה"ל. הוא התפרסם הרבה בזכות התפקיד שביצע כמני אסיייג בסדרה "שנות ה־80", אך גם הודות לתפקידו כשימי ב"כיפת ברזל", איליי ב"בלו נטלי", ותפקידים אחרים ב"כוכב הצפון", "הנעלמים", ו"מלכות", שבה הוא מככב בימים אלו.

"מני ב'שנות ה־80' היה התפקיד המרכזי הראשון שקיבלתי. נכנסתי אליו בכיתה י"א, ותמיד כיף לחזור לשם ולצלם. הסדרה מצליחה והתגובות ברחוב טובות. הן גם קצת שונות מהתגובות שאני מקבל בדרך כלל מילדים, שהן צרחות וסלפי. פתאום מבוגרים באים ואומרים 'וואלה אתה לא מאמין, ככה היה לנו', ומתחילים לשתף אותי בסיפורים מהעבר".

זו סדרה שחוזרת לתקופה שאפילו לא חיית בה.
"נכון, למדתי הרבה על הילדות של ההורים שלי, ילדות בלי מסכים. הכול היה יותר תמים. זו תקופה מדהימה בעיניי, והלוואי שהיינו יכולים לחתוך מכאן ולחזור אליה לפעמים".

שירה, נכנסת לתחום הזה בגיל צעיר. מרגישה שהחמצת את הילדות?
"התחלתי לעבוד ממש רק בגיל 17, אז זה לא כל כך צעיר. לפני כן הייתי בכל מיני מסגרות שכן תואמות את הגיל שלי – למשל להקת נוער בצופים בתל־אביב – אז אני לא חושבת שהקדמתי".

בהיותה נערה נאלצה לוי להיפרד משני אנשים שאהבה. כאמור, אביה נפטר כשהייתה בת 15, והיא עברה לגור אצל סבתה, וגם היא נפטרה, לפני שלוש שנים. "איבדתי את שני האנשים הכי יקרים לי בעולם. סבתא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי, והייתי איתה עד השנייה האחרונה, ואבא שלי גידל אותי ובנה אותי. אבל בחרתי בחיים. אני שואבת מזה את הכוח שלי לעבוד ולהיות בעשייה, כי אני יודעת שהם מאוד גאים בי. זה לגמרי הפך אותי למי שאני היום, מבחינת העצמאות שלי ומבחינת הבגרות שלי.

"סבתא שלי היא המזל שלי בהכול. כשהתקבלתי לתיאטרון צה"ל היא הייתה איתי ברכב כשקיבלתי את התשובה. יש לי טבעת שהיא קנתה לי, וכשהיא לא עליי – כל היום שלי מתנהל גרוע".

השמועות מספרות שהיא הייתה אישה מאמינה מאוד.
"בכל העולם אין נתינה כמו שלה. היא אישה שהייתה לוקחת מעצמה את הרגל ונותנת למישהו אחר. כל הלקוחות שלה היו גם חברות שלה, ומי מהן שלא הייתה נשואה – היא הייתה מוציאה לה אוטובוס לקברי צדיקים והולכת איתה להקיף שמונה פעמים את הקבר. יום אחד הגענו לקברי צדיקים כשהיינו בצבא, ומישהו שם זיהה אותי בגללה. את יודעת איזה כבוד עשו לי? יש שם איזו מנורה על שמה".

מה את עונה למי שחושבים שאת מקבלת הזדמנויות בתעשייה בגלל הקרבה המשפחתית?
"בהתחלה היה לי מאוד קשה עם זה. היום אני כבר 'שמה פס'. אנשים לא מבינים שמכיוון שאני אחיינית של ירון ומגיעה מהמשפחה הזאת אני דווקא צריכה להוכיח את עצמי הרבה יותר, כי תמיד יש עליי סטיגמה. אם חושבים על זה לעומק, אף במאי או מפיק של סדרה לא יסכן את העבודה שלו כי אני 'אחיינית של'. אם אני לא אהיה טובה, לא ייקחו אותי".

אהבה שתלויה בדבר

אלון הגיע לעולם המשחק בזכות אמו. "תמיד שרתי, כשהייתי ילד, ופעם אחת היא צילמה אותי שר בבית ושלחה אודישן מצולם לפסטיבל שירי הילדים. ככה התחלתי. הסוכנת שלי שרית, שנמצאת איתי עד היום, ראתה אותי שם, והתחיל קשר בינינו. אמרתי לה: 'אני רק יודע לשיר, לא יודע שום דבר אחר חוץ מזה'. כשהתחילו האודישנים לסדרה 'בלו נטלי', היא אמרה לי 'תנסה, מה אכפת לך?'. עברתי שלב ועוד שלב, וקיבלתי את התפקיד. משם זה התגלגל, והבנתי שאני אוהב את המשחק".

מלבד הכיף שבעולם המשחק, לשניים מאוד חשוב להציג גם את הצד הפחות נעים של התחום. לוי: "אני זוכרת שבאחד מימי הצילום אני ואחד הבמאים הסתכלנו על בחורה שעברה, ואמרתי לו שהיא יפה. הוא ענה לי: 'מה יפה? היא שמנה!'. עניתי לו שהלוואי עליי להיות כזאת שמנה, והוא הסתכל עליי במבט של 'אף אחד לא אמר שאת יותר רזה'. זה החריד אותי. הזדעזעתי מכך שהוא מרשה לעצמו למתוח ביקורת ככה, והתכווצתי בכיסא קצת".

"יש המון תחרות היום", מוסיף אלון. "כולם רוצים להיות שחקנים".

אולי כדאי שקצת תורידו להם את החשק.
לוי: "זה עולם אינטנסיבי. את אף פעם לא מרגישה בטוחה. אף אחד לא מבטיח לך שאחרי הפרויקט שתעשי יחכה לך הפרויקט הבא".

אלון: "אנשים חושבים שזה עולם קל. כשמציירים להם חיים באינסטגרם הם בטוחים שהעולם הזה זוהר, אבל יש המון תקופות שאתה עמוס ועובד וצריך לעמוד בלחצים מטורפים, ויש תקופות שאתה בכלל לא עובד ויושב כמה חודשים בבית בלי לעשות כלום. הגלים האלה, צריך ממש לרצות את זה כדי לשרוד אותם.

"צריך גם לקחת בקלות את אהבת הקהל, כי היא אהבה שתלויה בדבר. אם אני היום בתפקיד בטלוויזיה אז כולם אוהבים אותי, אבל בעוד חודשיים, אם לא אעשה כלום, אף אחד לא ישים עליי – ואם אשחק דמות רעה, יכולים גם לשנוא אותי ברחוב".

אתם מתחזקים את עצמכם נפשית בטיפולים פסיכולוגיים?
"אני כן", מודה לוי. "זה חשוב לדעתי. אני חושבת שכל אדם צריך טיפול, אם הוא יכול, אבל במקצוע הזה – בוודאי".

יש פחד מאורך חיי המדף של שחקנים צעירים, שיום אחד יגידו לכם שאתם כבר לא מעניינים?
"צריך לעבוד קשה. זה לא קשור לגיל. אם אהיה בת 60 אשחק תפקיד של אישה בת 60".

רגליים על הקרקע

לאיזו דמות שגילמתם הכי התחברתם עד היום?
לוי: "עכשיו עשיתי תפקיד בסדרה 'התחנה' שעוסקת במתנדבים במד"א. זה תפקיד ריאליסטי, ואחת הדמויות הכי כיפיות שגילמתי".

אלון: "אני מאוד אוהב את התפקיד שלי ב'כיפת ברזל'. שיחקתי שם את שימי, דמות מאוד שונה ממני, מישהו שגדל בעולם הפשע וחי אותו. מה שמאוד עזר לי זה שהוא לבד. גר לבד, חי באיזו מכונית, וברוב הסצנות הייתי לבד על הסט, רק אני והבמאי. זה משהו שלא יצא לי לעשות בשום מקום אחר – לעבוד על הדמות וללמוד אותה תוך כדי התהליך, כך שהיא יוצאת הכי עמוקה ומורכבת".

אגב, פגשתם פעם במעריצים דתיים?
אלון: "ב'שנות ה־80', כן. בטירוף. אני גר ברמת־גן ויוצא לי לעבור בבני ברק ובכביש 4, ואין סיכוי שלא תופסים אותי חבר'ה דתיים ומזהים אותי. חולים על הסדרה הזאת".

לוי: "בפסטיגל פגשתי הרבה ילדים דתיים וגיליתי שהם הצופים הכי אדוקים, שיודעים את כל הפרטים הכי קטנים. האמת שאני אף פעם לא יודעת איך לגשת אליהם, אם מותר לגעת או לא".

ולאן אתם מכוונים מכאן?
אלון: "הייתי רוצה להגיע למצב שאני יכול לשמור את המשחק באמת לאמנות שלי, ולעשות רק תפקידים שאני אוהב. אין מה לעשות, לפעמים אתה עושה תפקידים גם כדי להתפרנס – אנחנו לא חיים במדינה שבה אפשר לסיים תפקיד אחד ולחיות ממנו שנתיים – אבל הייתי רוצה להגיע למצב שאני בוחר את התפקידים שלי בפינצטה, ושומר את המשחק שלי לאמנות, ולא רק לעבודה".

לוי: "אני חושבת ללכת ללמוד משחק, אולי גם לכתוב בעצמי איזו סדרה, ולהמשיך ליצור ולעבוד בתיאטרון, שגם מאוד מדבר אליי".